מסירות נפש ביהדות

ביהדות, מסירות נפש היא הנכונות להקרבת החיים למען קיום מצוות התורה. הקרבת החיים באופן שכזה מהווה קיום מצוות קידוש השם ומכונה מוות על קידוש השם, ולעיתים מכונה בקיצור גם כקידוש השם, ובפרט בהקשר למסעות הצלב של הצלבנים הנוצרים.

עקדת יצחק נחשבת במסורת היהודית למופת של מסירות נפש (ציור נוצרי משנת 1650)

אמנם, היהדות היא דת מקדשת חיים, וההלכה מתירה ואף מחייבת כל יהודי להפר את המצוות, אם עליו לעשות זאת על-מנת להציל את חייו ("פיקוח נפש").

אף-על-פי-כן, ישנם שלושה איסורים אשר אותם חייב, על פי הדת היהודית, כל מאמין לקיים, גם במחיר הקרבת החיים, שלושת אלה נודעים בשם "איסורי ייהרג ואל יעבור":

1. איסור עבודה זרה
2. איסור גילוי עריות
3. איסור שפיכות דמים

הגדרה זו מורחבת ב"שעת השמד", כלומר במקרה של גזרות מיוחדות שתכליתן היא העברה על הדת. במקרה שכזה, יש למסור את הנפש אף על הקל שבמנהגים – ”אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא” (אפילו לשנות את רצועת הסנדל). במהלך ההיסטוריה יהודים רבים מסרו את נפשם על קידוש השם, במיוחד בתקופות בהן היו ניסיונות להמרת דת המונית וכפויה (היהודים ה"אנוסים") של העם היהודי. רבים בחרו למות ולא לחלל את השם בעבודה זרה.

מסירות נפש בתנ"ך

כמופת היסטורי למסירות נפש נעשה שימוש בעקידת יצחק. על פי הכתוב בבראשית (פרק כ"ב), נצטווה אברהם אבינו על ידי האל להקריב כקורבן על המזבח את בן זקוניו, יצחק. אברהם עשה כדבר האל, עלה להר שהאל הראה לו (הר המוריה), הכין את המזבח, קשר את יצחק, אחז בסכין, והיה מוכן לשחוט את בנו על המזבח. ברגע האחרון הופיע לפניו מלאך וציווה עליו לשחרר את יצחק מהעקידה ולהקריב במקומו איל שנשלח אליו. בדת היהודית, אברהם נחשב לאחד מגדולי הצדיקים, כיוון שהיה מוכן להקריב את בנו על קידוש השם.

אף שבעקידת יצחק, כפי שהיא מתוארת במקרא, לא בוצעה בפועל ההקרבה, נמצא באגדה מקור לרעיון לפיו יצחק מת, אך קם לתחייה מאוחר יותר. כמו כן, על פי האגדה היהודית אברהם הושלך על ידי נמרוד לכבשן האש בשל סירובו להאמין באלילי אור כשדים וניצל בנס.

מקרה נוסף של מסירות נפש המוזכר בתנ"ך הוא מקרה חנניה, מישאל ועזריה, אשר סירבו למלא את פקודת נבוכדנאצר מלך בבל להשתחוות לפסל (דניאל, ג'). השלושה הודיעו לנבוכדנאצר שהם מוכנים למסור את נפשם כדי שלא להפר את מצוות התורה. משראה המלך הבבלי שהם ממאנים לעבור על איסור עבודה זרה, השליך אותם לכבשן הלוהט ורק נס משמים הצילם. מקרה מפורסם נוסף הוא "דניאל בגוב האריות". כאשר התפלל דניאל לה' למרות החוק של דריוש, הטוען שכל אזרח בבלי חייב להתייחס אליו בתור אל עלי אדמות ולסגוד לו בלבד, הוא היה צריך לשאת בתוצאות והושלך לגוב האריות. אף על פי שידע שזהו עונשו של העובר על החוק, העדיף דניאל לפגוש במלתעות האריות מאשר לעבור על מצוות וחוקות ה'. גם הפעם ניצל בנס, ויצא מגוב האריות ללא פגע.

