מריה תרזה
מריה תרזה (במקור הגרמני: מריה תרזיה; בגרמנית: Maria Theresia; 13 במאי 1717 – 29 בנובמבר 1780) הייתה הארכידוכסית של אוסטריה ומלכת בוהמיה והונגריה משנת 1740 ועד למותה, בת לבית הבסבורג.
 | |||||||
| מריה תרזה, קיסרית אוסטריה | |||||||
| לידה |
13 במאי 1717 וינה, האימפריה הרומית הקדושה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 בנובמבר 1780 (בגיל 63) וינה, האימפריה הרומית הקדושה | ||||||
| מדינה |
האימפריה הרומית הקדושה האימפריה האוסטרית | ||||||
| מקום קבורה | וינה | ||||||
| בן זוג | פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה | ||||||
| שושלת בית הבסבורג | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
  | ||||||
  | |||||||
עם בחירתו של בעלה פרנץ הראשון שטפן לקיסר האימפריה הרומית הקדושה (נודע כפרנץ הראשון) הייתה לקיסרית האימפריה הרומית הקדושה, אך השפעתה הלכה למעשה עלתה בהרבה על שלו. מאוחר יותר שימשה עוצרת במקביל לשלטון בנה יוזף השני. כשליטה על מרבית המדינות באירופה המרכזית, הייתה אחת הנשים החזקות והמשפיעות ביותר בתקופתה.
הרקע לעלייתה לשלטון
עריכהלידתה ומשפחתה
עריכהמריה תרזה, ארכידוכסית אוסטריה, נולדה בווינה ב-13 במאי 1717, ילדתו השנייה של אביה קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ואשתו אליזבת כריסטינה מבראונשווייג-וולפנביטל. קרל השישי היה הנצר האחרון ממין זכר בבית הבסבורג, וקיווה עד אחרית ימיו כי אשתו תלד לו יורש עצר זכר, לאחר שלוש בנות ובן שמת בינקותו. קרל השישי ציווה כבר בשנת 1713 על הסנקציה הפרגמטית, שלפיה תוכל בתו הבכורה לרשת את כסאו, אם לא יהיה לו יורש זכר. בכך ביטל את כללי הירושה שנהגו לפנים, אשר מנעו מנשים לרשת את כס אביהן. משום כך עמדה בפני מריה תרזה האפשרות לרשת את אביה עם מותו, שכן הייתה בתו הבכורה, לאחר שאחיה הארכי-דוכס לאופולד מת בשנת לידתו, 1716. בסך הכל, בריטניה, צרפת, סקסוניה, ספרד, פרוסיה, רוסיה, דנמרק, סרדיניה ובוואריה הכירו בסנקציה. מאוחר יותר התנערו צרפת, ספרד, סקסוניה, בוואריה ופרוסיה.
ילדותה וחינוכה
עריכהמריה תרזה, גילתה עניין רב בשירה וחץ וקשת. למרות אהבתה לרכיבה, אביה אסר עליה תחילה לעסוק בפעילות זו, אך לבסוף נענה לבקשתה. המשפחה הקיסרית הייתה חובבת אמנות ותרבות, נהגה להעלות הצגות אופרה, בהן השתתפה מריה תרזה. חינוכה הועבר לידי הישועים, שהקנו לה שליטה טובה בלטינית, אך לא הכינו אותה כראוי לתפקיד עתידי כקיסרית. חינוכה של מריה תרזה כלל גם לימודי אומנות, מוזיקה וריקוד, הכנה מסורתית לתפקיד של נסיכה. למרות שהתירה לה להשתתף בישיבות המועצה מגיל צעיר, אביה מעולם לא הסביר לה את מורכבות העניינים המדיניים ולא הכין אותה לשאת בנטל השלטון. למרות מאמציו להבטיח את ירושתה, קרל השישי לא השקיע מספיק משאבים בהכשרתה של בתו כשליטה לעתיד, ובכך השאיר אותה לא מוכנה להתמודד עם האתגרים הרבים שעמדו בפניה עם עלייתה לשלטון.
