מוראביטון
אל-מוראביטון (בערבית: المرابطون, בתעתיק מדויק: אלמראבטון, באנגלית: Almoravids) הייתה שושלת מוסלמית ממוצא ברברי, אשר במאה ה-11 ייסדה אימפריה רחבה, שהשתרעה על פני המגרב ואל-אנדלוס. בירת האימפריה המוראביטונית הייתה בעיר מרקש, אותה הם הקימו בשנת 1062. השושלת נוצרה בקרב שבטי למטונה וגודאלה אשר היו שבטי נוודים ברברים שפעלו בסהרה בשטח שבין דרום מרוקו, נהר הניז'ר ונהר סנגל.
| מדינה |
אלג'יריה, אל-אנדלוס, מרוקו, מאוריטניה  |
|---|---|
| בית האב |
היסטוריה של מרוקו, היסטוריה של מאוריטניה, היסטוריה של אלג'יריה, ההיסטוריה של סהרה המערבית, היסטוריה של ספרד |
| תקופת השושלת |
1040–1147 (כ־107 שנים) |
  | |
המוראביטון תרמו תרומה חשובה להישרדות של ספרד המוסלמית במאות ה-11 וה-12 בפני הלחץ של הממלכות הנוצריות מסביב. באותה תקופה אל-אנדלוס הייתה מפולגת לממלכות טאיפה, כלומר נסיכויות קטנות, חלשות ומסוכסכות, מה שהקל על הנוצרים את מלאכת הריקונקיסטה (הכיבוש מחדש). המוראביטון הביסו בקרב א-זאלקה את הקואליציה הנוצרית בראשות ממלכות קסטיליה וארגון, ובכך נתנו לממלכות המוסלמיות מרווח נשימה. לאחר הניצחון המוחץ, המוראביטון השתלטו על אל-אנדלוס ובכך יצרו אימפריה רחבת ידיים. אך שלטונם היה קצר מועד, מפלתם הגיעה דווקא מהבית. בתחילת המאה ה-12 שבטי המסמודה הברברים של מרוקו התאחדו תחת הנהגתו הכריזמטית של עבדאללה אבן תומארת. בשנת 1147 נהרג במרקש המלך האחרון לשושלת המוראביטון וקמה שושלת ברברית חדשה המוואחידון.
השם
עריכהמוראביטון מתקשר למונח ריבאט (אנ') שפירושו מבצר-מנזר ספר, ועל כן מוראביטון הם אלה החונים במבצר הספר ומוכנים לצאת למלחמת הקודש בכופרים.
לא ברור לחלוטין מתי ולמה החלו המוראביטון לכנות כך את עצמם. אל-בכרי מכנה אותם בשם זה כבר ב-1068, לפני שהם הגיעו לשיאם, אך הוא לא מסביר מה מקור השם. כשלוש מאות שנה מאוחר יותר מציע אבן אבי זובייר את הסברה כי שם זה נבחר על ידי המייסד עבדאללה אבן יאסין. לפי זובייר, הטפותיו של יאסין לא התקבלו יפה בקרב השבטים הברברים להם הטיף, ולכן הוא לקח את חסידיו למנזר-מבצר (ריבאט). אבן אד'ארי כותב שאבן יאסין בחר בשם הזה כדי לעודד את חסידיו למסור את נפשם במלחמת הקודש המתרגשת עליהם. יהיה אשר יהיה ההסבר הנכון, קרוב לוודאי שהמוראביטון בחרו את הכינוי הזה לעצמם, אולי כדי למנוע מתנועתם לקבל תיוג שבטי כזה או אחר, וליצור רושם כלל מוסלמי שיוכל לאחד תחתיו גורמים מקבוצות שבטיות שונות ולצבור עוצמה פוליטית.
סברה אחרת טוענת שמקור השם הוא בריבאט של וג'אג' בן זלו, בית המדרש המוסלמי בו התחנך עבדאללה אבן יאסין מנהיגה הרוחני של תנועת המוראביטון. מקורות מהמאות ה-12 וה-13 מציינים שבית המדרש של וג'אג' כונה "דאר אל מוראביטון" כלומר בית המוראביטון.
מקורות בני התקופה מתייחסים אליהם בשם של-מולת'ימון (רעולי הפנים). מכיוון שהמוראביטון היו מכסים את פניהם לפי המנהג המקובל בקרב שבטי הברברים של הדרום (כיום מקובל עדיין בקרב שבטי הטוארג). מקור המנהג בקרב יושבי הסהרה הוא פרקטי להגנה מפני סופות החול הקשות, אך המוראביטון נהגו כך גם באזורים עירוניים בצפון כסימן היכר לזרותם ולאדיקותם.
מקור
עריכה
אוכלוסיית הברברים של המגרב בימי הביניים המוקדמים התחלקה לשלושה שבטים עיקריים: זנאטה בצפון, מסמודה במרכז מרוקו, וסנהאג'ה במערב הסהרה ובמזרח המגרב. הסנהג'ה במזרח כללו את שבטי הכותאמה, שהיו בסיס התמיכה של השושלת הפאטימית במאה ה-10 באיפריקיה. השבט הדרומי ביותר שהשתייך לקואליציית הסנהאג'ה היה שבט ג'ודאלה שגבולו הדרומי היה בנהר הסנגל.
