מורה הנבוכים

הספר "מורה הנבוכים" (נקרא גם: "מורה נבוכים") הוא ספר פילוסופיה שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12 כדי לתת מענה לספקות ותהיות שמתעוררות לאדם המאמין שהוא גם אדם רציונלי. 'מורה הנבוכים' הוא אחד מהחיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים ובפילוסופיה יהודית בכלל, אף על פי שקמו לו מתנגדים רבים. הוא תרם רבות להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית, והייתה לו השפעה מכרעת על הוגים יהודים רבים וכן על הוגים שאינם יהודים, בכללם האפיפיור הונוריוס הרביעי שהוציא כתב הגנה על הספר.

מורה הנבוכים
דלאלה אלחאירין

שער של הספר
מידע כללי
מאת	הרמב"ם
שפת המקור	ערבית יהודית
תורגם לשפות	עברית, לטינית, ספרדית, איטלקית, גרמנית, אנגלית, הונגרית, צרפתית, קטלאנית, יידיש ורוסית
סוגה	פילוסופיה יהודית
נושא	פילוסופיה, תאולוגיה
הוצאה
תאריך הוצאה	1190
סדרה
ספר קודם	משנה תורה
קישורים חיצוניים
ויקיטקסט	מורה נבוכים

שם הספר

שמו המקורי של הספר בערבית יהודית הוא דלאלה אלחאירין, (בכתב ערבי: دلالة الحائرين). התרגום המילולי של השם הוא הוראת הנבוכים (או הנחיית הנבוכים), אך מתרגמו הראשון של הספר, שמואל אבן תיבון, שינה את שמו למורה הנבוכים.

לפי השערתו של אבנר גלעדי, הרמב"ם קרא לספרו "דלאלה אלחאירין" ולא "דליל אלחאירין" ("הוראת הנבוכים" ולא "מורה הנבוכים"), כיוון שאלגזאלי השתמש בביטוי "דליל אלחאירין" כתואר מתוארי האל בספרו אחיאא עלום א-דין (החייאת מדעי הדת). לפי השערה זו, הרמב"ם נמנע מלכנות את ספרו בשם שידוע כתואר המיוחס לאל, אך שמואל אבן תיבון לא היה מודע למשמעות זו, ולכן שינה לשם "מורה הנבוכים", ובעקבותיו הלכו כל שאר המתרגמים.

הספר מכונה בקיצור "המורה", וכך גם בערבית: כתאב אלדלאלה, كتاب الدلالة.

מהות הספר ומקורותיו

כתב יד תימני של הספר מורה נבוכים, כתוב בערבית יהודית

הרמב"ם החל לכתוב את מורה נבוכים בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). ספרו זה, הכתוב בערבית יהודית, נכתב במקורו עבור תלמידו - ר' יוסף בן יהודה אבן שמעון. בספר מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת, על מנת לספק הסברים והוכחות פילוסופיות לאמונה היהודית וטעמים רציונליים למצוות. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה' [ובתרגומים אחרים 'ספר ההתאמה' או 'ספר התיאום']), שלא מצאו חן בעיניו בתוצאתם הסופית. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלו בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.

ב"מורה נבוכים" פורש הרמב"ם את שיטתו בנושאים רבים ובהם: שלילת הגשמות מהאל, נבואה, השגחה, טעמי המצוות, תורת המדינה, בריאת העולם ומוסריות כלל אנושית. בכל הנושאים מטפל הרמב"ם באורח רציונלי, דהיינו, מציג הוכחות הגיוניות התומכות בטענותיו. הרציונליזציה של תוכני הדת היא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של מורה נבוכים.

שורשיה של הפילוסופיה המוצגת במורה נבוכים נטועים בעולם היווני ובעיקר בהגותו של אריסטו. אולם הגותו חדרה למחשבתו של הרמב"ם בעזרת מתווכים, וניכרת בספר השפעה רבה של פרשנים מוסלמים של אריסטו, ובראשם אבו נצר אל-פאראבי ואבן סינא.

במבוא לספר כותב הרמב"ם שבתוך הספר הוא טמן גופי ידע, שאותם הוא מבקש להסתיר מן הקורא הפשוט. הוא קורא למשכיל לנסות לפענח את סודותיו ולחשוף את הידע הנחשק המוסווה בתוך ספרו. לעומת משנה תורה ההלכתי, שבו ידע הרמב"ם לאסוף מקורות ידע ממכמני התלמודים ולגבש אותם למבנה ארכיטקטוני מסודר, עושה הרמב"ם במורה נבוכים את הפעולה ההפוכה, ומפזר נושאים באופן מכוון בחלקים השונים של ספרו, באופן שרק מי שיש לו בקיאות מעמיקה בספר, יכול לגבש את תפיסת הרמב"ם לגבי נושאים שונים.

הספר "מורה הנבוכים", כחלק מהגותו הכללית של הרמב"ם הושפע מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, ואיתה הוא מקיים דיון עמוק - הרמב"ם מסכים לחלק מהנחותיה ומתנגד לאחרות. פירוש המילה "כלאם" הוא "דיבור", והוא מציין את העיסוק בפילוסופיה מתוך דיון ותהליך דיאלקטי, ובמובן צר יותר הוא מסמן את העיסוק השכלי כיוון שהמונח היווני "לוגיקה" כולל הן את הלוגוס השכלי והן את הדיבור.

