מלחמת הקווקז
| ערך מחפש מקורות | |
הפלישה הרוסית לקווקז, המוכרת יותר כהמלחמה הקווקזית (ברוסית: Кавказская война), היא סדרת כיבושים של האימפריה הרוסית בשנים 1817–1864 כנגד צ'צ'ניה, דאגסטן וצפון מערב הקווקז (צ'רקסיה).
ככל מעצמות המערב באותה התקופה ביקשו גם הרוסים ליצור לעצמם אימפריה על ידי כיבושים. רצון זה התבטא בכיבושים רבים לאורך הגבולות. חלק מרצונות ההתפשטות הרוסים באו גם על חשבון ארצות הקווקז. אלא שעם תחילת הפלישה הבינו הרוסים שכיבוש ארצות הקווקז לא יהיה פשוט כשחשבו, שכן הפלישה נתקלה בהתנגדות אלימה וחזקה במיוחד. לפי התארוך המקובל הסתיימה התקופה הראשונה של המלחמה עם מותו של אלכסנדר הראשון ומרד הדקבריסטים בשנת 1825. עד אז השיג הצבא הרוסי מספר הצלחות נגד מה שהצאר הגדיר "המון פראי אדם".
בשנים 1825–1830 קטנו היקף הסכסוך והפעילות המלחמתית, מאחר שלרוסיה היו באותן השנים חזיתות מלחמה נוספות: המלחמה עם האימפריה העות'מאנית ופרס. לאחר ההצלחות בשתי מלחמות אלו, חידשה רוסיה את פעילותה בקווקז, ושוב נתקלה בהתנגדות מחתרתית, שהאחראים העיקריים להן היו "גחי מולא", "גמזט בק", ו"אדג'י מורד". הם הונהגו בידי האימאם שאמיל, שהוביל את פעולות ההתנגדות בשנים 1834–1859 ושנתמך חלקית על ידי פרס.
החלק השני במלחמה החל בחודש מרץ 1855, כאשר רוסיה והאימאם שאמיל חתמו על הסכם הפוגה בלחימה, את ההסכם יזמו הרוסים בשל הצורך שלהם לתגבר את הכוחות שלהם במלחמת קרים. ההפוגה לא נמשכה זמן רב והמלחמה חודשה עוד באותה השנה.
מלחמת הקווקז נסתיימה עם כיבוש צפון הקווקז, כאשר נשבע האימאם שאמיל אמונים לצאר ועבר לחיות במרכז רוסיה. המלחמה הסתיימה באופן רשמי ב-2 ביוני 1864, על ידי הכרזה של הצאר.
שלושה צארים רוסיים עמדו מאחורי המתקפה הזו; אלכסנדר הראשון, ניקולאי הראשון, ואלכסנדר השני. המפקדים הרוסיים העיקריים מאחורי המתקפה היו אלכסיי פטרוביץ' ירמולוב (בשנים 1816–1827), מיכאיל סיומונביץ' וורונצוב (1844–1853), ואלכסנדר ביירטינסקי (1853–1856). הסופרים מיכאיל לרמונטוב ולב טולסטוי השתתפו בקרבות וכתבו עליהם, והמשורר הרוסי אלכסנדר פושקין התייחס למלחמה בפואמה האירונית שלו, "האסיר הקווקזי" (1821).
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- "מלחמת הצי הרוסי בצ'רקסים - 1860". "הכרמל", 28 ביוני 1860, עמ' 4. העתקה דיגיטלית בתוך: שפת הים, ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1856–1948