המאבק על הכס
עריכהמשמת קרל השישי בשנת 1740, עמדה שאלת ירושתה את אביה בסכנה, וזאת על אף הסנקציה הפרגמטית. כתר הקיסרות נשלל מבית הבסבורג וניתן לבית ויטלסבאך, ממנו נבחר בשנת 1742 הקיסר קרל השביעי. לאחר שבילה את רוב שלטונו בהבטחת ירושת בתו באמצעות הסנקציה הפרגמטית, השאיר הקיסר קרל השישי את הממלכה במצב כלכלי וצבאי קשה. מלחמות קודמות, בהן המלחמה עם האימפריה העות'מאנית ומלחמת הירושה הפולנית, גרמו לאוסטריה פשיטת רגל, והותירו את האוצר כמעט ריק. במקביל, הצבא הקיסרי, שהגיע בעבר ל-160,000 חיילים, הצטמק באופן משמעותי והגיע לכ-108,000 חיילים בלבד, שהיו מפוזרים על פני שטחים נרחבים, מארצות השפלה האוסטריות ועד טרנסילבניה, ומשלזיה ועד טוסקנה. מריה תרזה מצאה את עצמה במצב קשה. היא לא ידעה מספיק על ענייני מדינה והיא לא הייתה מודעת לחולשתם של שרי אביה.
מלחמת הירושה האוסטרית
עריכה
מצבה הרעוע של מריה תרזה כיורשת העצר, הביא את מלך פרוסיה פרידריך הגדול (1712–1786) לפתוח עוד בשנת מותו של קרל השישי (1740) במלחמת הירושה האוסטרית. אף שגם ממלכות בוואריה וצרפת פלשו לשטחה של אוסטריה, הפך פרידריך לאויבה העיקרי של מריה תרזה. מדיניות הפנים והחוץ שלה נועדה להכות את פרוסיה ולזכות שוב בשטחים שנכבשו. בדצמבר 1740 פלש הצבא הפרוסי לשלזיה, מחוז עשיר במינרלים[1] שהיה חלק ממלוכת הבסבורג. פרידריך דרש ממריה תרזה לוותר על שלזיה תחת איום של הצטרפות למדינות נוספות שיתקפו אותה. למרות המצב הקשה, מריה תרזה סירבה להיכנע והחליטה להגן על שטחיה. פרידריך הציע פשרה, והציע להגן על ירושתה בתנאי שתסכים לוותר על חלק משלזיה, אך מריה תרזה ויועציה דחו את ההצעה, מחשש כי כל ויתור על שטחים יערער את מעמדה ויפגע בסמכות הסנקציה הפרגמטית. האוסטרים ספגו תבוסה מוחצת בקרב על מולביץ באפריל 1741.[2] בעקבות הניצחון, צרפת, יחד עם פרוסיה, בוואריה וסקסוניה, הגתה תוכנית שאפתנית לחלוקת שטחי האימפריה. החדשות על התוכנית החלוקתית זעזעו את וינה. מריה תרזה ויועציה, שלא צפו כי צרפת תבגוד בהם ותצטרף לאויביה, נאלצו להתמודד עם סכנת התפרקות האימפריה. בעלה של מריה תרזה, פרנץ יחד עם בריטניה, דחפו אותה להתקרב לפרוסיה בתקווה להגיע להסכם. למרות התנגדותה הראשונית, נאלצה מריה תרזה להסכים למשא ומתן.[3]בניגוד לכל הציפיות, מריה תרזה זכתה לתמיכה נלהבת מהונגריה.[4] ב-25 ביוני 1741, הוכתרה כמלכת הונגריה בטקס מרשים בקתדרלת סנט מרטין בפרסבורג (כיום ברטיסלאבה). לקראת הטקס, היא הקדישה חודשים ארוכים לאימונים אינטנסיביים ברכיבה, כפי שנדרש מהמלכים ההונגרים, וניהלה משא ומתן מורכב עם האצולה ההונגרית. כדי לספק את הספקנים שראו בהיותה אישה מכשול לשלטון, מריה תרזה אימצה לעצמה תארים גבריים. כך, מבחינה טכנית תוארה היה גם ארכידוכסית וגם מלך, אך בדרך כלל כונתה "מלכה".[5][6]
הסכם ברסלאו(אנ'), שנחתם ביוני 1742, סימן את סיומה של מלחמת שלזיה הראשונה ואת הפסקת הלחימה בין אוסטריה לפרוסיה. מריה תרזה העבירה את רוב שטחה של שלזיה (כולל ברסלאו) לממלכת פרוסיה שסיפחה אותו אליה. מיד לאחר מכן, מריה תרזה הפנתה את כל מאמציה לשיקום בוהמיה, שנפגעה קשות במהלך המלחמה. כוחות הכיבוש הצרפתיים נאלצו לסגת מבוהמיה כבר בחורף של אותה שנה, וב-12 במאי 1743, הוכתרה מריה תרזה רשמית כמלכת בוהמיה.[7] רק בשנת 1745, עם מותו של קרל השביעי, נבחר פרנץ הראשון שטפן לקיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, ומריה תרזה החלה להתכנות "קיסרית רומית", אף שלא הוכתרה בתואר זה מעולם. מריה תרזה הקפידה על מעמדה המלכותי ונהגה כשליטה אבסולוטית בחצר המלוכה, לא כשליטה לצד בעלה, אלא כשליטה היחידה. פרנץ נטה שלא להתעסק בפוליטיקה הבינלאומית, ומריה תרזה ריכזה את מירב הכוח השלטוני בידיה.