כך שאפה אסכולה זו ליישב בצורת דיאלוג בין הלוגיקה של הפילוסופיה היוונית הקלאסית (בעיקר של אפלטון ואריסטו) ובין עקרונות הדת המונותאיסטית. לדוגמה, הכלאם דגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים, ובכך השפיע על הרמב"ם. "מורה הנבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.

חלקי הספר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הספר מחולק לשלושה חלקים (בנוסף להקדמה):

• החלק הראשון (המכיל 76 פרקים) פותח בפרשנות ביטויים המצויים במקרא שקריאתם על פי פשוטם עשויה להביא להגשמת האל, ומציע להם פרשנות מופשטת יותר. מהלך זה מגיע לשיא בתורת שלילת התארים, בהוכחות נגד גשמותו של האל, ובפולמוס עם התאולוגיה של הכלאם.
• החלק השני (המכיל 48 פרקים) עוסק בהוכחות לקיום האל, ובדיון בשאלה האם העולם נברא או קדמון, ובהמשך עוסק באופן נרחב במושג הנבואה.
• החלק השלישי (המכיל 54 פרקים) עוסק בתחילתו בנושאי מעשה מרכבה, השגחה פרטית, תורת הגמול ובעיית הרע בעולם. ולאחר מכן בטעמי המצוות.

אחדות האל לפי מורה הנבוכים

בחלק הראשון של הספר, בפרק ס"ט, עוסק הרמב"ם בשכלו של האל, בשכלו של האדם ובהבדל ביניהם.

השכלת האל: גישת הרמב"ם הפוכה בנקודה הזו מהגישה האריסטוטלית. אריסטו טוען בספר "מטפיזיקה" (ספר 12, פרק ט') שהאל הוא בשמיים ואינו יורד אל בני האדם, אך ביהדות טבעו של האל שונה כפי שאפשר ללמוד מהצירוף השכיח הבא: "וידבר ה' אל משה לאמר", כלומר, ישנו קשר ישיר בין האל לבני האדם. הרמב"ם קובע שאצל האל ההשכלה מתרחשת כל הזמן, האל משכיל את עצמו, מפני שהוא המקור לכל דבר שמחוצה לו, ועל כן כל השכלה שלו היא הוא עצמו. האדם לא משכיל את עצמו, לעיתים הוא ישן ולעיתים אוכל, אבל כאשר הוא מצליח להשכיל, הוא לא משכיל את עצמו אלא דברים שמחוצה לו.

בהלכות יסודי התורה (קובץ ההלכות הראשון בספר המדע שהוא הספר הראשון ב"משנה תורה") בפרק ב' הלכה י' מדבר הרמב"ם על יסודות פילוסופיים. הוא טוען: "הבורא, חייו ודעתו אחד הם, הוא היודע הוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכול אחד". אף שאלו דברים קשים להבנה, על האדם להתאמץ ולנסות להבין את הדברים על בוריים. אומרים חֵי העולמים (בצירי) ולא חַי העולמים (בפתח) מפני שאין הבדל בין עולמו של האל למחשבתו, יש אחדות ביניהם, אחד הם.

שלושה כוחות בהשכלתו של אדם:

• השכל: הדעה, תהליך ההכרה, פעולה שכלית.
• המשכיל: הסובייקט, היודע, המכיר – האל או האדם.
• המושכל: האובייקט או הידוע, העולם או המוכר.

אצל האל מדובר בשמות נרדפים. האל ברא את העולם לא רק ברמה חומרית אלא גם מהות העולם נקבעה על ידו. ניקח את העץ לדוגמה, נפרק אותו עד לאטומים ולאנרגיה, אך יש גם "עצוּת" שהיא המהות של העץ, הקב"ה משכיל אותו תמיד, ההפשטה היא לא רק הפרדת חומר (עץ) וצורה (המהות של העץ), אלא גם התחברות לשכלים הטהורים, העליונים. רגליים על הקרקע והראש בעולמות העליונים, זהו החיבור השלם ביותר של השכל עם המשכיל והמושכל.

טעמי המצוות

מטרת המצוות היא לתקן את החברה האנושית ולהכשיר את היחיד להשגת האלוה לפי דרגתו. רבים מהמצוות והאיסורים מכוונים להרחקת עבודה זרה שהיא הפך אידיאל זה. הרמב"ם מציג לאורך 25 פרקים את תובנותיו לגבי משמעות המצוות. ביניהן: הקרבת קורבנות מן הבקר ומן הצאן נועדה, בין היתר, להרחיק את האדם מהדתות האליליות אשר סגדו לבעלי חיים אלו, וכללי הכשרות נועדו, בין היתר, להקנות יכולת של שליטה עצמית ודחיית סיפוקים למשל כאשר האדם נאלץ להמתין בין אכילת חלב ובשר. אימון האישיות של האדם מעלה את דרגתו הרוחנית וביחד עם השכלתו ועם תכונותיו המולדות מאפשר לו להגיע לרמה רוחנית של נביא ולזכות לרוח הקודש.

