מנדל הירש
מנדל הירש (י"ב באדר ה'תקצ"ג, 3 במרץ 1833 – כ"ז באדר ב' ה'תר"ס, 28 במרץ 1900) איש חינוך יהודי-אורתודוקסי-גרמני. בנו הבכור של רש"ר הירש, מנהל מוסדות החינוך של קהילת עדת ישורון בפרנקפורט, ומחבר ספרים.
 | |
| לידה |
3 במרץ 1833 י"ב באדר ה'תקצ"ג אולדנבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
28 במרץ 1900 (בגיל 67) כ"ז באדר ב' ה'תר"ס |
| תקופת הפעילות |
? – 28 במרץ 1900 |
| אב |
רש"ר הירש |
  | |
קורות חיים
עריכהנולד באולדנבורג לחנה (הנה) לבית יידל ולרב שמשון רפאל הירש, ונקרא על שם אביו של רש"ר, רפאל מנדל הירש. למד באוניברסיטת בון ובאוניברסיטת ברלין. נישא לדוריס באלין (Doris Ballin). בשנת 1855 התמנה למורה בבית הספר הריאלי של "קהל עדת ישורון" שאותו יסד אביו. בשנת 1877 התפטר אביו מהנהלת בית הספר של הקהילה והעמיד תחתיו את בנו ר' מנדל, ולצידו ד"ר גרשון לנגה מוורבורג (שנעשה מנהל בית הספר לאחר פטירת ר' מנדל).
ב-1896 הדפיס בפרנקפורט את ספרו "סדר ההפטרות" עם פירושיו על ההפטרות שבו הוא מסביר גם את הקשר בין כל הפטרה לפרשת השבוע שאליה הוצמדה. הספר תורגם לעברית והופיע בהוצאת פלדהיים, מאה שנה לאחר הדפסתו המקורית, בשנת תשנ"ו, 1996. היה מתנגד חריף לתנועה הציונית, והדפיס ב-1898 קובץ שגינה את הרעיון הציוני (Der Zionismus), אם כי הסכים שהתנועה החדשה הייתה לפחות סימן לכך שההתבוללות כשלה. מלבד ספרו על ההפטרות חיבר מנדל תרגום לגרמנית של תרי עשר (נדפס תר"ס), מגילת איכה, והקינות לתשעה באב.
אביו ייעד את מנדל לרשת את תפקיד רב הקהילה, אם כי לא פרסם זאת רשמית. לאחר פטירת אביו ביום האחרון בשנת 1888, ניסה לרשת את מקומו ברבנות הקהילה. על מועמדותו של מנדל העיבה נטייתו "שמאלה" להזדהות ואימוץ חזקים של התרבות הגרמנית (לעומת פרשנות "ימנית" של חיזוק המרכיב היהודי-הלכתי במסגרת תורה עם דרך ארץ). הוא גם סירב לעזוב את תפקיד מנהל בית הספר, שבו שירת במשך 33 שנים. הן משום כפל התפקידים והן משום חוסר יוקרתו התורנית, הציע מנדל למלא בפועל כרב רק תפקיד של מטיף בבית-הכנסת ומנהיג, כשמשרת מורה ההוראה תימסר לידי הדיין רבי גרשון פוזן שיתמנה כ"משנה לרב". ועד הקהילה התנגד לפיצול משרת הרבנות והודיע כי אינו רואה במועמדותו של הירש במצב זה כמועמדות תקפה לרבנות הקהילה. בשלב זה הוצעה מועמדותו של חתן הרב הירש, רבי שלמה זלמן ברויאר שכיהן אז כרב בפאפה שבהונגריה, הוא נענה ושב לפרנקפורט והתמודד על התפקיד מול הרב ד"ר אביעזרי זליג אוירבך מהלברשטט. ברויאר זכה ב-200 קולות מול 85 ליריבו וקיבל את המשרה.[1]
רבי מנדל הירש הגיב בזעם למעשה זה של ועד הקהילה, ולמרות ששימר את משרת ההוראה שלו, נטש בפועל את מוסדות הקהילה, ולא נכנס לבית הכנסת שלה עד פטירתו כעבור 12 שנים. כתגובת נגד ל"רוח ההונגרית" שהביא גיסו לקהילה, הקים עם חוג קטן של נאמניו, את "חברת בן עוזיאל" שנפרדה מקהילת "מקור חיים" הנאמנה לרב ברויאר. לאחר פטירתו הקימו תלמידיו את חברת "נחלת צבי" שעסקה בלימוד כתביו של רש"ר הירש, אך שבה והפכה לחברת בת של חברת מקור חיים.
להירש היו אחד-עשר ילדים. בתו ד"ר רחל הירש הייתה רופאה, והאישה הראשונה בגרמניה שקיבלה פרופסורה לרפואה. בת אחרת נישאה לרב הלל קליין מניו יורק.
לקריאה נוספת
עריכה- מ. ברויאר, עדה ודיוקנה, ירושלים תשנ"א, לפי מפתח ערכים
- יעקב רוזנהיים, זכרונות, בני ברק תשל"ט, פרק שני ופרק חמישי
- רוזנהיים, כתבים, א, שער חמישי: דמויות, ד"ר מנדל הירש, עמ' רנט-רסא
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002. עמ' 166-182.