שלטונה
עריכהרפורמות ומדיניות פנים
עריכהמריה תרזה צוטטה באמרה כי נתיניה הם ילדיה הראשונים ובהתאם לכך אף פעלה והעבירה כמה וכמה רפורמות שתרמו למודרניזציה של אוסטריה. למרות היותה שמרנית בענייני מדינה ודת, מריה תרזה הנהיגה רפורמות מקיפות במטרה לחזק את היעילות הצבאית והביורוקרטית של ממלכתה.[8] היא הכפילה את כוחו של צבא האימפריה ההבסבורגית והכבידה את נטל המיסים, כדי לממן את המנגנון הממשלתי והצבאי, היא איחדה את המנגנון השלטוני של אוסטריה עם זה של בוהמיה וכך הגבירה את ריכוזיות השלטון.
רפורמות ברפואה
עריכה
בעקבות מגפת האבעבועות שחורות הקטלנית שפקדה את האימפריה ב-1767, מריה תרזה הכירה בחשיבות החיסון ככלי למניעת התפרצויות עתידיות. בהשראת מכתבים מחברתה, מריה אנטוניה, דוכסית בוואריה, אשר שמעה על החיסון מפרידריך הגדול, החליטה הקיסרית לפעול. למרות התנגדותו של הרופא האישי שלה, שפקפק ביעילות ובטיחות השיטה, החליטה מריה תרזה לקדם את החיסון באוסטריה. היא הזמינה מומחים מאנגליה והורתה על ניסוי קליני בקרב קבוצת יתומים. הצלחת הניסוי, שהוכיחה את יעילות ובטיחות החיסון, הובילה להקמת מרכזי חיסון ברחבי האימפריה. כדי לעודד את הציבור לחסן את ילדיהם, ארגנה הקיסרית אירוע חגיגי בארמון שנברון, שבו אירחה את הילדים הראשונים שחוסנו. מעשה זה סלל את הדרך לשינוי תפיסתי בקרב הציבור הרחב והצוות הרפואי באוסטריה, והפך את החיסון לחלק בלתי נפרד מהמדיניות הבריאותית של האימפריה.[9][10]
בשנת 1770 חלה תפנית משמעותית בתחום הרגולציה על חומרים מסוכנים, כאשר חוקק חוק המחייב רוקחים לנהל רישום מדוקדק של כל מכירת רעל. פנקס הרעלים, כפי שכונה, היה אמור לכלול פרטים מפורטים אודות הכמות שנמכרה והנסיבות שהביאו לביצוע העסקה. בנוסף, חוק זה הטיל מגבלות מחמירות על מכירת רעלים לאנשים לא מוכרים. כל אדם שביקש לרכוש רעל היה נדרש להציג שני עדי אופי שיעידו על מניעיו ועל אמינותו. שלוש שנים לאחר מכן נחקק חוק נוסף שעסק בסכנות הטמונות בשימוש בחומרים מסוכנים. חוק זה אסר על ייצור כלי אכילה ושתייה מעופרת, חומר שהיה ידוע בתקופה ההיא כמזיק לבריאות.
רפורמות משפטיות
עריכה
המאמצים לאחד את השטחים הרחבים שבשליטת בית הבסבורג חרגו מעבר לתחום הפוליטי והכלכלי. אחד האתגרים המרכזיים היה יצירת מערכת משפטית אחידה שתהווה בסיס משותף לכלל נתיני האימפריה. בעבר כל אחת מהארצות השונות בשליטת בית הבסבורג היו בעלות מערכת משפטית משלהן, מה שהקשה על מריה תרזה ניהול אחיד ויעיל. כדי להתמודד עם מורכבות זו, הושקעו מאמצים ניכרים בקידום קודיפיקציה משפטית. בשנת 1769 פורסם החוקה של עיניים פלילים (Constitutio Criminalis Theresiana), אשר סימן אבן דרך נוספת בתהליך הקודיפיקציה. חוקה זו, שהתבססה על המערכת המשפטית הפלילית של ימי הביניים, כללה הוראות הנוגעות למגוון רחב של עבירות. אחת ההוראות השנויות במחלוקת ביותר הייתה ההיתר להשתמש בעינויים לצורך חילוץ הודאות. בנוסף עבירות כגון כישוף ועבירות דתיות שונות, מה שמצביע על השפעתה של הכנסייה הקתולית על עיצוב החוק הפלילי. למרות שפורסם באוסטריה ובבוהמיה, החוקה לא חלה על הונגריה, שהצליחה לשמר מידה מסוימת של אוטונומיה משפטית.
