מעיין הכבשים

מעיין הכבשים (בספרדית: Fuenteovejuna) הוא מחזה ספרדי פרי עטו של המחזאי לופה דה וגה. הוא ראה אור לראשונה במדריד בשנת 1619 כחלק מ־Docena Parte de las Comedias de Lope de Vega Carpio (כרך 12 של אסופת מחזותיו של לופה דה וגה קרפיו). "מעיין הכבשים" נכתב ככל הנראה בין השנים 1612 ל-1614. המחזה מבוסס על מאורע היסטורי שהתרחש בכפר "מעיין הכבשים" (נקרא אז Fuenteovejuna וכיום קרוי Fuente Obejuna) בקסטיליה בשנת 1476. כשהיה בשליטת מסדר קלטראבה. מפקד המסדר, פרנן גומס דה גוסמן, התעלל בתושבי הכפר, שהתאגדו ביחד והרגו אותו. לפי המסופר, כשהחוקר ששלח פרננדו חקר את המאורע, הכפריים ענו לו אפילו תחת עינויים ש"מעיין הכבשים" עשה את זה.

לופה דה וגה

הרקע

ספרד השתנתה מאוד במהלך התקופה של כמעט מאה וחמישים השנים שחלפו מאז שהאירועים המקוריים קרו במעיין הכבשים, ב-1476 ועד לפרסום מחזהו של לופה בשנת 1614. באותה עת ספרד אוחדה תחת בית הבסבורג ונהפכה למעצמת-על עם גילויו של העולם החדש. בזמן כתיבתו של לופה, ספרד הייתה עדיין בעיצומו של תור הזהב שלה. רנסאנס של האמנויות והמדעים.

ב-1469, שבע שנים לאחר האירועים שהתרחשו במעיין הכבשים, הנסיכה הנסיכה איזבלה התחתנה עם הנסיך הנסיך פרננדו מאראגון, שתי הממלכות העיקריות של ספרד: קסטיליה ואראגון התאחדו. בהמשך הנישואים הבטיחו את השלמתה המוצלחת של הרקונקיסטה הנוצרית מידי המורים המוסלמים. מאז שאיזבלה הוכתרה למלכה ועד למותו של אחיה החורג, אנריקה הרביעי, מלך קסטיליה, ב-1474, אפונסו החמישי, מלך פורטוגל פלש לספרד במטרה להבטיח את הכתרתה של חואנה נסיכת קסטיליה, בתו של אנריקה. בקרב טורו, שהתקיים כעבור שנתיים, כוחותיהם של איזבלה ופרננדו הביסו את כוחותיו של אפונסו.

באותה שנה סיודאד ריאל הותקפה בידי אבירים ממסדר קלטראבה, תחת הנהגתו של ראש המסדר, רודריגו טליס חירון, שתמך בתביעתם לכתר של אפונסו וחואנה. העיר הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית בשל קרבתה לגבול קסטיליה. במהלך פלישה זו מפקד המסדר גוסמן נהרגה בידי תושבי הכפר מעיין הכבשים אחרי שהוא התעלל בהם. אחרי שלא נמצא שום אשם, פרננדו העניק חנינה לתושבי הכפר מעיין הכבשים.

תקציר העלילה

ציור חתונתם של פרננדו ואיזבלה

המערכה הראשונה נפתחת בארמונו של ראש מסדר קלטראבה, רודריגו טליס חירון. מפקד המסדר, פרנן גומס דה גוסמן (שהוא גם מושל הכפר "מעיין הכבשים"), האיץ בממונה עליו לכבוש את העיר סיודאד ריאל בשמם של אפונסו וחואנה מפורטוגל. חירון מחליט לכבוש את העיר.

בכיכר הכפר "מעיין הכבשים" נפגשים הכפריים ומשוחחים על אהבה. המושל גוסמן נכנס ומנסה לתפוש שתיים מהנשים, לאורנסיה ופסקואלה, ולהביאן לבית האחוזה שלו, אולם הן מתנגדות ונמלטות. בארמון המלכים במדינה דל קמפו, המלך פרננדו והמלכה איזבלה דנים בכיבושה של סיודאד ריאל ונחושים בדעתם לכבוש אותה מחדש. מאוחר יותר, זוג הנאהבים, לאורנסיה ופרונדוסו נפגשים ביער. כשהמושל מתקרב, פרונדוסו מתחבא וצופה במושל מנסה לאנוס את לאורנסיה. כשהמושל מניח את הקשת שלו, פרונדוסו יוצא ממחבואו ולוקח את הקשת. פרונדוסו מאיים על המושל שאם הוא לא יעזוב את לאורנסיה, הוא יירה בו. פרונדוסו ולאורנסיה נמלטים, המושל מקלל אותו ונשבע לנקום בו.