הרמב"ם מונה כמה סיבות לאיסורי מאכלים, כולל איסור מאכלים מזיקים מבחינה בריאותית, סייג לתאווה של האדם וצער בעלי חיים. את הסמכות שניתנה לבעל להפר נדרים של אשתו הוא מנמק בפגיעה בשלום בית שתיגרם מהעובדה שכאשר לכל אחד מבני הבית מותרים מאכלים אחרים הדבר עלול ליצור כעס אצל הנשים שלטענתו ממהרות לכעוס משום חולשה נפשית - לכן ניתנה על כך סמכות לראש הבית.

היחס לספר בעולם היהודי

מהדורה של הספר מן המאה ה-14, שצייר פרר באסה בברצלונה ב-1384.

בשונה מהאופן המתון למדי שבו התקבל "משנה תורה", היחס אל הספר "מורה נבוכים" בקהילות היהודיות היה אמביוולנטי. היו שהחרימו ואף שרפו את ספריו, בטענה שהספר נותן לגיטימציה מיותרת ללימודי הפילוסופיה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתרה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, עליו ועל הגותו, והתנגדו לשיטת הרמב"ם של "שמע האמת ממי שאמרה". והיו שטענו שספר זה – והעיסוק בפילוסופיה בכלל – מחלישים את האמונה הדתית ואת המחויבות ההלכתית.

הספר, שהשתלב בהגות המוסלמית של התקופה, התקבל טוב יותר בקרב יהודי ארצות האסלאם מאשר בקרב יהודים אשכנזים, שלא הכירו את ההגות המוסלמית ועסקו פחות בפילוסופיה. ל"מורה נבוכים" נודעה גם השפעה רבה על הוגים נוצרים באירופה, בפרט תאולוגים נוצרים שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים.

מראשי המתנגדים לחיבור היו רבי שלמה מן ההר ותלמידו רבינו יונה (שמאוחר יותר, חזר בו מהתנגדותו) וכן הרשב"א שאף חתם על חרם המגביל את לימוד הפילוסופיה ונכלל בספר "מנחת קנאות" לרבי אבא מרי מלוניל, היוצא בחריפות נגד החיבור ונגד לימוד הפילוסופיה בכלל. בינו ותומכיו לבין קבוצת רבנים שתמכו בספר, התנהל פולמוס חריף שעורר הדים רבים בעולם היהודי. (ראו גם: רציונליזם יהודי בימי הביניים). החיד"א מצטט את תלמידי האר"י משמו כי "חכמת הרמב"ם הצילתו", והרב חיים ויטל נזקק להסבר קבלי כדי לתרץ מדוע הרמב"ם שהיה מגדולי חכמי ישראל לא עסק בחכמת הקבלה. מאות שנים לאחר שדעך הפולמוס, כתב הגאון מווילנה, תוך רמיזה לדברי שלמה המלך בספר משלי (פרק ז', פסוק כ"א) כי "הפילוסופיה היטתו (=את הרמב"ם) ברוב ליקחה". רבי יעקב עמדין כותב, במסגרת דיונו על ספר הזוהר בספר "מטפחת ספרים", שלא ייתכן שספר זה חובר על ידי הרמב"ם. החיד"א (בספר "שם הגדולים") מסנגר על הרמב"ם כנגד מתקיפיו באומרו כי בכך משך הרמב"ם את ה"מתפלספים", שרואים בו "פילוסוף גדול", "לדבריו בספר הי"ד החזקה". לצד המתנגדים והמחרימים היו לספר גם תומכים נלהבים, כמו דון יצחק אברבנאל, הרלב"ג ואחרים, שכתבו פירושים ל"מורה נבוכים". סופו של דבר ההתנגדות הובילה לשריפת ספרי הרמב"ם בידי האינקוויזיציה הנוצרית, שהוזמנה לעשות כן על ידי רבני צרפת.

במאה ה-18 ניכר עניין מחודש בספר, עובדה המתבטאת בהופעתם של שתי מהדורות חדשות של הדפסת מורה הנבוכים (1742 במהדורת יסניץ של הרב דוד פרנקל; 1791 במהדורת יצחק אייכל), וזאת לאחר כמעט מאתיים שנה (מהמאה ה-16 ואילך) שבו לא נדפס החיבור מחדש.

עם עליית תנועת ההשכלה היהודית, וכתגובה לה, החלה גם התנגדות מחודשת לספר. חיים נחמן ביאליק מתאר בבלדה "הַמַּתְמִיד", המתארת את עולם הישיבות בליטא (ביאליק למד תקופה מסוימת בישיבת וולוז'ין), כיצד "אַף-יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים... הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה". גם רבי נחמן מברסלב, מתוך התנגדות למחקר באופן כללי, התנגד לקריאה בספר.