בשנת 1749 היא ייסדה בית משפט עליון שתפקידו היה לקיים את החוק במדינות האוסטריות, והנהיגה חוק עונשין אחיד באוסטריה - Constitutio Criminais Theresiana. בשנת 1752 הקימה מריה תרזה בית דין לצניעות (Keuschheitskommission) במטרה להילחם בתופעות כגון זנות, הומוסקסואליות, ניאוף וקיום יחסי מין בין בני דתות שונות.[11] בית הדין שיתף פעולה באופן הדוק עם רשויות אכיפת החוק, והפעיל סוכנים חשאיים כדי לחקור את חייהם הפרטיים של אנשים החשודים בהתנהגות בלתי הולמת. העונשים שניתנו על ידי בית הדין היו חמורים והשתרעו על פני טווח רחב, החל בהצלפות וגירוש וכלה בעונש מוות במקרים קיצוניים.[11]
בשנת 1776, אוסטריה הוציאה מחוץ לחוק את העינויים, בהוראתו המיוחדת של יוזף השני. הרבה בניגוד ליוזף, אך בתמיכת הרשויות הדתיות, מריה תרזה התנגדה לביטול העינויים. היא התקשתה להשתלב בתחום האינטלקטואלי של הנאורות, וזו הסיבה שרק לאט עקבה אחרי רפורמות הומניטריות ביבשת.
רפורמה בחינוך
עריכהמריה תרזה העמידה את קידום החינוך בראש סדר העדיפויות של שלטונה. בתחילת דרכה התמקדה בחינוך האליטה, אך בהמשך הרחיבה את הרפורמות לכלל האוכלוסייה. היא פתחה את האוניברסיטאות בפני לא-קתולים והכניסה אליהן מקצועות חילוניים, מה שהביא לדעיכת הדומיננטיות של התאולוגיה. לצד זאת בוינר נוישטאדט הקימה בשנת 1751 את האקדמיה הצבאית הראשונה, האקדמיה הצבאית הטרזיאנית. כן הרחיבה את הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת וינה.
בשנות ה-70 של המאה ה-18, בעקבות מפקד אוכלוסין שחשף שיעורי אנאלפביתיות גבוהים, יזמה מריה תרזה רפורמה מקיפה במערכת החינוך. היא הביאה את הרפורמטור יוהאן איגנץ פון פלביגר מאוסטריה, והצעותיו הוטמעו בחקיקה עד 1774. ההיסטוריון קרל ווצלקה טוען כי הרפורמות של מריה תרזה, למרות שמקורן ברעיונות הנאורות, נועדו בעיקר לענות על צורכי המדינה האבסולוטית שהתפתחה והתבססה על כוח אדם משכיל. [12]
מריה תרזה יזמה רפורמה חינוכית מקיפה, שהקימה בתי ספר יסודיים חילוניים שבהם למדו בנים ובנות כאחד בגילאי 6-12.[13][14] תוכנית הלימודים הדגישה ערכים כגון אחריות חברתית, משמעת, מוסר עבודה והגות, והחליפה את הדגש המסורתי על לימוד שפה זרה.[15] החינוך היה רב-לשוני, כאשר השפה הראשונה שנלמדה הייתה שפת האם, ולאחריה גרמנית. כדי לעודד מצוינות, הוענקו פרסים לתלמידים מצטיינים, והושקעו משאבים בשיפור מעמדם ושכרם של המורים. הוקמו מכללות להכשרת מורים, שבהן רכשו המורים את הכלים והידע העדכניים ביותר.[16]
רפורמת החינוך של מריה תרזה נתקלה בהתנגדות עזה מצד שכבות שונים באוכלוסייה. איכרים התנגדו מתוך חשש שהחינוך יפגע בעבודת השדות, ואילו האצולה חששה מפני אובדן השפעתה והתפשטות רעיונות מתקדמים. למרות זאת, בזכות נחישותה של הקיסרית ותמיכתם של בעלי בריתה, הצליחה הרפורמה להתקדם. בעקבות הרפורמה חלה עלייה משמעותית בשיעורי ההשכלה, במיוחד באזורים מסוימים. בווינה, למשל, גדל שיעור התלמידים בבתי הספר היסודיים באופן דרמטי. עם זאת, שיעורי האנאלפביתיות נותרו גבוהים בחלקים נרחבים של האימפריה, גם שנים רבות לאחר מכן. במקביל להתרחבות החינוך היסודי, חלה ירידה במספר בתי הספר התיכוניים, בעיקר בשל ביטול בתי הספר הישועים. כתוצאה מכך, הפך החינוך התיכוני לנגיש פחות לשכבות הנמוכות בחברה.[17]
מדיניות כלכלית
עריכה
מריה תרזה הבינה כי שיפור רווחת האוכלוסייה, ובפרט של האיכרים, הוא חיוני לצמיחת הכלכלה. בהתאם לכך, היא יזמה סדרה של רפורמות שנועדו להגביר את הפריון החקלאי ולעודד את התפתחות התעשייה.