המערכה השנייה נפתחת כשהאיכרים משוחחים ביניהם, דיון שנקטע עם כניסתו של המושל. הוא דורש שאסטבן, אביה של לאורנסיה, ימסור לו את בתו, אבל אסטבן מסרב והמושל מפרש זאת כעלבון. חייל נכנס ומפציר במושל לכבוש בחזרה את סיודאד ריאל, שכרגע צרים עליה כוחותיהם של פרננדו ואיזבלה. אחרי שהמושל יוצא, לאורנסיה ופסקואלה בורחות לשדה ביחד עם מנגו, אחד האיכרים. שם פוגשת אותם חסינטה איכרה אחרת, שמשרתיו של המושל רודפים אחריה. כשמנגו מגן עליה, משרתיו של המושל תופשים את מנגו וחסינטה. הם מצליפים במנגו בשוט באכזריות, בעוד המושל אונס את חסינטה ואחר-כך נותן אותה לאנשיו. מעט אחרי-כן אסטבן נותן את הסכמתו לנישואיהם של פרונדוסו ולאורנסיה. נערכת חתונה ובמהלכה נכנס המושל ואוסר את פרונדוסו, משום שאיים עליו בקשת. הוא אוסר את לאורנסיה ואנשיו מכים את אסטבן.

המערכה השלישית נפתחת כשתושבי הכפר מתכנסים ומדיינים כיצד לטפל במצב. לאורנסיה החבולה שנמלטה ממעניה נכנסת. בתחילה הם אינם מזהים אותה. היא גוערת באנשים, כולל באביה, משום שהם לא ניסו להציל אותה ומעוררת בהם השראה להרוג את המושל. בטירת המושל אנשיו מתכוונים לתלות את פרונדוסו. לפתע נשמע רעש גדול, המון הכפריים נכנס והורגים את המושל ואחד ממשרתיו. פלורס, המשרת ששרד, נמלט, נחפז לפרננדו ואיזבלה ומספר להם שתושבי מעיין הכבשים הבוגדים רצחו באכזריות את המושל המיטיב שלהם, על לא עוול בכפו. השליטים ההמומים שולחים חוקר לכפר לחקור את העניין.

תושבי הכפר חוגגים, כורתים את ראשו של המושל ונושאים אותו על כידון לכיכר הכפר. נאמר להם שחוקר מטעם המלך בדרכו לכפר. כדי להציל עצמם הם מחליטים שאפילו אם ייענו אותם למוות הם יענו על כל שאלה בשתי מילים בלבד "מעיין הכבשים". החוקר ממשיך לענות את הכפריים, בכלל זה גם נשים וילדים, אולם לבסוף הוא מוותר אחרי שלא קיבל תשובה מספקת. פרננדו ואיזבלה מחליטים לחון את ראש מסדר קלטראבה, רודריגו טליס חירון. אנשי הכפר מגיעים לארמון. לאורנסיה, פרונדוסו ואסטבן ומספרים למלכי קסטיליה את האמת והמלכים חנים אותם.

עיבוד לסרטים

המחזה עובד לסרטים מספר פעמים בשפה הספרדית ובשפות אירופאיות אחרות, אולם מעולם לא באנגלית. גרסת מחזמר בשם "מעיין הכבשים" ("Feunte Ovehuna") הופקה ב-1972.