בעקבות ביקורתו של הרב זאב יעבץ על המורה, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק מאמר הגנה רחב על הטענות כנגד המורה נבוכים שבו כתב בין היתר:

בדורותינו וכמה דורות שלפנינו ששקטו הרוחות ושמש הצדקה של הרמב"ם פרשה את אורה על פני כל אופק היהדות, נכנס גם "המורה" בכלל ספרי קודש שהם קניני התורה, וחלילה לנו לנהוג בו מנהג של זלזול, וחובתנו היום לא רק לדון את דבריו לכף זכות, כי אם גם להתעמק בהם ולמצות את מדותיו בתור מדותיה של תורה.

כיום הספר מקובל על רוב ככל חוגים יהודיים, אך יש החוששים מחלק ממסרי הספר ומורכבויותיהם וכן מהיעזרותו במקורות שאינם מהעולם היהודי, אלו רואים סכנה בעיסוק בו בשלב 'לא בשל', ועל כן מגבילים מאוד את הלימוד בו. בישיבות החרדיות לא נפוץ העיסוק בספר, ואף בישיבות הציוניות ישנם לפעמים רבנים הממליצים ללמוד אותו רק מעל גיל או רמת השכלה מסוימת.

תרגומי הספר

כמו כל ספריו של הרמב"ם מלבד ה"משנה תורה" הכתוב בעברית הקרובה ללשון חז"ל, מורה נבוכים נכתב בערבית יהודית ספרותית. בחירה זו נעשתה מאחר שזו הייתה השפה הרווחת בקרב קהל היעד שאליו נועד החיבור. עם זאת, מיד לאחר פרסומו הכה הספר גלים והתעורר אליו ביקוש גם בקרב יהודים שלא היו דוברי השפה וכן בקרב נוצרים. עובדה זו הביאה לכך שהחל ממועד פרסומו ועד ימינו זכה הספר למגוון מהדורות מתורגמות בשפות רבות. ריבוי התרגומים נובע בעיקר עקב הצורך באיזון העדין בין תרגום ספר העוסק בתכנים פילוסופיים המותאמים לימי הביניים, לבין הבנה מלאה של דברי המחבר, שהעיד בהקדמה שכתב לחיבור כי לכל מילה בו יש משקל רב והיא נבחרה בקפידה.

תרגומי ימי הביניים

שמואל אבן תיבון

דפוס ראשון של הספר בתרגום לעברית של שמואל אבן תיבון. רומא, שנת 1480 לערך

התרגום הראשון של מורה נבוכים לעברית נעשה עוד בחייו של הרמב"ם בידי ר' שמואל אבן תיבון (~1160 - ~1230), שאף התייעץ עמו בעבודת התרגום שלו. התרגום נעשה בהזמנתם של יהודי פרובאנס ודרום צרפת. ר' שמואל בן תיבון היה נצר למשפחת מתרגמים ואף היה פילוסוף בעצמו. עם זאת, עיקר פרסומו הגיע לו בזכות תרגומו למורה נבוכים.

מיד לאחר שר' יהונתן מלוניל שיגר אליו את ההזמנה לתרגום, פנה ר' שמואל אל הרמב"ם בבקשה לקבל ממנו הנחיות בעבודת התרגום, ביאור ביטויים קשים וכן ביקש להיפגש עמו. הרמב"ם השיב לו באיגרת בה תיאר את סדר יומו העמוס ובכך התחמק מפגישה עם ר' שמואל. עם זאת, הרמב"ם שיבח את עבודתו של אבן תיבון, ביאר את הביטויים עליהם נשאל, וייעץ לר' שמואל להימנע מתרגום מילולי ולהעדיף את השמירה על התכנים ורוח הדברים.

ר' שמואל סיים את עבודת התרגום בשנת ד'תתקפ"ד (1224), כעשרים שנה לאחר פטירת הרמב"ם. עבודתו הייתה מפעל חלוצי ותרגומו נחשב למדויק ולא חורג משפתו המקורית של הכתוב (זאת בניגוד מסוים להנחייתו של הרמב"ם עצמו, כך גם באשר לביטויים ספציפיים עליהם שאל את הרמב"ם ולבסוף תרגמם באופן שונה מהצעת הרמב"ם). לצורך עבודתו נאלץ ר' שמואל להמציא מילים רבות שהיו חסרות באוצר המילים של העברית בימי הביניים. חלק מן המילים החדשות נגזרו משורשים עבריים קיימים, וחלקן הושאל מהערבית. לתרגומו צירף אבן תיבון נספח ובו "פירוש המילים הזרות" בו ביאר את המונחים הפילוסופיים בהם השתמש ושאת חלקם יצר בעצמו. גם מבנה המשפטים של אבן תיבון שומר במידה רבה על התחביר הערבי. בכך הניח אבן תיבון תשתית לשונית-פילוסופית בעברית עבור מחברים בדורות הבאים שנמשכו אחר תרגומו.

לשונו של אבן תיבון נחשבת לקשה ומסורבלת עבור הקורא העברי בן זמננו. כמו כן, על אף ההקפדה היתירה שלו על לשונו המקורית של הרמב"ם (וייתכן שגם בשל עובדה זו), היו שהאשימו אותו בחוסר דיוק. עם זאת, חשיבותו של תרגום זה גדולה ביותר הואיל וכמעט כל פרשני המורה מתייחסים לתרגומו של אבן תיבון, ולא למקור הערבי. הרוצה להבין את הפילוסופיה היהודית בימי הביניים יזדקק, גם אם בעל כורחו, לתרגום זה. התרגום זכה להדפסות ומהדורות רבות, החל מראשית עידן הדפוס. כיום, בתרגום זה משתמשים בישראל בעיקר בחלק מהישיבות וכן בחוגים למחשבת ישראל באוניברסיטאות.