בימי הכיבוש הסלווקי

ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס החליט מלך האימפריה הסלאוקית, אנטיוכוס הרביעי, לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל. בספר חשמונאים א' מתוארות גזירות השמד:

"וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה, ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ, ולמנוע עולות, וזבח ונסך מן המקדש, ולחלל שבתות וחגים, לבנות במות והיכלות ופסילים, ולהקריב חזירים ובהמות טמאות, ולהניח את בניהם ערלים, לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך – יומת."

ביום כ"ה בכסלו שנת 167 לפנה"ס הוצב בבית המקדש פסל זאוס והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו שלוש וחצי שנים. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והעדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה. אלעזר הזקן, שהיה אחד מנכבדי העם, צווה לאכול מבשר החזיר והוצא להורג בשל סירובו. אחד הידועים בסיפורי מסירות הנפש בתקופה ההיא היה סיפורה של חנה ושבעת בניה: שבעת בניה של חנה נתפסו בידי המלך שצווה עליהם לעבוד לאלילים, כל אחד מהם סירב בתוקף, אפילו הקטן שבהם. שבעת הבנים עונו למוות אך לא בגדו באמונתם. הם הוצאו להורג, ואימם, שאיבדה את כל בניה, שלחה יד בנפשה. בספר חשמונאים ב' מתואר סיפור זה:

"ועוד היה מעשה ששבעת אחים ואמם נתפסו ונאנסו לאכול מבשר חזיר האסור, ויוכו בשוטים ובגידים. ואחד מהם, שהיה המדבר בעדם, אמר: התרצה לחקור ולדעת אותנו? נכונים למות, מלעבור על תורת האבות."

ובהמשך מתואר מותו של הילד השני, המאמין שמות קדושים יתוגמל בעולם הבא

ויהי בצאת נפשו, ויאמר אל המלך: איש הדמים, הנה נפשנו בידך לקחתה, אולם אלוהינו שבשמים יעיר את רוחו עלינו, והחיינו לחיי עולמים, עקב אשר מתנו בעבור תורתו הקדושה

— ספר מקבים ב' פרק ז', פסוק ט'

בסופו של דבר, התנגדות היהודים לקבל את גזירת השמד הולידה את מרד החשמונאים, במהלכו נהרגו יהודים נוספים על קידוש השם, אך בסופו גורש הכובש הסורי מהארץ.

בימי הכיבוש הרומי

ערך מורחב – גזירות אדריאנוס

בשנת 41 הורה הקיסר הרומי גאיוס קליגולה להציב את פסלו בבית המקדש, וזאת בעקבות ידיעה שהגיעה אליו על כך שהיהודים הרסו מזבח שהוקם לכבדו על ידי תושביה ההלניסטים של יבנה, מכיוון שהוא היה סמוך לבית כנסת. משנוכח שהיהודים מסרבים לאפשר את הצבת הפסל ציווה קליגולה לעשות זאת בכוח ואם יתנגדו היהודים – להרוג את המתמרדים ולמכור את כל העם לעבדות. היהודים הכריזו שהם מעדיפים למות, ובלבד שלא לעבור על חוקי התורה. הסכנה הייתה רבה, אך קליגולה נרצח, ויהודה ניצלה.

פונטיוס פילטוס, נציב יהודה, הביא באחד את צלמי הקיסר טיבריוס לירושלים בשעה שנכנס לעיר עם צבאו, הוא סירב לבקשת היהודים להסיר אותם בנימוק שצעד כזה יהיה עלבון לקיסר. יוסף בן מתתיהו תיאר את המקרה בספרו קדמוניות היהודים:

"כשחזרו היהודים ובאו בתחנונים, הקיף אותם בחייליו, שהיו חמושים בנשק מתחת לבגדיהם, ואיים שמיד יהרוג אותם אם לא יחדלו לצעוק. אך היהודים נפלו על פניהם וחשפו את צווארם, ואמרו שיקבלו על עצמם בשמחה את המוות ובלבד שלא יעברו על דתם."

יוסף בן מתתיהו סיפר, שאחת הסיבות לפרוץ המרד הגדול בשנת 66 הייתה טענת הקנאים, שאדם לא יכול לשרת שני אדונים. לפיכך, לפי הקנאים, כניעה לשלטונה של רומי הרי היא כמו עבודה זרה, ואילו יציאתם למרד נגד השלטון הרומי תוך סיכון חייהם היא בבחינת קידוש השם.

