מאה שערים

שכונה חרדית בירושלים

מאה שערים היא שכונה יהודית אשכנזית ותיקה במרכז ירושלים, בקרבת מרכז העיר והעיר העתיקה ואחת השכונות היהודיות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות ירושלים העתיקה. מקור השם הוא מפרשת תולדות, בפסוק: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק י"ב)

מאה שערים
מידע
עיר ירושלים
מדינה מדינת ישראל ישראלישראל
תאריך ייסוד 1874
קואורדינטות 31°47′13″N 35°13′20″E / 31.786944444444°N 35.222222222222°E / 31.786944444444; 35.222222222222
שכונות נוספות בירושלים
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפת התפתחות כרונולוגית של בניית גרעין השכונה
כיכר השבת במאה שערים
שוק מאה שערים, 1964–1965

גבולות השכונה כיום: במערב – רחוב נתן שטראוס, בדרום – רחוב בני ברית ורחוב הרב שמואל סלנט, במזרח – רחוב שבטי ישראל, ובצפון - רחוב מאה שערים ורחוב שומרי אמונים.

כעיר בתוך עיר שרויה מאה שערים בתוך ירושלים. אין בה לא בירניות ופלטריות (ארמונות), ולא גנים ופרדסים ולא שאר דברים המרחיבים את הדעת. ברם זכורה מאה שערים לטוב שאלמלא היא היינו לחוצים ודחוקים בין החומות ולא היינו מוצאים בית מושב לנו ולבנינו

ייסוד השכונה

עריכה
 
ידיעה בעיתון הלבנון משנת 1874 אודות השכונה ההולכת ונבנית
 
פרסום של ועד מאה שערים ב-1919
 
חצר במאה שערים, 1940

מטרת השכונה

עריכה

מאה שערים הייתה השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, והייתה אז הגדולה והמרוחקת ביותר. הוקמה בידי אנשי היישוב הישן היוצאים מהעיר העתיקה. קדמו לה משכנות שאננים, מחנה ישראל, נחלת שבעה ובית דוד.

כרם כדכוד

עריכה

המגרש הראשון נקנה ונבנה בשנת תרל“ד (1874), על ידי קבוצה בראשות הרב שלמה זלמן לוי (לעווי) ומר בן ציון ליאון. ונקרא: “כרם כדכוד”. שטח המגרש היה: "25,000 אמות מרובעות".[1][2]

על פי "ותיקים מראשוני מאה שערים" החלק הראשונה של “כרם כדכוד” נקנתה מוקדם יותר, בשנת תרכ"ג (1863), מייד לאחר שהעות'מאנים נתנו אישור שנתינים זרים רשאים לקנות נחלות מחוץ לחומת ירושלים. בהמשך, נקנתה עוד חלקת אדמה בתרל"ד וכן בשנת תרמ"ט (1889).[3]

ייסוד השכונה

עריכה

השכונה נוסדה על ידי "חברת בוני ירושלים". קבוצת המייסדים “הנבחרים לראש החברה 'בוני ירושלים'" היו:

בראש הקבוצה עמד גם הרב שמואל הומינר, שבנה בה את הבית הראשון והיה הראשון שהעז לעבור לגור שם גם בלילה. חבר נוסף היה משה צבי לוינזון ממיסדי פתח תקווה, כתב את תקנון השכונה. הייתה זו "שכונת אגודה", אחת ממספר שכונות שנבנו אז על ידי התאגדות תושבים שביקשו להקים בתי מגורים בתנאים חברתיים וכלכליים נוחים. מאה חברי האגודה היו עניים ורובם התפרנסו מכספי החלוקה, ולכן, ככל הנראה, רכשו לעצמם מגרש מרוחק יחסית מדרך המלך של אותה תקופה – רחוב יפו, שבסביבתו הקרובה היו מחירי הקרקעות גבוהים יותר. הקרקע נרכשה בשלושה שלבים מערביי הכפר ליפתא, סה"כ כ-32 דונם.