בשנת 2019 יצאה מהדורה חדשה של תרגום אבן תבון על ידי הוצאת פלדהיים. בשולי מהדורה זו התייחסות מועטת למחקר סביב הספר, וקטעים שלדעת המהדיר הם פילוסופיה ולא דברי תורה עוצבו בגופן שונה.

רבי יהודה אלחריזי

סמוך לפרסום תרגומו של אבן תיבון, פרסם בשנת 1225 המשורר רבי יהודה אלחריזי את תרגומו למורה נבוכים, תרגום שהוכן גם הוא בהזמנה, בהזמנת יהודי פרובאנס. אלחריזי, איש טולדו, משורר ומתרגם שירה מוערך, תרגם את המורה ללשון שוטפת יותר ומעודנת יותר מזו של אבן תיבון, אך גם פחות מדויקת ועקבית.

לדבריו בהקדמתו לספר הסיבה שלקח על עצמו את מלאכת התרגום "אף כי הקדמני איש נבון ומשכיל להעתיקו אף על פי שנתכוון בו להסתירו בדבריו ולהעמיקו", כדי שהתרגום יהיה בשפה יותר שוטפת. ר' שמואל אבן תיבון ענה על טענותיו והתקיף בטענות אחרות בפתיחת 'פירוש המילות הזרות' המצורף למורה הנבוכים שבתרגומו.

ישנם הטוענים שאלחריזי תרגם מן המקור הערבי וישנם הטוענים שערך את תרגומו של ר' שמואל אבן תיבון. הרב יוסף קאפח הוכיח ששתי הדעות נכונות ושילב בתרגומו הן מהמקור הערבי והן מתרגומו של אבן תיבון. תרגומו של אלחריזי לא זכה לאותו פרסום לו זכה תרגומו של אבן תיבון, אך שימש יסוד דווקא לכמה תרגומים לשפות אירופיות שונות.

תרגומי תקופת ההשכלה

בתקופת ההשכלה החל להתעורר עניין מחודש הן בשפה העברית והן בפילוסופיה היהודית בימי הביניים. עובדות אלו הביאו ליצירתם של כמה תרגומים חדשים גם למורה נבוכים.

• בשנת 1795 פרסם יצחק סטנוב (1732–1804), סופר עברי פורה ומראשוני תנועת ההשכלה, תרגום לחלקים ב' וג' של הספר.
• מנחם מנדל לפין (1749–1826), מאבות ההשכלה בגליציה, תרגם ספרי מדע לעברית וליידיש כדי לשפר את מצב היהודים. כמו כן, לחם בחסידות אך גם במשכילים שפרקו עול תורה ומצוות. כדי להביא את מורה נבוכים לציבור המשכיל הרחב, החליט לנסח את מורה נבוכים בתרגומו של אבן תיבון מחדש. ניסוחו של לפין רהוט מזה של אבן תיבון אך מדויק פחות. בחייו הספיק להגיע רק עד פרק ע"ב בחלק א'. תרגומו של לפין מהווה חידוש בכך שהוא כתוב בלשון חז"ל. לפין לא ידע ערבית, ולכן הכין את התרגום (או למעשה, העיבוד) על פי התרגום הימי-ביניימי של שמואל אבן תיבון. לפין הספיק להכין לדפוס רק את שני החלקים הראשונים, וגם אותם לא הצליח להגיה כראוי מחמת עיוורונו. בסופו של דבר נדפס רק התרגום לחלק הראשון של המורה, על ידי תלמידו וידידו, מרדכי סוחוסטאוור, בז'ולקווה. תרגום זה נדפס רק לאחר מותו של לפין עצמו (שנת הדפוס אינה מופיעה והיא כנראה 1831). לתרגום צורף גם מבוא של לפין למורה בשם "אלון מורה". שני החלקים האחרים נותרו בכתב יד.

תרגומי המאות ה-20 וה-21

אהרון מני

תרגום מודרני ראשון נכתב על-ידי עורך הדין אהרן מני, נכד ר׳ אליהו מני שעלה מעיראק, מערבית לעברית שיצא לאור בשנת ה'תשי"ז. מני כתב בהמשך ספרים נוספים בעניין הדקדוק העברי הדקדוק הערבי והמשותף ביניהם.

הרב יוסף קאפח

תרגום מודרני לעברית נעשה על ידי הרב יוסף קאפח ונדפס לראשונה בשנת תשל"ב (1972) בהוצאת מוסד הרב קוק. במרוצת חייו תרגם וההדיר הרב קאפח עשרות ספרים, רובם של חכמי ימי הביניים ובראשם כתבי הרמב"ם. מהדורתו התבססה בעיקר על כתבי יד תימניים. מהדורה זו נחשבת למדויקת יותר מקודמותיה. תרגומו של הרב קאפח נצמד ללשון הרמב"ם, כאשר מילים וביטויים שמשמעותם בערבית אינה זהה לתרגום המילולי לעברית - תורגמו במשמעות מעשית. כמו כן, פעמים רבות הרב קאפח הביא תרגום שונה או מקביל, בהערותיו.

