לותאר הראשון
לותאר הראשון או לותר הראשון (בהולנדית ולטינית מימי הביניים: Lotharius; בגרמנית: Lothar; בצרפתית: Lothar; באיטלקית: Lotario; 795 – 29 בספטמבר 855) היה קיסר (817–855, שלט בשיתוף עם אביו עד 840), וכן מושל בוואריה (815–817), מלך איטליה (818–855) ופרנקיה התיכונה (840–855).
 | |
| לידה |
795 Altdorf, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
29 בספטמבר 855 (בגיל 60 בערך) Prüm, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
האימפריה הקרולינגית |
| מקום קבורה |
Prüm Abbey |
| בן או בת זוג |
Ermengarde of Tours Doda |
  | |
לותאר היה בנם הבכור של הקיסר הקרולינגי לואי החסיד ואשתו ארמנגרדה מהסבאי, בתו של אינגרמן הדוכס מהסבאי. בכמה הזדמנויות הוביל לותאר את אחיו המלאים פפין הראשון מאקוויטניה ולודוויג הגרמני במרד נגד אביהם כדי למחות נגד הניסיונות להפוך את אחיהם למחצה קרל הקירח ליורש משותף לנחלות הפרנקים. עם מות האב, קרל ולודוויג חברו כוחות נגד לותאר במלחמת אזרחים בת שלוש שנים (840–843). המאבקים בין האחים הובילו ישירות להתפרקות האימפריה הפרנקית שהקים סבם קרל הגדול, והניחה את היסודות להתפתחותן של צרפת וגרמניה המודרנית.[1]
ראשית חייו ותחילת שלטונו
עריכה
לותאר נולד בשנת 795, ללואי החסיד וארמנגרדה מהסבאי. אביו היה בנו של הקיסר המכהן, קרל הגדול. מעט ידוע על חייו המוקדמים של לותאר, אשר עברו כנראה בחצרו של סבו קרל הגדול. בשנת 814 מת הקיסר הקשיש, והותיר את בנו הלגיטימי היחיד ששרד לואי החסיד כיורש של האימפריה העצומה שלו. בשנה שלאחר מכן, נשלח לותאר למשול בבוואריה עבור אביו, הקיסר החדש.[2] בשנת 817, ערך לואי החסיד[2] את ה-Ordinatio Imperii שלו.[3] בכך, לואי קבע את לותאר כיורש העיקרי שלו והורה שלותאר יהיה האדון של בניו הצעירים של לואי, פפין מאקוויטניה (שהיה בן 20) ולודוויג הגרמני (שהיה בן 13), כמו גם אחיינו (בן דודו של לותאר) ברנרד מאיטליה. לותאר גם היה אמור לרשת את אדמותיהם אם ימותו ללא ילדים. לותאר, שהיה בן 22, הוכתר לקיסר משותף על ידי אביו באאכן.[2] במקביל, אקוויטניה ובוואריה הוענקו לאחיו פפין ולודוויג, בהתאמה, כממלכות חסות.[3] לאחר מותו של ברנרד, בעקבות מזימותיו נגד לואי החסיד וניקור עיניו, קיבל לותאר גם את ממלכת איטליה. בשנת 821, לותאר התחתן עם ארמנגרדה (נפטר 851), בתו של יו הרוזן מטורס.[2]
בשנת 822, הוא קיבל את ממשלת איטליה, ובחג הפסחא, 5 באפריל 823, הוא הוכתר שוב לקיסר על ידי האפיפיור פסקליס הראשון, הפעם ברומא. בנובמבר 824, פרסם לותאר חוק, Constitutio Romana, הנוגע ליחסי האפיפיור והקיסר, אשר שמר את הכוח העליון לשליט החילוני, ולאחר מכן הוציא צווים שונים לניהול התקין של איטליה.[2]
עם שובו של לותאר לחצר אביו, אמו החורגת ג'ודית זכתה בהסכמתו לתוכניתה להבטחת ממלכה לבנה קרל, תוכנית שבוצעה בשנת 829,[2] כאשר הנסיך הצעיר קיבל את אלמניה כמלך. לותאר, לעומת זאת, שינה עד מהרה את גישתו ובילה את העשור שלאחר מכן בעימות מתמיד על חלוקת האימפריה עם אביו. הוא היה לסירוגין שליט האימפריה, וגורש והוגבל לאיטליה, פעם אחת נטל נשק בברית עם אחיו ובפעם אחרת נלחם נגדם, בעוד שגבולות ממלכתו לחלופין התרחבו והצטמצמו.[2][4]
חלוקת הממלכה
עריכההמרד הראשון החל בשנת 830. כל שלושת האחים נאבקו באביהם, שאותו הדיחו. בשנת 831, אביהם הוחזר לתפקידו והוא שלל מלותאר את התואר הקיסרי שלו ונתן את איטליה לקרל. את המרד השני יזם אנגילברט השני, הארכיבישוף של מילאנו ב-833, ושוב הודח לואי ב-834. לותאר, באמצעות נאמנותם של הלומברדים ומאוחר יותר פיוסים, שמר על איטליה ועל העמדה הקיסרית דרך כל החלוקות של האימפריה על ידי אביו.[4][5]
כאשר מת לואי החסיד בשנת 840, הוא שלח את התואר הקיסרי ללותאר, אשר, מבלי להתחשב בחלוקות השונות, תבע את האימפריה כולה. הוא היה בן 45 כשאביו נפטר. משא ומתן עם אחיו לודוויג הגרמני ואחיו למחצה קרל, אשר שניהם התנגדו לטענה זו, הוביל לברית של האחים הצעירים נגד לותאר.[1] קרב מכריע נערך בפונטנאי-אן-פויסיי ב-25 ביוני 841, כאשר, למרות הדבורה האישית של אחיינו[2] ושל בן בריתו פפין השני מאקוויטניה, לותאר הובס וברח לאאכן. עם חיילים טריים הוא החל במלחמת שוד וביזה, אולם כוחות אחיו היו חזקים מדי, ולאחר שלקח עמו אוצר שהיה יכול לאסוף, נטש את בירתו להם.[2] הוא נפגש עם מנהיגי הסטלינגה בשפייר והבטיח להם את תמיכתו בתמורה לתמיכתם, אך לודוויג ולאחר מכן האצולה הסקסונית הילידית הביסו את הסטלינגה בשנים הבאות.