ביבליוגרפיה

• Blue, William R. "The Politics of Lope’s Fuenteovejuna." Hispanic Review 59:3 (1991): 295-315.
• Cañadas, Ivan. "Class, Gender and Community in Thomas Dekker’s The Shoemaker’s Holiday and Lope de Vega’s Fuente Ovejuna." Parergon 19.2 (July 2002): 118-50.
• Cañadas, Ivan. The Public Theaters of Golden Age Spain and Tudor-Stuart England: Class, Gender and Festive Community. Aldershot, England, and Burlington, VT, USA: Ashgate, 2005 (Chapter 5). ISBN 0-7546-5187-8; ISBN 978-0-7546-5187-1.
• Carter, Robin. "Fuente Ovejuna and Tyranny: Some Problems of Linking Drama with Political Theory", Forum for Modern Language Studies 13 (1977): 313-35.
• Darst, David H. "Las analogías funcionales en Fuenteovejuna", Neophilologus 79 (1995): 245-52.
• Edwards, Gwynne, Ed & Trans. Lope de Vega, Three Major Plays (with The Knight of Olmedo and Punishment without Revenge). Oxford, Oxford University Press. 1999, ISBN 0-19-283337-5.
• Fischer, Susan L. "Fuente Ovejuna on the Rack: Interrogation of a Carnivalesque Theatre of Terror", Hispanic Review 65:1 (1997): 61-92.
• Gerli, E. Michael. "The Hunt of Love: The Literalization of a Metaphor in Fuenteovejuna." Neophilologus 63 (1979): 54-58.
• Herrero, Javier. "The New Monarchy: A Structural Reinterpretation of Fuenteovejuna", RHM 36:4 (1970-1): 173-85.
• Morley, S. Griswold and C. Bruerton. Cronologia de las Comedias de Lope de Vega. Madrid, 1968.

תרגומים לעברית

• מעין הכבשים, (פואנטה אובחונה), מאת לופה דה וגה, מספרדית רפאל אליעז, אחרית דבר והערות - מנחם דורמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
• מעין הכבשים, מאת לופה דה וגה, מתרגמים יהונדב פרלמן ויגאל עזרתי, 1990.
• מעיין הכבשים, מאת לופה דה וגה, תרגמה מספרדית והקדימה מבוא רנה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

המחזה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי

1. תיאטרון הבימה – הצגת בכורה: 22 בינואר 1951

• יוצרים: מתרגם – רפאל אליעז, במאי - משה הלוי, מעצב תפאורה ותלבושות - פאול לוי, מלחין מוזיקה - אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', מעצבת תנועה – מיה ארבטובה.
• שחקנים: דון רודריגו טלס הירון - ליאו פילר, פרנאנדו גומס דה גוסמאן - נחום בוכמן, אורטניו - מרדכי בר, פלורס - מישא אשרוב, אסטבאן - חיים אמיתי, לאורנסיה - רחל לופוביץ' (תימור)/ פנינה פרח, מנגו – שמואל רודנסקי, בארילדו – רפאל קלצ'קין, חואן רוחו - מנחם בנימיני, אלונסו - אברהם ברץ, פרונדוסו – ישראל בקר, פסקואלה - עדה טל, חאסינטה - אידה מגד, השופט - ארי ורשבר, סימבראנוס - יעקב בן-משה, הכוהן - יהודה רובינשטיין.

2. תיאטרון חיפה – הצגת בכורה: 10 באוגוסט 1965

• יוצרים: מתרגם – רפאל אליעז, במאי - אלברטו קוולקאנטי, מעצב תפאורה ותלבושות – יגאל תומרקין.
• שחקנים: גיורא שמאי, מרגלית סטנדר, יוסף באשי, נתן מייזלר, יוסי גרבר, עזריאל אשרוב, אילן דר.

3. קופרודוקציה של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה – הצגת בכורה: 11 במאי 2002

• יוצרים: מתרגם – מאיר ויזלטיר, במאי – אילן רונן, מלחין מוזיקה – יוסי בן נון, מעצבת תפאורה ותלבושות –- רות דר, מעצבת תאורה - פליס רוס, מעצבי תנועה: אורית ודניאל בנימין.
• שחקנים: פרנאנדו גומס דה גוסמאן – יגאל נאור, אורטוניו – גל הויברגר, פלורס – אלון דהן, לאורנסיה – אולה שור-סלקטר, פרונדוסו – עודד לאופולד, אסטבן - מכרם ח'ורי, ברילדו - אסף פריינטא, חואן - יוסף כרמון, פסקוואלה - קרן ראובן, אשרף ברהום, עדי צ'זרה, עמית גור, רודיה קוזלובסקי, מיקי הייר, נורמן עיסא, אלי ממן, אריק יפה, איילה אינגדשט, שירה סולם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מעיין הכבשים בוויקישיתוף

• עיבוד של אדריאל מיטשל, ל"מעיין הכבשים" ברדיו 3 של ה־BBC
• מדריך ל"מעיין הכבשים" (בספרדית)
• "מעיין הכבשים" בוויקיפדיה הספרדית
• מעיין הכבשים(הקישור אינו פעיל) באתר תיאטרון הבימה
• מעיין הכבשים באתר תיאטרון הקאמרי
• מעיין הכבשים באתר הבמה