מיכאל שורץ

תרגום מדעי של פרופסור מיכאל שורץ בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, המסתייע בתרגומים הקודמים (כמו גם בתרגומים מדעיים לשפות נוספות). התרגום משתמש במושגים מודרניים במידת הצורך. התרגום מתבסס על דיוק במינוח הפילוסופי הערבי. שורץ מסתמך בתרגומו על המרחב הלשוני שבתוכו פעל הרמב"ם ועל ידע לשון המקרא וחז"ל. לאורך הספר פזורות הפניות רבות לספרי עזר ומאמרים אקדמיים. בעקבות התרגום זכה המחבר בפרס ישראל למחשבת ישראל. על מהדורתו של הרב קאפח טען שורץ שהיא לוקה בחוסר עקביות בשימוש במונחים פילוסופיים בשל אי בקיאותו של המתרגם בשיח הפילוסופי הערבי בן הזמן.

הלל גרשוני (מפעל משנה תורה)

תרגום חדש לעברית נעשה על ידי הלל גרשוני ויצא לאור בחלקים בשנים תשע"ח-תשפ"א (2018-2021), במסגרת יוזמה של "מפעל משנה תורה" בראשות ד"ר יוחאי מקבילי, שמטרתו הנגשת וביאור ספרי הרמב"ם השונים. מאחר שלא עלה בידם להשיג את הסכמת בעלי זכויות היוצרים של התרגומים החדשים, נאלצו לתרגמו מחדש על מנת להדפיסו בלוויית ביאור והרחבות כפי שנעשה בשאר כתבי הרמב"ם, בעריכת מקבילי ובשיתוף חבר מבארים מומחים. לדברי מקבילי, התרגום החדש מצטיין בבהירות ובעקביות בתרגום המושגים מערבית. תרגום זה מנוסח בעברית מודרנית ויומיומית יותר מתרגומו של שורץ. במאמר של חוקר הערבית היהודית פרופ' יהושע בלאו על היבטים לשוניים בערבית-היהודית של מורה הנבוכים, שיצא לאחר מותו, הוא התייחס לתרגום זה לצד תרגומיהם של אבן תיבון, פינס ושורץ.

תרגומים לשפות אחרות

במרוצת הדורות, תורגם המורה לשפות רבות. עד לעת החדשה זכה הספר לכמה תרגומים ללטינית וכן תרגומים לספרדית ואיטלקית. כבר במחצית הראשונה של המאה ה-13 (משנות העשרים עד 1251) הופיעו לפחות שלש גרסאות שונות של תרגומים ללטינית, אף אם חלקיים. התרגום הראשון לשפה אירופית מודרנית היה תרגומו של הרב ד"ר שמעון ב' שייער לגרמנית ויצא לאור בפרנקפורט בשנת 1838. במהלך המאה ה-19 התפרסמו שלושה תרגומים נוספים לגרמנית, שני תרגומים לאנגלית, תרגום נוסף לאיטלקית וכן תרגום להונגרית.

העבודה המשמעותית ביותר על המורה במאה ה-19 הייתה הוצאת המהדורה המדעית של מורה נבוכים בשפת המקור על ידי המזרחן שלמה מונק בין השנים 1856–1866. מהדורתו התבססה על כתבי היד החשובים של הספר וצורפו לה הערות שוליים חשובות וכן תרגום של המורה לצרפתית. כל חוקרי ומתרגמי הספר מכאן ואילך (הן לעברית והן לשפות אירופיות) התבססו על מהדורה זו של מונק.

מורה נבוכים המשיך להיתרגם ללשונות רבות גם במאה העשרים, בכללן ניתן לציין את היידיש (1936), תרגום נוסף לגרמנית של מבחר פרקים מהמורה שפורסם על ידי אלכסנדר אלטמן בשנת 1935, ארבעה תרגומים נוספים לספרדית וכן תרגום לקטלאנית. כמו כן, זכה הספר או חלקים ממנו לשלוש מהדורות נוספות באנגלית במהלך המאה ה-20. שתיים מהן נעשו בידי ישראלים - חיים רבין ופרופסור שלמה פינס, והשלישי בידי פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת הונולולו. בשנת 2000 התפרסם גם תרגום חלק א' של מורה נבוכים לרוסית על ידי ד"ר מיכאל שניידר.

פירושים על הספר

מהדורת מורה הנבוכים של מפעל משנה תורה

פירושים רבים נכתבו על מורה הנבוכים, החל מדור תלמידי הרמב"ם ועד ימינו. שני מניעים עיקריים עומדים בבסיס הפרשנות: האחד, הצורך בפירוש רעיונות פילוסופיים שונים, ובפרט מונחים אריסטוטליים, שאינם מוכרים לקורא המתחיל; והשני, הוא הצורך לפענח את רמיזותיו האיזוטריות של הרמב"ם, עליהם הוא מספר בהקדמתו. בין פרשני הרמב"ם ישנם גם שדקדקו בכל מילה ומילה, ובנו על רמיזותיו הררי-פרשנות.

