לי-לה-לו
לי-לה-לוֹ היה תיאטרון מוזיקלי בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. התיאטרון העלה 26 הצגות במהלך קיומו. בשלוש השנים בין 1945 ל-1948 הועלו 12 תוכניות. נתן אלתרמן כתב פזמונים ל-19 תוכניות ומשה וילנסקי היה ממלחיניו הבולטים של התיאטרון. אולם "ישה חפץ" ברחוב סמטת-השואבה בתל אביב (לימים קולנוע "מתמיד") היה אולם הבית של התיאטרון.
 | |
| הצגת "ראיון בלי-לה-לו", 1945 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
אולם תיאטרון  |
| מיקום |
תל אביב-יפו |
| מדינה |
ישראל |
| בעלים |
משה ולין |
| מייסדים |
משה ולין |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ערך בלתי־ידוע – 1944 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1944 |
| תאריך פירוק |
1954 |
| קואורדינטות | 32°03′59″N 34°46′17″E / 32.06627778°N 34.77136111°E |
|
(למפת תל אביב רגילה)   לי-לה-לו  | |
  | |
מייסוד התיאטרון ועד קום המדינה
עריכהתיאטרון לי-לה-לו נוסד על ידי האמרגן משה ואלין בשנת 1944[1]. התיאטרון העלה הצגות רֶוויוּ – שורת שירים ופזמונים וביניהם קטעי קישור קלים. שם התיאטרון נגזר משמו של תיאטרון רוויו מצליח שפעל בשעתו בוורשה בשם "קווי-פרו-קוו" (בלטינית: Qui Pro Quo, "משהו בשביל משהו" כלומר:"קח ותן")[2]. באותה עת כבר פעל בתל אביב תיאטרון "המטאטא". אולם, בניגוד ל"מטאטא", שהיה תיאטרון סאטירי ברוח סוציאליסטית והציג תמיד עמדה אקטואלית, ביקש ואלין לייצר תיאטרון אסקפיסטי שיכלול פזמונים ומערכונים בסגנון קברט אירופאי שמטרתו להנעים את הזמן. התוכניות כללו מינון משולב של הומור בצד נוסטלגיה וסנטימנטליות ומוזיקה קלה בביצוע מקצועי ומלוטש עם השקעה בתפאורה ותלבושות ודגש על הופעתם של כוכבים. התכנים התרחקו מפוליטיקה והתבססו על מצבים קומיים בין טיפוסים שונים, יחסים שבינו לבינה, ומשחקי לשון. לכך תרמו גם פזמוניו של אלתרמן ששילבו קלילות והומור, שליטה וירטואוזית בעברית ומבט בוחן על נושאים חברתיים[3].
התוכנית הראשונה של התיאטרון נקראה "הספר מתל אביב" והועלתה בלראשונה ב-4 בנובמבר 1944 באולם יאשה חפץ בסמטת בית השואבה בתל אביב[2][4]. בתוכנית זו התגלתה הזמרת שושנה דמארי ששרה את "לילה בגלבוע". דמארי בת העשרים הייתה כוכבת התיאטרון והתגלית שלו. היא שרה בו מיומו הראשון וזכתה בו לפרסום ולתהילה. בין כוכבי התיאטרון היו השחקנית והקומיקאית עלינה סטרניצקה, הבדרן אלכסנדר יהלומי והזמרים יוסף גולנד, שמשון בר-נוי ומתתיהו רוזין. בין שחקניו הופיע גם זמן קצר מישא אשרוב, לימים שחקן תיאטרון "הבימה", וכן הזמרת והשחקנית ז'ני לוביץ', שהופיעה בארבע הצגות במשך שנה אחת. הזמרת חנה אהרוני הופיעה בו כילדת פלא בהיותה בת 15. עוד הופיעה שם מינה ברן, זמרת ושחקנית שעלתה מפולין. ברן שרה את 'טנגו כפר סבא' ו'ארצנו הקטנטונת'. כמו כן ביצעה את הפזמון 'עכשיו עושים את זה מניילון' של אלתרמן ווילינסקי בתוכנית 'לא יותר מדי' ב-1947, ביצוע שזכה לבקורת צוננת של המבקר חיים גמזו בעיתון 'הארץ' שטען שהיא "רצחה את הפזמון של אלתרמן" ועל כך הוכה על ידי בן זוגה של ברן[5].
לאחר סיום ההופעות בתל אביב נדד התיאטרון להופעות בחיפה, ירושלים, עפולה, טבריה וגם ליישובים קטנים ומרוחקים יותר.