69 שנה לאחר מכן, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, החליט הקיסר אדריאנוס בשנת 135 לעקור מן היסוד כל זכר ושריד לתרבות ולדת היהודית באמצעות גזירות אדריאנוס בתקופה שכונתה "דורו של שמד". לשם כך הטיל על היהודים גזירות מרובות הנוגעות לעיקרי הדת: בין היתר הוא אסר עליהם להתכנס בבתי כנסת ובבתי מדרש, לחגוג חגים ולשמור שבת, ללמוד תורה ולקרוא את קריאת שמע. רבים מתו על קידוש השם^{[דרוש מקור]} ובלבד שלא ייאלצו לקיים את הגזירות, בהם גם עשרת הרוגי מלכות שהיו ממנהיגיו הרוחניים של העם. בין אלה היה גם רבי עקיבא בן יוסף אשר עונה למוות על ידי הרומאים ובטרם יצאה נשמתו קרא: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". מאז הפכה קריאת שמע לסמל של מסירות נפש.

בימי מסעי הצלב

מסעי הצלב היו מלווים בפרעות ביהודים בקהלות אשכנז ובניסיונות להביא להמרת דתם לנצרות בכפייה. יהודי אשכנז עמדו בניסיון כמעט ללא יוצא מהכלל. ליהודים בתקופה זו, שלא כיהודים בתקופות מאוחרות יותר, יכולה הייתה המרת הדת להוות פתח הצלה בטוח. אף על פי כן הם לא התפתו, כפי שטוען ספר חסידים: "בקידוש השם הכול עומדים בנקל.. ואפילו אחד מאלף אינו כופר". תסכולם של היהודים משתיקתו של האלוהים אל מול קורבנם, כפי שבאה לידי ביטוי בציטוט המדרש: "מי כמוך באילמים ה'", לא מנע מהם להציג מסירות נפש עליונה מול התביעה להתנצרות.

מוטיב שנוי במחלוקת בעמידה היהודית באותה תקופה היה הרג הילדים במטרה למנוע את שבייתם והוצאתם לשמד. באחת הכרוניקות מופיע התיאור הבא:

"מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא."

— מתוך תיעוד של האנונימי ממיינץ

יש חוקרים הטוענים כי כרוניקה זו יחד עם כרוניקות נוספות שנכתבו ב-1096 מדגישות את מעמדה הגבוה של האישה באשכנז באותה תקופה: האישה היא הנלחמת בפועל בצלבנים, האישה היא הטובחת את ילדיה אף ללא רשות מהבעל, ומעשיה מהווה חזרה למוטיב חנה ושבעת בניה^{[דרוש מקור]}. על פי תאוריה של ההיסטוריון ישראל יעקב יובל, הריגת הילדים בידי הוריהם היוותה הרקע להיווצרות עלילות הדם, אולם עזרא פליישר, אברהם גרוסמן ומרדכי ברויאר דחו את דבריו בחריפות.

פוסקי ההלכות נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם. מהר"ם מרוטנברג השיב לשאלת יהודי האם הוא צריך כפרה ששחט את אשתו וילדיו בתקופת הרג ושמד:

"...וודאי ההורג עצמו על קידוש השם, רשאי לחבול בעצמו, אבל לשחוט אחרים צריך עיון למצוא ראיה להתיר... שמענו ומצאנו שהרבה גדולים היו שוחטים את בניהם ובנותיהם, וגם רבינו קלונימוס עשה כן... ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים... שכוונתו הייתה לטובה מרוב אהבת יוצרנו יתברך שמו."

היו שמצאו היתר להמתת הילדים בדינו של בן סורר ומורה, שהורגים אותו לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שעתיד להיות, דין התקף גם לגבי ילדים שעלולים להפוך למשומדים. מהר"ם מרוטנברג קובע כי מקדשי השם אינם סובלים:

"כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שרפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום... (משום) שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק.

ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים.