בתחום החקלאות, מריה תרזה ביצעה רפורמות משמעותיות במערכת הצמיתות, שהייתה רווחת במזרח האימפריה. מפקד אוכלוסין מקיף חשף את התנאים הקשים שבהם חיו האיכרים, שנאלצו לעבוד שעות ארוכות מאוד באדמותיהם של האצילים. בעקבות הממצאים, הוטלו מגבלות על חובות העבודה של האיכרים ושופר מעמדם החוקי. במקביל, מריה תרזה קידמה את התפתחות התעשייה. לאחר אובדן שלזיה, היא יזמה מדיניות תעשייתית אגרסיבית, הכוללת סובסידיות ומכסים מגנים, כדי להעביר את תעשיית הטקסטיל של שלזיה לבוהמיה. בנוסף, צומצמה השפעת הגילדות והוקלו הרגולציות על המסחר. רפורמות אלו, שהיו פורצות דרך לתקופתן, נועדו להגביר את הפריון הכלכלי, לשפר את רווחת האוכלוסייה ולחזק את מעמדה של מלוכת הבסבורג.
מדיניות דתית
עריכהמריה תרזה, כקתולית אדוקה, האמינה באחדות דתית וביקשה לשמר את הכנסייה ככלי לשמירה על הסדר הציבורי. היא דגלה בכנסייה ממלכתית, אך יחד עם זאת הקפידה לשמור על עצמאותה של המדינה ביחס לרומא. למרות אדיקותה, מריה תרזה אימצה גישה מעשית כלפי הדת. היא קידמה את השוויון בין הקתולים לנצרות יוונית-אורתודוקסית והכנסייה הרומית-קתולית[18], אך במקביל דיכאה הפגנות ציבוריות של קדושה. היא גם צמצמה את מספר החגים הדתיים ומסדרי הנזירים, מתוך רצון לייעל את המערכת הכנסייתית ולהגביר את השפעת המדינה עליה.[19]
למרות שהתחילה כיחסים קרובים, מריה תרזה בסופו של דבר גירשה את מסדר הישועים מכל שטחי שליטתה. ההחלטה התקבלה לאחר מאבקי כוח עם הכנסייה, והובילה להחרמת רכוש המסדר ואיסור על פרסום מסמכיה. מריה תרזה ראתה בהמרת הפרוטסטנטים לקתוליות כמטרה חשובה. היא יזמה מדיניות של איסור על התכנסויות פרוטסטנטיות וגירוש מאמינים. עם זאת, התנגדות פנימית, שיקולים מעשיים והתנגדות בנה יוזף מנעו ממנה ליישם מדיניות זו במלואה. לאחר מותה, יוזף העניק חופש דת לפרוטסטנטים. מריה תרזה גילתה עוינות עמוקה כלפי היהודים והפרוטסטנטים, אותם ראתה כאיום על הסדר החברתי והדתי. דעותיה האנטישמיות, שהייתה נפוצה באירופה של אותה תקופה, באה לידי ביטוי במדיניות דיכוי והדרה כלפי הקהילות היהודיות. היא אף הביעה את אמונתה כי היהודים מהווים "מגפה" שיש להרחיקם.
מידניות חוץ
עריכהלפי עצת הקאנצלר שלה, ונצל אנטון קאוניץ (אנ'), הביאה לסיום הברית עם בריטניה. תחת זאת נקשרה עתה וינה בבריתות עם רוסיה וצרפת.