בשנת 1945, בתוכנית השנייה בתיאטרון: "ראיון בלי-לה-לו", כיכבה שושנה דמארי בשירו של נתן אלתרמן "כלניות", שהפך ללהיט ביישוב. בתקופת המאבק נגד הבריטים, ימי השבת השחורה והעוצר על תל אביב כינו אנשי היישוב את חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית (הצנחנים בכומתותיהם האדומות) בשם "כלניות". הבריטים חשדו כי שירו של אלתרמן מכוון נגדם, ובאחד הערבים אף סגרו את התיאטרון.
להיט התוכנית ה-14 (שנקראה "רק למבוגרים" ובכורתה התקיימה ב-4 בפברואר 1948) היה השיר "לילה לילה" של אלתרמן ומרדכי זעירא[6].
במהלך מלחמת העצמאות הפסיק התיאטרון את הופעותיו כיוון שרוב שחקניו גויסו לצה"ל. עם תום המלחמה רבים מן השחקנים לא שבו להופיע בלי-לה-לו.
משנת 1949 ועד פירוק התיאטרון
עריכהלאחר הקמת המדינה קלט התיאטרון מספר שחקנים עולים, מהבולטים שבהם הייתה הזמרת והשחקנית ג'טה לוקה שביטאה את רוח תקופת העלייה ההמונית בשירה "אני חדש בארץ". תוכניות התיאטרון בגלגולו זה נטו יותר לסאטירה פוליטית-חברתית.
במקביל, בשנת 1949 יצאו וילנסקי ודמארי למסע הופעות בארצות הברית ואת דמארי החליפה הזמרת חנה אהרוני. בשנת 1950 הועלו בתיאטרון הצגות בבימויו של ביטוש דוידוב. בתום השנה הראשונה לכינונו מחדש העלה התיאטרון 416 הצגות וביקרו בו 70,000 צופים[7]. בסוף אותה שנה החליט ואלין להתרכז באמרגנות והעביר את ניהול התיאטרון לידי ג'ורג' ואל, שעלה באותה עת מרומניה והיה מנוסה בניהול. ואל גייס לתיאטרון אמנים נוספים, רבים מהם עולים מרומניה, אך גם אחרים, כולל מרים פריש ששרה את אחד הביצועים הראשונים ל'היה היו אי פעם בחורים' ב-1950. תחת ניהולו של ואל נבלמה המגמה הסאטירית והוחלפה בבידור השם דגש על מקהלה גדולה, תפאורות, תלבושות, תאורה וריקודים[8].
ב-1951 צורפו לתיאטרון אמנים עולים נוספים, בהם שחקנית וזמרת האופרטה דורותיאה ליביו ובעלה פאול קוסלה שהופקד על ניהול התזמורת והקים במסגרת התיאטרון תזמורת ביג בנד. התיאטרון החל בהפקת אופרטות של ז'אק אופנבך ופרנץ להאר על מנת לשרוד כלכלית.
בפברואר 1954 נערכה הופעת הבכורה של ההצגה "הילולילה", שניסתה להשיב לתיאטרון את רוחו, עם פזמונים של אלתרמן, אך הייתה זו התוכנית האחרונה שהועלתה בתיאטרון לפני שנסגר עקב קשיים כלכליים באותה שנה.
תיאטרון דו-רה-מי המשיך בהעלאת רפרטואר דומה.
קישורים חיצוניים
עריכה- נעמה רמות, מאמר מקיף על לי-לה-לו (אורכב 16.12.2015 בארכיון Wayback Machine), באתר אוניברסיטת בר-אילן
- ראיון בלי-לה-לו (ביצוע: ג'ני לוביץ), 15 באוגוסט 1945. הקלטת שידור רדיו מאוסף תקליטי קול ישראל באתר הספרייה הלאומית.
תיאטרון לי לה לו, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ דיוויד סלע, המבקר הותקף: הסתיימה השערוריה בתיאטרון "לי לה לו", באתר ישראל היום, 15 בנובמבר 2019
- ^ 1 2 דן לאור, אלתרמן, עמ' 336
- ^ דן לאור, אלתרמן, עמ' 342-343
- ^ לאחר מכן קולנוע מתמיד ליד רחוב אלנבי בין גרוזנברג למונטיפיורי
- ^ מיכאל הנדלזלץ, עכבר העיר אונליין, מינה ברו: הערת שוליים בתיאטרון העברי, באתר הארץ, 26 בינואר 2010
- ^ "לילה לילה" באתר זמרשת
- ^ דן לאור, אלתרמן עמ' 426
- ^ דן לאור, אלתרמן עמ' 427