מרדכי נמיר

מרדכי נמיר
	מרדכי נמיר, 1947
לידה	23 בפברואר 1897; נמירוב, האימפריה הרוסית
פטירה	22 בפברואר 1975 (בגיל 77); ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1924
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור, תל אביב-יפו
השכלה	אוניברסיטת אודסה
מפלגה	המערך
סיעה	מפא"י, המערך, מפלגת העבודה
בת זוג	אורה נמיר
	19 ביוני 1956 – 17 בדצמבר 1959; (3 שנים)
תחת ראש הממשלה	דוד בן-גוריון
	→ גולדה מאיר גיורא יוספטל ←
	20 באוגוסט 1951 – 17 בנובמבר 1969; (18 שנים)
כנסות	2 - 6
	1949–1950
	→ גולדה מאיר שמואל אלישיב ←
	1950–1956; (כ־6 שנים)
	→ פנחס לבון פנחס לבון ←
	1960–1969; (כ־9 שנים)
	→ חיים לבנון יהושע רבינוביץ' ←

מרדכי נָמִיר (23 בפברואר 1897 – 22 בפברואר 1975) היה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, מזכ"ל ההסתדרות, חבר הכנסת, שר בממשלות ישראל וראש עיריית תל אביב-יפו (בשנים 1959–1969).

ביוגרפיה

נולד בנמירוב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום בשטח אוקראינה) ליצחק ובתיה לבית במר בשם מרדכי נֶמירובסקי. בילדותו למד בחדר ובהמשך למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת אודסה.

בשנת 1924 נעצר בגין פעילותו הציונות המחתרתית בברית המועצות, אך באותה השנה כבר שוחרר ועלה לארץ ישראל.

לאחר שעבד כפועל ובהנהלת העיתון "דבר", החל ב-1926 לכהן כמזכיר מפלגת אחדות העבודה בתל אביב, תפקיד שאותו מילא עד 1930. בין השנים 1929 ו-1935 עבד כמנהל המדור לסטטיסטיקה בהסתדרות.

מ-1935 היה חבר במועצת העיר תל אביב, ומ-1936 היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב. כמו כן היה חבר מפקדת "ההגנה" בעיר ומשנת 1947 חבר במפקדה הארצית.

לאחר קום המדינה נשלח בשליחויות דיפלומטיות לארצות מזרח אירופה ובשנים 1949–1950 היה ציר ישראל במוסקבה.

מ-1950 עד 1956 כיהן כמזכ"ל ההסתדרות. במקביל נבחר ב-1951 לכנסת השנייה מטעם מפא"י. כהונתו נמשכה ברציפות עד הכנסת השישית ב-1969, ובמקביל היה גם יו"ר מועצת המנהלים של חברת "עמידר" בין 1956 ל-1959, וראש עיריית תל אביב בין 1960 ל-1969. הוא היה ראש עיריית תל אביב הראשון שנבחר מטעם מפא"י.^[1]

בין מזכירות ההסתדרות לראשות העיר כיהן נמיר כשר העבודה, תפקיד שאותו קיבל כאשר קודמתו גולדה מאיר התמנתה לשרת החוץ ב-19 ביוני 1956.

בבחירות למועצת עיריית תל אביב שנערכו ב-1959 התחולל מהפך, ונמיר נבחר לתפקיד ראש העירייה כמועמד מפא"י, לאחר למעלה משלושים שנות שלטון הציונים הכלליים בעירייה. כראש העירייה עסק נמיר בפינוי שכונות מצוקה ומעברות והעברת התושבים לשיכונים חדשים. דגש רב הושם על נושאי חינוך ורווחה. בתקופת כהונתו הוקמו והתרחבו מוסדות חינוך רבים, כולל מתנ"סים ומוסדות של חינוך בלתי פורמלי, והורחבו מאוד שירותי הרווחה הניתנים על ידי העירייה. כמו כן בתקופה זו אוניברסיטת תל אביב התרחבה ועברה לקמפוס ברמת אביב, הורחב מאוד מוזיאון ארץ ישראל, נבנה בניין העירייה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), והוכנו תוכניות ראשוניות לשיקום חופי הים ולבניית נתיבי איילון. בשנת 1969, מספר חודשים לפני הבחירות לעירייה, פרש נמיר מטעמי בריאות, והעביר את תפקיד ראש העירייה לסגנו, יהושע רבינוביץ.

לאחר פרישתו פרסם נמיר שני ספרי זיכרונות: "שליחות במוסקבה: ירח דבש ושנות זעם" (1971), המספר על שנותיו כציר ישראל במוסקבה, ו"מול פני המעברות" (1972), המוקדש לשנותיו כשר העבודה.

נמיר היה נשוי פעמיים. ב-1923 נישא לדורה לבית גרודסקי (נפטרה בתל אביב ב-1946). היה אב לבת, יעל אוֹלֶניק (1932–2001,^[2] אוצרת ומנהלת גן הקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל^[3]). רעייתו השנייה הייתה אורה נמיר (1930–2019), חברת הכנסת ושרה, לה היה נשוי משנת 1959 עד לפטירתו.

נמיר נפטר בשנת 1975, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור. לאחר מותו הוסב שמה של דרך חיפה (אחד מעורקי התנועה הראשיים בצפון תל אביב) לדרך נמיר.