לידוקאין
לידוקאין או ליגנוקאין (בלועזית :Lidocaine) היא תרופה המשמשת לאלחוש רקמות בצורה מקומית וממוקדת ולטיפול בטכיקרדיה חדרית. מערבבים לידוקאין עם כמות קטנה של אפינפרין. לאפינפרין יש השפעה של כיווץ כלי דם, ועל כן שימוש בו ביחד עם לידוקאין הופך את ההשפעה של התרופה להשפעה מקומית. לידוקאין מתחיל להשפיע מיד לאחר הזרקתו ונשאר חצי שעה עד שלוש שעות. לפעמים מורחים לידוקאין על העור לקבלת אפקט ההרדמה.
 | |
| מבנה מולקולת הלידוקאין בתלת-מימד | |
| נתונים כימיים | |
|---|---|
| מסה מולרית |
234.173 יחידת מסה אטומית מאוחדת  |
| בטיחות | |
| קטגוריית סיכון בהריון |
קטגוריית סיכון A (אוסטרליה), קטגוריית סיכון B |
| מזהים | |
| קוד ATC |
N01BB02, S01HA07, D04AB01, R02AD02, S02DA01, C01BB01, C05AD01 |
| מספר CAS | 137-58-6 |
| PubChem | 3676 |
| ChemSpider | 3548 |
  | |
מנגנון הפעולה של לידוקאין מבוסס על חסימת תעלות נתרן והורדת קצב התכווצות שריר הלב ולכן היא נחשבת לתרופה אנטי-אריתמית. אותו מנגנון מאפשר להשתמש בו כמאלחש מקומי: הוא מונע מהנוירונים באותו אזור להעביר סיגנלים למוח, דהיינו, הרדמה.
ללידוקאין תופעות לוואי שכיחות בהזרקה דרך וריד כמו ישנוניות, בלבול, שיבושי ראייה, סדציה, והקאות. הלידוקאין יכול לגרום לירידה בלחץ דם ולקצב לב לא תקין. למרות זאת היא עדיין נחשבת לתרופה בטוחה גם לנשים בהיריון ובמעט המקרים צריך להשתמש במינונים נמוכים למשל בחולים עם הפרעות כלייתיות.
לידוקאין התגלה בשנת 1946 ושווק לראשונה בשנת 1948. לידוקאין נמצא ברשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי. היא זמינה כתרופה גנרית ונחשבת לתרופה לא יקרה.
שימוש ברפואה
עריכהמשתמשים בלידוקאין על מנת להקל על עקצוצים, כוויות ודלקות עור, כחומר הרדמה מקומי בטיפולי שיניים, בזריקת אפידורל בהריון ובניתוחים קטנים. השימוש בלידוקאין כחומר הרדמה מקומית שכיח נובע בעיקר מפרק הזמן הקצר בו הוא מתחיל להשפיע, וממשך השפעה בינוני, מה שהופך אותו ליעיל במקרים רבים. אפינפרין (אדרנלין) המכווץ כלי דם מונע דימום, מאריך את זמן התחלת הפעולה של הלידוקאין כמעט פי שניים. מלבד השימוש בלידוקאין כחומר הרדמה מקומי על ידי הזרקה, קיים גם מתן שטחי לדוגמה בביצוע אנדוסקופיה או צנרור קנה (אינטובציה). במתן תוך ורידי, הלידוקאין משמש גם לטיפול בהפרעת קצב.
שימושים מחוץ לעולם הרפואה
עריכהמקעקעים משתמשים לעיתים במשחות המכילות עד ארבעה אחוזים של לידוקאין על מנת להקל על כאבי ההתקעקעות. בנוסף, נעשה שימוש בלידוקאין בחומרי סיכה.[1]
תופעות לוואי
עריכהתופעות הלוואי של לידוקאין נדירות בשימוש כחומר הרדמה מקומי אם מתבצעת כשורה. (לדוגמה תגובות אלרגיות) חשיפה מערכתית לכמויות מוגזמות של לידוקאין בעיקר מתבטאת במערכת העצבים המרכזית ובהשפעה על הלב וכלי דם. השפעה על מערכת העצבים המרכזית מתרחשת בדרך כלל במקרים של ספירת פלסמה נמוכה. תופעות במערכת העצבים המרכזית עשויות לכלול עירור מערכת העצבים המרכזית (עצבנות, עקצוץ סביב הפה (הידוע גם ב-paraesthesia circumoral), טינטון, רעד, סחרחורת, טשטוש ראייה, פרכוסים) אחריו דיכאון, ועם חשיפה כבדה יותר ויותר: נמנום, איבוד ההכרה, דיכוי נשימתי ודום נשימה. השפעה על לב וכלי דם: ירידה בלחץ דם, קצב לב איטי, הפרעות קצב, או דום לב - שחלקם יכול להיות בגלל היפוקסמיה משנית לדיכוי נשימתי. התופעות הקשורות לשימוש של לידוקאין תוך ורידי דומות לתופעות של הרעלה מערכתית. אלו הן תופעות תלויות מינון ושכיחות יותר במינון בשיעור גבוה. התופעות כוללות: כאב ראש, סחרחורת, נמנום, בלבול, הפרעות ראייה, טנטון ורעד. תופעות נדירות הקשורות לשימוש בלידוקאין כוללות: ירידה בלחץ דם, קצב לב איטי, הפרעות קצב, דום לב, עוויתות שרירים, פרכוסים, תרדמת, או דיכאון נשימה.
מנגנון פרמקולוגי
עריכהלידוקאין משנה את יכולת העברת האותות בנוירונים על ידי חסימה של תעלות נתרן תלויות מתח בממברנה של תא העצב. במינון מספיק, ממברנת הנוירון הפוסט-סינפטי לא עוברת דפולריזציה וכך היא לא מעבירה את האות הלאה, דהיינו, אלחוש. האלחוש לא נגרם רק בגלל חסימת המעבר של האות שמעביר תחושת כאב, אלא גם על ידי עצירת האות לפני שהוא מתחיל. משתמשים בטיטרציה זהירה של לידוקאין על מנת לקבל סלקטיביות גבוהה לנוירון הסנסורי. משתמשים במינונים גבוהים יותר במטרה להשפיע על סוגי העברה שונים בנוירונים מסוגים שונים.
אותו העיקרון תקף גם בשימוש בלידוקאין כתרופה אנטי-אריתמית: חסימת תעלות הנתרן משפיעה על מנגנון התכווצות שריר הלב בכך שהיא מעלה את סף הדיפולריזציה, כלומר שריר הלב נוטה להתכווץ בקצב נמוך יותר ובכך מטפלים בקצב לב מהיר.
המטבוליטים של התרופה רעילים למערכת העצבים המרכזית, היא יכולה לגרום לפרכוסים, ועל כן התרופה אינה ניתנת במתן אורלי (בבליעה דרך הפה).
היסטוריה
עריכהלידוקאין הוא החומר הראשון ממשפחת האימו אמידים שנעשה בו שימוש בהרדמה מקומית, הוא נקרא בעבר בשם ליגנוקאין על ידי המדען השוודי נילס לופגרין בשנת 1943. העמית שלו בנגט לנדקויסט ביצע את ניסוי ההזרקה הראשון על עצמו, החומר שווק לראשונה בשנת 1949.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- הספרייה הרפואית האמריקאית
- לידוקאין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Sneha Sharma, Gopal Sharma, Shantanu Tyagi, Lidocaine lubricant jelly does not reduce pain perception during female urethral catheterization: A systematic review with meta-analysis and trial sequential analysis, Wiley Online Library, 24 March 2021
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.