משא ומתן לשלום החל, וביוני 842 נפגשו האחים על אי בסון. לאחר קשיים ועיכובים רבים, הם הסכימו להסדר שהתפתח, לכדי חוזה ורדן, שנחתם באוגוסט 843. בהסכם קיבל לותאר את התואר הקיסרי וכן את צפון איטליה ורצועת שטח ארוכה מהים הצפוני ועד לים התיכון, בעיקר לאורך עמקי הריין והרון; טריטוריה זו כוללת את האזורים לורן, אלזס, בורגונדי ופרובאנס. עד מהרה מסר את איטליה לבנו הבכור, לואי, ונשאר בממלכתו החדשה, תוך שהוא עסוק בריבים ופיוסים לסירוגין עם אחיו ובמאמצים עקרים להגן על אדמותיו מפני התקפות אנשי הצפון (כפי שהוויקינגים היו ידועים בכתבים הפרנקיים) והסראצנים (כפי שידועים בכתבים הפרנקים אלו הנאמנים לפאטימים השונים, האומיים והעבאסים).[2][5]
בשנת 845 הוביל הרוזן של ארל, פולקראד, מרד בפרובאנס. הקיסר דיכא אותו והרוזן הצטרף אליו למסע נגד הסרצנים באיטליה ב-846.
מותו ותוצאותיו
עריכה
בשנת 855 חלה לותאר במחלה קשה, ולאחר שהתייאש מההחלמה ויתר על כס המלכות, חילק את אדמותיו בין שלושת בניו, וב-23 בספטמבר נכנס למנזר פרים, שם מת שישה ימים לאחר מכן. הוא נקבר בפרום, שם נמצאו שרידיו בשנת 1860.[2] בפרים הונצח לותאר הכי הרבה.[6]
באותה שנה חולקה ממלכתו של לותאר בין שלושת בניו[2] בעסקה שנקראה הסכם פרים: הבכור, לואי השני, קיבל את איטליה ואת תואר הקיסר; השני, לותאר השני, קיבל את לותרינגיה; הצעיר, שארל, קיבל את פרובאנס.
משפחתו
עריכהלותאר התחתן עם ארמנגרד מטור בשנת 821, שמתה בשנת 851.[2]
- לואי השני (825–875) הוכתר כמלך איטליה בשנת 844 על ידי האפיפיור סרגיוס השני. הוכתר לקיסר בשנת 850. היה נשוי עם אנגלברגה.
- הילטרוד (826–865) נישאה לברנגר מספולטו.
- ברטה (בערך 830–852) הייתה נשואה לאיש אלמוני, אך מאוחר יותר הייתה אם המנזר מאווניי.
- גיזלה (בסביבות 830–856) אם המנזר של סן סלבטורה בברשיה.
- לותאר השני (835–869) ירש את אביו. היה נשוי לטוטברגה, בתו של בוסו האב, רוזן ארל.
- רוטרוד (בערך 840) נישאה ללמברט השלישי מנאנט.
- שארל (845–863) שלט בפרובאנס, ליון ובורגונדי הטרנס-יוראנית.
ידוע על ילד אחד לא חוקי.
- קרלומן (? – נפטר 853)
קישורים חיצוניים
עריכה
- לותאר הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 William W. Kibler; Grover A. Zinn (1995). Medieval France: An Encyclopedia. Psychology Press. pp. 1065–. ISBN 978-0-8240-4444-2.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 תבנית:EB1911
- ^ 1 2 Duckett, Eleanor (1962). Carolingian Portraits. University of Michigan Press. pp. 26, 34.
- ^ 1 2 Mayke de Jong. "The Penitential State. Authority and Atonement in the Ages of Louis the Pious (814-840) - 1. Louis the Pious - A boy who became a king". Academia. נבדק ב-25 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Pierre Riche (1993). The Carolingians: A Family Who Forged Europe. University of Pennsylvania Press. ISBN 0-8122-1342-4.
- ^ Screen, Elina (במאי 2018). "Remembering and Forgetting Lothar I". Writing the Early Medieval West. Writing the Early Medieval West. pp. 248–260. doi:10.1017/9781108182386.017. ISBN 9781108182386. נבדק ב-2019-04-09.
{{cite book}}: (עזרה)