בין הפרשנים המוכרים לנו, שפירושיהם הגיעו לידינו, הראשונים הם שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, אברהם אבולעפיה (שפירש את הספר על דרך הקבלה), ומשה בן שלמה מסלרנו במאה ה-13. פרשנים בני המאה ה-14: משה נרבוני, יוסף אבן כספי. במאה ה-15 נכתבו פירושיהם של פרופייט דוראן, אשר קרשקש, שם טוב בן יוסף אבן שם טוב, מרדכי כומטינו ויצחק אברבנאל. מאז גירוש ספרד הייתה הפוגה יחסית בכתיבת הפירושים, לצד מיעוט העיסוק במשנתו של הרמב"ם במורה הנבוכים וריבוי לימוד תורת הקבלה. למרות מגמה כללית זו, בבית מדרשו של רבי משה איסרליש, הרמ"א, נמשך העיסוק בספר. במסגרת עיסוק זה, כתב הרמ"א מערכת של הערות על הספר, שחלקן הגיעו לידינו. הרמ"א אף חיבר חיבור על מגילת אסתר בשם 'מחיר יין' בו הוא מסביר את סיפור המגילה כרמז מוסרי ובו מרבה לבאר את דברי הרמב"ם במורה נבוכים. בנוסף, תלמידו, הרב מרדכי יפה, כתב פירוש רציף, אקלקטי ברובו על מורה הנבוכים, בשם לבוש פנת יקרת.

בזמנה של תנועת ההשכלה חזר לימוד מורה הנבוכים למרכז ההגות היהודית, ונכתבו פירושים חדשים. ביניהם נמנה "גבעת המורה" של שלמה מיימון, שבפירושו הוא מחדיר לדברי הרמב"ם רעיונות נאו-קנטיאנטים, אך גם תרם תרומה רבת ערך בכתיבת תמצית של כל מורה הנבוכים, וכלל אותה באוטוביוגרפיה שלו, "חיי שלמה מיימון". יהודה אבן שמואל כתב פירוש מקיף לרוב חלקי מורה הנבוכים, הכולל ליקוט מדברי רבים מהפרשנים שקדמו לו. הרב יוסף קאפח, בשולי מורה הנבוכים שבתרגומו, הוסיף הערות ביאור, ופרופסור מיכאל שורץ, בהערות למורה הנבוכים שבתרגומו, מפנה רבות למאות מאמרי מחקר העוסקים בחקר משנת ה"מורה". בשנים האחרונות, החל לראות אור פירושו של הרב שלמה אבינר לספר. הפירוש מבוסס על הפרשנות המסורתית והרדיקלית כאחת הרב יונתן שמחה בלס (רב היישוב חלמיש) כתב שני כרכים של עיונים במורה הנבוכים בשם "מנופת צוף".

בשנת 2016 פרסם מפעל משנה תורה ספר קצר שכלל שלושה פרקים יסודיים במורה הנבוכים. הפרקים הובאו בתרגום חדש של הלל גרשוני, ובביאור מצורף של הרב יוחאי מקבילי. באוגוסט 2018 יצא לאור במהדורה זו חלק א', עם ביאור קצר והרחבות, וביולי 2019 יצא לאור חלק ב', וביולי 2021 יצא לאור החלק השלישי והאחרון. מטרת המהדורה היא להנגיש את הספר לציבור הרחב. לספר קיימת גם מהדורה אלקטרונית, ונוסח המקור מול התרגום זמין לציבור הרחב ללא תשלום.

חלק מהפרשנים פירשו את דבריו בצורה רדיקלית, בטענה כי הם חושפים סודות שהרמב"ם ראה לנכון להסתירם. את מעשיהם הצדיקו בצורך השעה שהכריחה אותם לכך. בין אלו בולטים האפודי, הנרבוני ואבן כספי, שפירושיהם הקיצוניים עוררו את חמתם של רבנים שמרנים. לעומתם, קרשקש, כומטינו ואברבנאל נוקטים קו מתון יותר; קרשקש מצהיר בהקדמתו שמטרתו בקו המתון היא לשם חינוכם של צעירי הלומדים, ואילו אברבנאל האמין שהרמב"ם אכן היה שמרן בהרבה ממה שייחסו לו הנרבוני וחוגו, והוא מתפלמס עמם בכלים פרשניים.

בעת החדשה, ניסה ליאו שטראוס לגלות מחדש את הקו האזוטרי של הרמב"ם, ובסדרת מאמרים הראה את הדרך לקרוא את הספר ולחשוף את סודותיו. בין התגליות שהעלה יש למנות את דעת הרמב"ם בעניינים מהותיים, כמו הנבואה, תורה מן השמים ובריאת העולם. במקרים רבים חופפת דעתו לדעתם של ראשוני פרשני הרמב"ם הרדיקליים. עבודות מחקר נוספות ומקיפות הן עבודותיהם של אברהם נוריאל, מארווין פוקס (באנגלית), שלמה מונק (בצרפתית), יעקב לוינגר, שרה קליין-ברסלבי ומשה הלברטל.