שבטי הסנהג'ה המערביים קיבלו עליהם את האסלאם במהלך המאה ה-9. דת האסלאם נתנה להם תוכן משותף שתחתיו הם יכלו להתאחד. הדת החדשה התקבלה בהתלהבות רבה ועד מהרה יצאו שבטי הסנהאג'ה למלחמות קודש בכופרים האפריקנים שסביבם. קואליציית הסנהאג'ה הגיעה להישגים פוליטיים נאים במהלך המאה ה-10 ואף השתלטו על נקודות שולטות בנתיב הסחר חוצה הסהרה. אך האיחוד של שבטי הסנהאג'ה התפרק עד מהרה והם איבדו את מאחזיהם לשבטים יריבים.
בסביבות שנת 1040, יחיא אבן אבראהים מנהיג שבט ג'ודאלה, יצא לחג' למכה. בדרכו חזרה הוא עבר בעיר קירואן בירת מחוז איפריקיא. באותו זמן איפריקיא הייתה שרויה בתסיסה דתית-פוליטית, מכיוון שמושל המחוז שקל למרוד בחסות הפוליטית של השושלת הפאטימית שהיא שיעית בדתה. חכמי הדת תמכו במהלך הזה ועודדו את המושל לנקוט בו. יחיא אבן אבראהים ספג את האווירה הדתית הזו באפריקיא והרהר במצבה העגום של דת האסלאם בקרב בני עמו במערב הסהרה. על סמך עצות שקיבל יצא יחיא אל הרבאט של וג'אג' אבן זלו כדי לאתר מורה הוראה מאליכי ולהביאו אל בני עמו כדי שילמדם את רזי התורה המוסלמית ויחזירם לדרך הישר. ברבאט המליצו על אדם אחד – עבדאללה אבן יאסין.
שמו של אבן יאסין מלמד שהוא ככל הנראה מתאסלם, הוא לא נולד כמוסלמי. קרוב לוודאי שבערה בו תשוקה קנאית יוקדת לאסלאם, בשורתו התאפיינה בהיצמדות נוקשה למסורת האורתודוקסית ולכתוב בקוראן עצמו. מפגשיו הראשונים של איבן יאסין עם בני הג'ודאלה לא עלו היטב. טיעוניו הנלהבים אך שטחיים למדי של אבן יאסין נפלו על אוזניים ערלות, סגנונו הקנאי והתוקפני לא נעם לאוזניהם. בני הג'ודאלה גרשו את יאסין מיד לאחר מותו של נותן חסותו יחיא אבן אבראהים.
אך אבן יאסין מצא אוזניים קשובות בקרב בני השבט השכן בני הלמטונה. יאסין החל להדגיש בדרשותיו את תולדות חייו של הנביא מחמד ואת החשיבות שיש למלחמת קודש כנגד הכופרים. הרעיון המרכזי בתורתו של יאסין היה, שכדי להיות מוסלמי נאמן לא מספיק לאמץ אורח חיים אסלאמי אדוק אלא גם להילחם כנגד כל מה שמעורר התנגדות לאורח החיים הזה. מבחינת יאסין כל דבר ועניין שאיננו כלול בהלכה המוסלמית נחשב כהתנגדות ויש להילחם בו, ובייחוד עניין השבטיות. יאסין האיץ בשומעיו לזנוח את קשרי הדם ואת ההבדלים האתניים, ולהתאחד תחת דגל האסלאם. הדרישה הזאת התאימה למנהיגי שבט למטונה שחלמו להחזיר עטרה ליושנה ולאחד את שבטי הסנהאג'ה תחת שלטונם. החל מאמצע המאה ה-11 יצאו בני הלמטונה, אשר החלו לקרוא לעצמם אל-מוראביטון, למסע לאיחוד בני השבטים שסביבם למען המטרה הדתית המשותפת.
הכיבושים
עריכה
צפון אפריקה
עריכהכבר בשנת 1053, המוראביטון הפיצו בהצלחה את בשורתם הדתית בקרב בני השבטים הברברים. לאחר שאיחדו את בני הסנהאג'ה, הם השתלטו על דרך הסחר של הסהרה המערבית לכל אורכה, מסיג'ילמסה בצפון ועד אוודגסט בדרום. המנהיג הפוליטי, יחיא אבן עמר, נהרג בקרב ב-1057, את מקומו ירש אחיו של אבן יאסין, אבו בכר אבן עמר. תחתיו המוראביטון התפשטו צפונה לעבר הרי האטלס. אבו בכר מינה את בן דודו, יוסוף אִבן תָשוּפין כמשנה למלך ולמעשה העניק לו את רוב סמכויות השלטון. אבן תשפין ירש את השלטון והמשיך את ההתפשטות על כל אזור מרוקו, מאוריטניה והסהרה המערבית. בשנת 1062 הוא הקים את עיר הבירה מרקש.