שם השכונה

עריכה

מייסדי השכונה בחרו לה שם מפסוק מפרשת תולדות, שהייתה פרשת השבוע בזמן ייסוד החבורה: ”וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'” (בראשית, כו, יב),[4] וכן משום שמייסדיה מנו מאה חברים.[5] השם נבחר גם כיוון ש"מאה שערים" שווה בגימטריה ל-666. מספר זה מסמל, על פי הגר"א, שמקימי השכונה היו צאצאי תלמידיו, את משיח בן יוסף וקיבוץ גלויות.[6]

הקמת השכונה והתפתחותה

עריכה

מתכנן השכונה היה האדריכל והארכאולוג הגרמני תושב ירושלים קונרד שיק. באייר ה'תרל"ד (מאי 1874) הונחה אבן הפינה לשכונה ובראש חודש כסלו ה'תרל"ה (דצמבר 1874) הושלמה בנייתם של עשרת הבתים הראשונים בשכונה. בה'תרמ"א (1880) חגגו את חנוכת השכונה כולה, ובמהלכה הוגרלו בתי השכונה בין חברי הקבוצה.

בשנת ה'תר"ן (1890) כללה השכונה 200 בתים וכ-800 תושבים והוקמה שוק מאה שערים, שלוש שנים לאחר מכן עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים לכ-1,500, כתוצאה משיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה ממזרח אירופה. הגידול המהיר באוכלוסייה פגע בסטנדרטים התברואתיים והיא הפכה למקום מגורים צפוף ומוזנח. לכך תרמה גם העובדה שלאחר מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים הייתה השכונה לשכונת ספר הסמוכה לגבול הירדני.

ניהול השכונה הופקד בידי ועד אשר מנה 7 חברים ואכף את התקנון הנוקשה של השכונה. בצד הקפדתו היתרה על ניקיון השכונה וקביעת תקנות באשר לניקוז מים באמצעות מרזבים אל בורות המים, דאג הוועד גם לשמר את אופייה האדוק בתקנות מסוג "אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר". כדי למנוע חשש שברבות הימים ישתנה אופי האוכלוסייה, נקבע מראש כי התקנות הן לדורות ואין לשנותן.

כרבני השכונה כיהנו, בין השאר, הרב שאול חיים הלוי הורוויץ שייסד את ישיבת מאה שערים יחד עם הרב זרח ברוורמן וכיהן כרב השכונה וראש הישיבה בשנים (ה'תרמ"ה-ה'תרס"ה), וכן בן אחותו הרב יוסף גרשון הורביץ שכיהן בתפקידים אלו כ-46 שנים (ה'תרס"ה-ה'תשי"א).

בשנים האחרונות מתרבות החנויות בשכונה ורחוב מאה שערים הפך לשדרת מסחר. ישנם המנסים להיאבק בתופעה ולמנוע מכירת דירות לבתי עסק.

מבנה השכונה

עריכה
 
חלון ראווה ולוח מודעות ברחוב מאה שערים

בתי השכונה נבנו במקור כחומה רציפה, מטעמי ביטחון, וקירותיהם החיצוניים מקיפים חצר פנימית גדולה. כמו בעיר העתיקה באותם ימים, השערים נסגרו עם רדת הלילה ונפתחו שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות המים המרכזיים של השכונה. עם גידול אוכלוסיית השכונה נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שאיבדה במידה רבה את אופייה המקורי.

כחלק מגידולה של השכונה נבנו סביבה "שכונות לוויין", ובהן בתי ורשה, בתי אונגרין, בתי נייטין, בית ישראל. סביב השכונה נבנו גם קריות ושיכונים חרדיים נוספים. הכיכר המרכזית באזור היא כיכר השבת, המחברת את מאה שערים עם שכונת גאולה הסמוכה. לאחרונה מסתמנת מגמה של שיפוץ והרחבה של בתים בשכונה תחת פיקוח עיריית ירושלים והמועצה לשימור אתרים.