לאחר שניכרה השפעתן החיובית של הרפורמות, הכינה מריה תרזה את הצבא בשנת 1756 להתקפה על פרוסיה. פרידריך הגדול הקדים אותה ופלש לנסיכות הבוחר מסקסוניה - בת ברית של אוסטריה. בכך ניתן האות לתחילתה של מלחמת שבע השנים. בשנת 1756 הוקמה ברית בין צרפת לאוסטריה, שתי מדינות שהיו יריבות מסורתיות, הייתה תוצאה של שינוי אסטרטגי בתפיסת האינטרסים הלאומיים של כל אחת מהן. לאחר סדרה של תבוסות במלחמה, הבינה מריה תרזה כי אין ביכולתה לכבוש את שלזיה ללא תמיכה רוסית. המלחמה הסתיימה בשנת 1763 בשלום הוברטוסבורג, אשר העביר את שלזיה לפרוסיה, הפעם לתמיד. למרות הכישלון הצבאי, המלחמה חיזקה את מעמדו של בית הבסבורג באירופה, והובילה לכינון בריתות חדשות עם מעצמות אירופאיות אחרות.
מדיניות השפעה באמצעות נישואים
עריכהלאחר המלחמה ואובדנה של שלזיה, הייתה משימתה העיקרית של מריה תרזה עתה לשמור על השלום, והיא השיאה את כל ילדיה שהגיעו לבגרות לבני זוג ממיטב מלכי אירופה, בהתאם לצורכי הממלכה. תפקידם החשוב ביותר של ילדיה היה לחזק את הבריתות המלכותיות באמצעות קשרי נישואים. ציטוט מפורסם שלה הוא: "שאומות אחרות ילחמו, את, אוסטריה, הינשאי"[20]. קשרי הנישואים היו הפתרון המועדף של מריה תרזה לצורך הסכמים פוליטיים, על רקע קולות המלחמה באירופה.
שנותיה האחרונות
עריכהמותו הפתאומי של פרנץ הראשון הותיר אותה שבורה ובאבל עמוק. פרנץ היה לא רק בן זוגה, אלא גם יועצה הקרוב ביותר. היא גזרה את שערה, צבעה את חדריה בשחור והתלבשה בבגדי אבל למשך שארית חייה. היא פרשה לחלוטין מחיי החצר, והתבודדה לעיתים קרובות. מות בעלה השפיע עמוקות על בריאותה הנפשית, והיא תיארה את מצבה כ"חיה ללא חיים אמיתיים".[21]
מריה תרזה סבלה בשנותיה האחרונות מקוצר נשימה, עייפות ושיעול. למרות טיפול רפואי טוב, מצבה הלך והדרדר. ב-29 בנובמבר 1780, היא נפטרה מוקפת בילדיה ובקרובי משפחתה.[22][23] היא נקברה בקריפטה הקיסרית בווינה לצד בעלה.[24]
משפחתה וילדיה
עריכהמריה תרזה נישאה ב-12 בפברואר 1736 בווינה לדוכס פרנץ הראשון שטפן (פרנץ מלורן), ובכך נוסדה שושלת הבסבורג-לורן. לפי המסופר, היו אלו נישואין מאהבה, ולא נישואי נוחות. לאחר נישואיה העניקה מריה תרזה לבעלה מעמד של עוצר משני על נחלותיה באוסטריה, תוך שהיא שומרת למעשה את מרבית הכח הפוליטי בידיה שלה. לאחר מותו של בעלה, פרנץ הראשון שטפן, שינתה מריה את התנהלותה. מותו העציב אותה מאוד, ובחמש עשרה השנים שחלפו עד למותה לבשה בגדי אבלות.
מריה תרזה העמידה מספר גדול של צאצאים - שישה עשר במספר, שחלקם מתו בגיל צעיר. כל בנותיה של מריה תרזה נקראו בשם "מריה" כשם ראשון ושם שני נוסף. הן נקראו כך על שם מריה הבתולה, שכן מריה תרזה הייתה קתולית אדוקה. למעשה, הבנות לא נקראו כלל "מריה" בחיי היום יום, אלא בשמותיהן השניים.