אל-אנדלוס
עריכהבשנת 1086 הוזמן יוסוף בן תאשפין על ידי נסיכי ממלכות הטאיפה יורשי ח'ליפות קורדובה, להגן על נסיכויותיהם מפני הממלכות הנוצריות של צפון חצי האי האיברי – קסטיליה ולאון. בן תאשפין הביס את הקסטיליאנים בקרב א-זלאקה, אך הוא נאלץ לשוב לאפריקה כדי לדכא מרידות שפרצו שם.
ב-1090 הוא שב לאיבריה כדי לספח את ממלכות הטאיפה לאימפריית המוראביטון. רוב תושבי איבריה תמכו בו בגלל נטל המיסים הכבד שהשיתו עליהם נסיכי הטאיפה. גם חכמי הדת במערב ובמזרח יצאו כנגד האדישות הדתית של נסיכי הטאיפה ותמכו בהפלתם. הם הוציאו פתווה הנותנת הכשר דתי ומוסרי לסיפוח. עד 1094 יוסוף אבן תאשפין סיפח את רוב ממלכות הטאיפה המרכזיות למעט סרגוסה. הוא לא הצליח לשחרר שטחים מוסלמיים מידי הנוצרים למעט ולנסיה, אך הוא הצליח להאט את תהליך הרקונקיסטה שצבר תאוצה לאחר התפרקות ח'ליפות קורדובה ופיצולה לממלכות הטאיפה.
יוסוף בן תאשפין קשר קשרי ידידות עם הח'ליף העבאסי בבגדאד, והכיר בו כח'ליף היחידי של האומה המוסלמית, וזאת בניגוד לעמדתה המסורתית של אל-אנדלוס. הח'ליף ידוע בתואר אמיר המאמינים, ואילו בן תאשפין אימץ לעצמו את התואר אמיר המוסלמים. הוא מת בשנת 1106, על פי חלק מהמקורות בגיל 100.
נפילה
עריכההפלישות הנוצריות לאל-אנדלוס התגברו עם סיועם של הפרנקים. המלך המוראביטוני עלי אבן יוסוף הובס ב-1138 על ידי אלפונסו השביעי, מלך לאון, ושנה לאחר מכן הוא הובס בקרב על ידי אפונסו הנריקש מפורטוגל, שבעקבות כך זכתה לראשונה בעצמאות. ליסבון נכבשה על ידי הפורטוגזים ב-1147.
לפי חלק מהמלומדים עלי אבן יוסוף היה שייך לדור אחר בהנהגה, שהאידיאלים שהצמיחו את המוראביטון והקנו להם את עוצמתם נשכחו ממנו. הם זנחו את חיי המדבר והקנאות הדתית לטובת מנעמי השלטון והחיים העירוניים. הלחץ המשולב של הנוצרים באיבריה מחד ועליית האל-מוואחידון במרוקו מאידך ערערה את יסודות השלטון המוראביטוני. עלי אבן יוסוף מת ב-1143, יורשו תשפין אבן עלי איבד את האחיזה במהירות אל מול ההתפשטות של המווחידון, ואף מצא את מותו בקרב מולם בשנת 1146.
שני יורשיו היו אבראהים אבן תשפין ואחריו איסחאק אבן עלי, אך שלטונם היה קצר. כיבוש הבירה מרקש על ידי המווחידון בשנת 1147 סימלה את נפילת השושלת באופן סופי. יחד עם זאת כיסי התנגדות מוראביטונית נותרו באיים הבלאריים ובתוניסיה.
ארגון צבאי
עריכהעבדאללה אבן יאסין כפה על נאמניו משמעת ברזל. המנהיג הצבאי הראשון של המוראביטון, יחיא אבן עומר אל-למטוני, יצר ארגון צבאי משובח. הכוח המרכזי שלהם היה חיל הרגלים שהסתדר במבנה דמוי פלנקס, השורות הקדמיות היו חמושות ברמחים קצרים והשורות האחוריות חמושות בחניתות ארוכות. בנוסף היו יחידות עזר של פרשים באגפים. בנוסף, היה מקדימה נושא דגל שסימן לכוחות מתי להסתער ומתי לעצור.
אל-בכרי מציין שבמהלך קרב המוראביטון לא רדפו אחר אלה שברחו מפניהם. מלחמתם הייתה מאומצת והם לא נסוגו לפני כוחות עדיפים מהם, בהעדיפם מוות על פני נסיגה.
רשימת שליטים
עריכה- עבדאללה אבן יאסין (1040-1059) (אנ') – מייסד ומנהיג דתי
- יחיא אבן עומר אל-למטוני (1050-1056)
- אבו בכר אבן עמר (1056-1087) פיצול שלטוני החל מ-1072
- יוסוף בן תאשפין (1072-1106)
- עלי אבן יוסוף (1106-1143)
- תאשפין אבן עלי (1143-1145)
- אבראהים אבן תשפין (1145-1147)
- אסחאק אבן עלי (1147) (אנ')
קישורים חיצוניים
עריכה
- מוראביטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)