אוכלוסיית השכונה

עריכה

השכונה מורכבת כיום מרוב מוחלט של חרדים המשתייכים לזרמים שונים, בעיקר חסידים וליטאים, וכוללת עשרות ישיבות, בתי כנסת וכוללים. נכון ל-2016, מתגוררים בה כ-9,400 בני אדם.[7]

השכונה מהווה מעוז למספר רב של קהילות המשתייכות לעדה החרדית: תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, קהילת סאטמר בירושלים ועוד, וכן נטורי קרתא, המוכרות בהתנגדותם החריפה למדינת ישראל ולציונות. הן בחרו בדרך חיים של הסתגרות והתבדלות, כמעין "גטו" מרצון. אנשי העדה החרדית מארגנים לעיתים הפגנות נגד מדינת ישראל על רקע נושאים כמו חפירות קברים עתיקים על ידי ארכאולוגים, גיוס בני ישיבות לצה"ל ואי שמירת השבת בעיר.

לצד קהילות אלה מתגוררות בשכונה גם קהילות המשתייכות לאגודת ישראל כדוגמת חסידות קרלין וסלונים.

מתיחות דתית

עריכה

אופייה המיוחד של השכונה מושך קבוצות תיירים הבאים להתרשם ממנה או לקנות ספרי קודש, תשמישי קדושה ויודאיקה בחנויות ברחובה הראשי. ביקורים אלה גורמים לעיתים לחיכוכים בין המבקרים לבין חלק מהתושבים, המתנגדים בעיקר לכניסת נשים בלבוש שנתפס על ידם כבלתי צנוע. בשבתות וחגים סגורה השכונה לכניסת כלי רכב. חברת אגד אינה נכנסת לשכונה עקב הפגנות של מיעוט קיצוני הטוען שהחברה מחללת שבת.

באוקטובר 2011 פסק בג"ץ כי בשכונה לא תתאפשר עוד הקמת גדרות, מתיחת בדי יוטה או הצבת סדרנים פרטיים, כדי לאכוף הפרדה בין גברים לנשים, וכי ימונה איש קשר בין המשטרה לתושבים, שירכז תלונות שיופנו בעניין.

לקריאה נוספת

עריכה
  • יוסף יואל ריבלין, מאה שערים, ירושלים: המחלקה לענייני הנוער - המדור הדתי של ההסתדרות הציונית, תש"ז.
  • גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), מאה שערים וסביבתה, אריאל, 163-164, תשס"ד, עמ' 121–135.
  • בנימין קלוגר, מאה שערים שלי, תשע"ו.
  • בנימין קלוגר, מאה שערים ושכנותיה השכונות שעשו את ירושלים החדשה, בהוצאת "המודיע" תשע"ו
  • בנימין קלוגר, מאה שערים - ההתייסדות וההתפתחות, בהוצאת "המודיע" תשפ"ב

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ פנחס גריבסקי, הישוב החדש מחוץ לחומת העיר: מגרשי השכונות והמוסדות, זמן קנייתם, על ידי מי, ומחירם., באתר פרויקט בן־יהודה (מגנזי ירושלים, חוברת קכ"ה: בשעריך ירושלם: ירושלים הבנויה, חוברת א–ב), ‏תרצ"ז
  2. ^ כדכוד הוא מין אבן יקרה (בלשון המקרא). האקדמיה ללשון העברית, https://hebrew-academy.org.il/keyword/%D7%9B%D6%BC%D6%B7%D7%93%D6%B0%D7%9B%D6%BC%D7%95%D6%B9%D7%93/
  3. ^ 1 2 יוסף יואל ריבלין, תולדות שכונת מאה שערים, באתר פרויקט בן יהודה, ‏מהדורת מקור: תשנ"ט 1999
  4. ^ מאה שערים וכמה השערות ; כסלו תרל"ד (1873)
  5. ^ אזיען, עברי אנכי, 24 בנובמבר 1876.
  6. ^ 'ליקוטי הגר"א' וכן 'באר יצחק', ובביאור הגר"א על "תיקוני זוהר חדש" דף ה'. המקורות מובאים בספר 'מוסד היסוד' בהערות שוליים בעמוד 204-205
  7. ^ שכונת מאה שערים, באתר האתר הרשמי של עיריית ירושלים
  NODES