בעבור ילדיה היא הייתה אם שמכבדים אותה ויראים מפניה. אולם על מנת לאזן את דרישות התפקיד, ראתה מריה תרזה חשיבות רבה בשמירה על חיי משפחה תקינים, שעות במהלך היום שמוקדשות אך ורק למשפחה, ואף חופשה משפחתית בארמון לוקסמבורג פעם בשנה, שבו התנהלה המשפחה המלכותית כמשפחה לכל דבר ללא הטקסים והמסורות של חצר המלוכה. אפילו הלבוש של משפחת המלוכה היה שונה בעת חופשתם בארמון לוקסמבורג והילדים נהנו מחופשיות רבה שלא כבדרך כלל.
תמונה מפורסמת של משפחת המלוכה, מריה תרזה, פרנץ שטפן וילדיהם בחדר ארוחת הבוקר בארמון, שציירה מריה כריסטינה, בתה האהובה של מריה תרזה, תלויה בארמון שנברון לצד יצירות אמנות מוזמנות של ציירים שונים. תמונה זו מהווה דוגמה ליחסים החמים והקרובים בין מריה תרזה וילדיה, גם באמצעות הסצנה המוצגת בתמונה ובעיקר בגין החשיבות שניתנה ליצירה חובבנית של בתה, שקיבלה מקום של כבוד בארמון לצד ציורים מקצועיים יותר.
מריה ילדה שלוש בנות עד שנולד יורש העצר, בנה הבכור יוזף השני (1741–1790), שהיה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. אולם עד מותה, נותרה מריה תרזה עוצרת-שותפה בשלטונו. אחרי יוזף השני, נולדה בתה האהובה של מריה תרזה, היא מריה כריסטינה (היחידה שאישרה לה אימה להנשא מאהבה). מיום נישואיה ועד גיל 39, הגיל בו ילדה את בנה הצעיר ביותר, הייתה מריה תרזה עסוקה בהריונות ובלידות, וזאת במקביל למלחמות שניהלה מול אויבי אוסטריה ולשנות השלום שהגיעו לאחריהן. כמעט מיד לאחר שילדה את בנה הצעיר, החלה מריה תרזה לעסוק במטלת השידוך של ילדיה הבוגרים.
מריה תרזה ראתה את עצמה כאוטוריטה מרכזית בחיי ילדיה, היא ניהלה את חייהם ללא הרף, קבעה למי יינשאו, וגם לאחר נישואיהם הקפידה על תכתובת שבועית שבה הבהירה להם את תפקידם ומעמדם, גם אם בעקבות נישואיהם היה שווה לשלה.
את בנה, יוזף השני, יורש העצר, היא השיאה לאיזבלה, נסיכת פארמה. לאחר מותה היא לחצה עליו להנשא בשנית, למריה יוזפה, נסיכת בוואריה. נישואים אלה ארכו רק שנתיים, שכן מריה יוזפה חלתה באבעבועות שחורות ומתה. מריה תרזה שהגיעה לבקרה במיטת חוליה, חלתה אף היא, אך החלימה. לאחר מותה של כלתה לחצה מריה תרזה על בתה בת ה-16, שגם היא נקראה מריה יוזפה, לבוא עימה לביקור אבלים בקבר הטרי. הנסיכה הצעירה נדבקה כתוצאה מהביקור באבעבועות שחורות, אך היא, בניגוד למריה תרזה, מתה ממחלתה. מריה תרזה האשימה את עצמה עד יום מותה בגורלה של בתה.
בתה הצעירה ביותר של מריה תרזה הייתה מארי אנטואנט אשר בעודה ילדה הוסדרו נישואיה ללואי, יורש העצר הצרפתי, אשר הוכתר מאוחר יותר כמלך לואי השישה עשר. אולם חינוכה של מארי אנטואנט הוזנח לאורך כל ילדותה ומריה תרזה הזדעזעה לגלות כי בתה הקטנה המיועדת להיות מלכת צרפת כותבת לאיטה, קוראת מעט ואינה מרוכזת בלימודיה. תשומת הלב של מריה תרזה, מאותו רגע ואילך מוקדה בהכנתה של מארי אנטואנט לתפקידה, גם לאחר שזו נסעה לגורלה בצרפת. חלופת המכתבים בין מריה תרזה ומארי אנטואנט ידועה בציטוטי הביקורת הרבים שהעבירה מריה תרזה למארי אנטואנט במכתביה וכללו הנחיות התנהגות ואף עצות כיצד לגרום לבעלה, לואי ה-16, להתעניין בה ולהכניסה להריון.
את בנה לאופולד ביקרה בשל היותו קר באישיותו, היא התנגדה לפעילותה הפוליטית של בתה, מריה קרולינה, על פרדיננד היא אמרה כי הוא אינו מאורגן דיו, ואת מריה אמליה ביקרה על היותה מתנשאת ושאינה שולטת היטב בצרפתית.