לקריאה נוספת

• קנת סיסקין, הרמב"ם: מורה לנבוכי זמננו, אוניברסיטת חיפה, תש"ס
• הראי"ה קוק, לאחדותו של הרמב"ם - מאמרי הראי"ה א' עמ' 105, הגנה על מורה נבוכים כנגד ביקורתו של הרב זאב יעבץ
• חיים הירשנזון, פני חמה: ביאור שיטות הרמב"ם בספר מורה נבוכים, בספרו "מושגי שוא והאמת", ירושלים תרצ"ב.
• מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים, דביר, 2010, מסת"ב 9789655178340
• ישעיהו ליבוביץ/טוני לביא, מה שלמעלה ומה שלמטה, ספרית מעריב, 1997
• שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, גבעת המורה לשלמה מימון, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשכ"ו - 1966
• חיים ויסמן, בירורי אמונות ברמב"ם - בריאה נבואה והשגחה ב'מורה נבוכים', מכון הר ברכה, תשע"ו
• שלמה אבינר, מורה הנבוכים לרמב"ם: פירוש, הוצאת ספרית חוה, תשע"ו
• יוחאי מקבילי, הזמנה למורה הנבוכים – מפגש ראשון, הוצאת מפעל משנה תורה, תשע"ו 2016
• יוסף שטרן, החומר והצורה במורה נבוכים לרמב"ם, הוצאת הקיבוץ המאוחד והילל בן חיים, 2017
• דוד בן-זזון, נבוכים הם, מסע בביאורו של דון יצחק אברבנאל ל"מורה הנבוכים", הוצאת יד בן צבי, 2015
• מורה נבוכים לרמב"ם, תרגום: מיכאל שורץ, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2002
• מרדכי בן אליעזר כומטינו, פירוש קדמון על מורה הנבוכים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2016
• מורה הנבוכים חלק ראשון, הוצאת מפעל משנה תורה, תשע"ח 2018
• מורה הנבוכים חלק שני, הוצאת מפעל משנה תורה, תשע"ט 2019
• הרב יצחק שילת, בין הכוזרי לרמב"ם, הוצאת שילת, תשע"א 2011

קישורים חיצוניים

המקור בערבית יהודית

• מהדורת מונק ויואל באתר "ספרים אונליין".
• רמב"ם, דלאלה אלחאירין - מורה נבוכים במקורו הערבי, בשנת 1400 לערך, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• רמב"ם, דלאלה אלחאירין, בשנת א'תת"כ לשטרות (1509) בכתיבה תימנית, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• משה בן מימון - יונוביץ, יהודה, מורה נבוכים (ערבית) - דלאלה אלחאירין, ירושלים, תרצ"א, באתר היברובוקס
• משה בן מימון (1138-1204.), מורה נבוכים, דף שער בספרייה הלאומית

תרגומים לעברית

• מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי פרופ' יהודה איזנברג, ‏מורה נבוכים בתרגום הרב יוסף קאפח, באתר "דעת".
• מורה נבוכים בתרגום שמואל בן יהודה אבן תיבון מופיע בשלושה חלקים (חלק א', חלק ב' ו-חלק ג') באתר seforim online כפי שיצא בווינה בשנת 1828
• מורה נבוכים עם ארבעה פירושים, (תרגום שמואל אבן תיבון), באתר HebrewBooks, מו"ל ברזני אהרון
• חיבורי הרמב"ם; כתבי-יד ודפוסים קדומים. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
• כתב-יד מאויר של "מורה נבוכים", הוכן בברצלונה ב-1348, בספרייה המלכותית בקופנהגן.
• שרה סטרומזה, ‏בשבחי המתרגם: על תרגום עברי חדש של מורה נבוכים - על ספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם בתרגומו החדש של מיכאל שורץ, פעמים 72, קיץ תשנ"ז
• י' צבי לנגרמן, ‏מקור חדש לתרגומו של שמואל אבן תבון למורה נבוכים והערותיו עליו, פעמים 72, קיץ תשנ"ז
• אורי פז, מורה נבוכים - 800 שנה לפטירת הרמב"ם, אתר notes
• מורה הנבוכים מהדורת מפעל משנה תורה, כולל המקור הערבי עם תיקונים מכתבי יד, ותרגומו של הלל גרשוני

קישורים נוספים

• רשימת מאמרים על מורה הנבוכים באתר רמב"י
• זאב סולטנוביץ', מורה נבוכים, באתר "ישיבה"
• פרופ' אביעזר רביצקי, סתרי תורתו של מורה הנבוכים: הפרשנות בדורותיו ובדורותינו, מתוך: מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ה, תשמ"ו, עמ' 23 - 69
• שיעורים במורה הנבוכים, מפי הרב אורי שרקי באתר מכון מאיר
• שיעורים על מורה נבוכים לרמב״ם, על פי מהדורת מפעל משנה תורה (פודקאסט)

• (The Guide: An Explanatory Commentary on Each Chapter of Maimonides' Guide of The Perplexed by Scott Michael Alexander (covers all of Book I, currently
• תגית מאמרים אודות מורה הנבוכים זמינים לצפייה באתר ספריית אסיף.