יעקב כ"ץ והרב חיים סולובייצ'יק (היסטוריון) טענו כי קידוש השם באשכנז מאופיין בפסבדו-הלכה. הומצאו אף ברכות לשחיטה על קידוש השם, ואף הסכין נבדקה, כדי להבטיח את "כשרות השחיטה". לפי טענה זו, מדובר בהתנהגות מעין-הלכתית שמקורה אינה תורני אלא עממי^{[דרוש מקור]}. לעומתם, טענו אברהם גרוסמן, ישראל משה תא שמע ומ"י בן-גדליה כי קידוש השם באשכנז נשען על בסיס הלכתי מוצק, לפי דרך לימוד ההלכה שהייתה נהוגה באותה תקופה. אגדה על מסירות נפש שנפוצה במאה ה-13 היא הסיפור על רבי אמנון ממגנצא המהווה בסיס לפיוט ונתנה תוקף.

בתקופות מאוחרות

מסירות הנפש נמשכה בעם ישראל גם בתקופת המוות השחור, גירוש ספרד, עלילות הדם, גלי הפרעות וגזרות ת"ח ת"ט.

מסופר על הבעל שם טוב כי בשעה ששכב על ערש דווי, נשמע אומר ”הריני נותן לך את שתי השעות”. בעוד שהשמש חשב כי הוא אומר זאת למלאך המוות כדי שיטול כבר את נשמתו, הסביר רבי פנחס מקוריץ כי הבעש"ט פנה לקב"ה ואמר כי הוא מקדיש לו במתנה את שתי השעות שנותרו לו לחיות, וזוהי 'מסירות נפש' אמיתית.

בשואה וכן בתקופת הקומוניזם ברוסיה הורחב מושג המוות על קידוש השם כך שיכלול גם יהודים שלא מתו בשל אמונה או סירוב להתנצר, אלא בשל שייכותם לעם היהודי. ביטוי לתחושה שהמוות בשואה, על אף מאפייניו השונים, מהווה חוליה בשרשרת קידוש השם ההיסטורית, נתן הרב אלחנן וסרמן, מגדולי הרבנים שנספו בשואה, בדברים שתועדו מפיו ערב הוצאתו להורג עם תלמידיו:

"עלינו לזכור שבאמת נהיה מקדשי השם ולא תעלה על דעתנו חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר – קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי."

באותה תקופה הוטבע גם מונח חדש שהתאים לאופיה השונה של הרדיפה: "קידוש החיים", התעקשותו של היהודי להמשיך ולחיות על אף מזימות שונאיו.

כיום

נהוג להצמיד את התואר "קדוש" לכל הנספים בשואה, חללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה, מאחר שנרצחו מחמת היותם יהודים.

ראו גם

• עשרת הרוגי מלכות
• חילול השם

לקריאה נוספת

• בעל התניא בפרקים י"ח-ט' בספרו
• הרבי מליובאוויטש ליקוטי שיחות חלק כ פרשת וירא: ההבדל בין מסירות הנפש של יהודי על אמונתו לזו של הנכרי על אמונתו שלו. ועוד.
• הרב שג"ר, אהבוך עד מוות: עיין רב תחומי בסוגיית קידוש השם, הוצאת ישיבת שיח יצחק, 2004.
• שמחה גולדין, עלמות אהבוך, על-מות אהבוך, הוצאת דביר, 2002.
• אסתר פרבשטין, בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, מוסד הרב קוק, 2002, פרק אחד עשר "קידוש השם בימי השואה".
• יחזקאל ליכטנשטיין, המאבד עצמו לדעת: היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים, ספריית הילל בן היים (הקיבוץ המאוחד), 2008

קישורים חיצוניים

• אסופת מאמרים בנושא מסירות נפש, באתר ספריית אסיף
• רשימת מאמרים על מסירות נפש ביהדות באתר רמב"י
• גל נאור, קידוש השם, באתר "דעת"
• הרמב"ם, איגרת תימן, באתר "דעת"
• אברהם גרוסמן, קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם(הקישור אינו פעיל), פורסם בפעמים 75, אביב תשנ"ח, עמודים 27–46, חוברת שהוקדשה לנושא קידוש השם ופולמוס דתי
• יצחק ברט, דרכי קידוש השם, אתר ישיבת הר עציון
• הרב חיים שכטר, גדרי מצוות קידוש ה' ומדוע בחר רבי עקיבא למות על קידוש השם כשהקהיל קהילות ברבים ללמדם תורה?, באתר "תורתך לא שכחתי"