יוצאות דופן בין ילדיה של מריה תרזה היו הארכידוכסית מריה אליזבת (שנקראה על שם אחותה אליזבת שמתה בינקותה) ומריה כריסטינה. מריה אליזבת נחשבה לנכס החשוב ביותר של הממלכה על שום יופיה, וכל ניסיונות השידוכים שנעשו לה נפסלו עקב היותם בלתי מספקים למעמדה. בסופו של דבר היא חלתה באבעבועות שחורות, החלימה, אך סבלה מצלקות שפגעו ביופיה, ולא נשאה. בשונה ממנה, מריה כריסטינה הייתה הבת המועדפת על אימה, והיחידה שלא ספגה ביקורת. מריה תרזה נקטה בצעדים יוצאי דופן עבור מריה כריסטינה, כאשר אישרה לה להינשא מאהבה לקרוב משפחתם שלא החזיק בתואר אצולה מרשים או בנכסים רבים. מריה תרזה העניקה לזוג נחלה באוסטריה, בקרבה אליה, על מנת שתוכל לבקרה תכופות. יחסה המיוחד של מריה תרזה למריה כריסטינה היה ידוע ומקור לקנאה ותרעומת מצד אחיה ואחיותיה.
אכזבתה העיקרית של מריה תרזה מילדיה הייתה כי הם לא העניקו לה את כמות הנכדים לה ציפתה, ואף מריה כריסטינה לא צלחה במשימה זו ולא העניקה לאימה נכדים.
יחסה ליהודים
עריכה
מריה תרזה נחשבה לקתולית קנאית ובמדיניותה נהגה להפלות יהודים, פרוטסטנטים וישועים. יוצאים מן הכלל היו היהודים הספרדים שהיו בעלי נתינות של האימפריה העות'מאנית וניתן להם חופש רב יותר משום שנהנו מהחסות של הסולטאן.
בשנת 1740 בעת שקיבלה לידיה מריה תרזה, בין שלל תאריה, גם את תואר מלכת הונגריה, דרשה מיהודיה, להעלות מס בסך 50,000 פלארין לשנה. זאת למרות שעל פי החוק בהונגריה היה על היהודים לשלם רק מס סמלי, שהוטל עליהם על ידי מלכיה הקודמים. היהודים זעקו חמס, ולאחר ויכוחים רבים, התפשרה המלכה על הנחה למשך חמש שנים משנת 1746 ועד 1751 בהן ישולמו 20,000 פלארין לשנה "בלבד". אולם עם תום ההסכם, הגדילה המלכה את סך המס השנתי והוא הלך ותפח, עד שבשנת 1778 נדרשו יהודי הונגריה לשלם 80,000 פלארין לשנה.
בשנת 1744, ערכו המונים בפראג שבבוהמיה (כיום בירת צ'כיה), פרעות כנגד היהודים, בגיבויים של חייליה הקרואטים של מריה תרזה, שנשאה אף את כתר מלכת בוהמיה. הסיבה ה"רשמית" למהומות, הייתה אשמת שווא של שיתוף פעולה עם הצבא הפרוסי שהיה אז בעיצומה של מלחמת הירושה האוסטרית נגד הקיסרית. הקהילה היהודית של פראג מנתה אז קרוב ל-20,000 איש (כ-30% מהאוכלוסייה) והייתה מבין הגדולות בזמנה באירופה. במהלך הפרעות פרסמה מריה תרזה צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על יהודי פראג ויהודי בודה שבהונגריה, על נשיהם וטפם. בחודש ינואר של שנת 1745, בעיצומו של החורף העז, הוכרחו היהודים לעזוב את פראג ובודה, להתרחק ממרכזי הערים הראשיות ולהגר ליישובים כפריים קטנים בבוהמיה והונגריה. במשך שלוש שנים, שממו פראג ובודה מיהודים.
במהלך אותן השנים, פנו המגורשים אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, בנקאי הארמון של הסולטאן הטורקי מהמוט הראשון, וביקשו ממנו שיפעל עבורם לקבלת אזרחות עות'מאנית. לשאלת הסולטאן מדוע חפצים כל כך הרבה יהודים להגר לארצו, סיפר הבנקאי שלו על גירושם של היהודים. הסולטאן אוהב היהודים שלח אולטימטום למלכה. המלכה שהייתה מסובכת בלאו הכי במלחמה קשה, נרתעה מהאיום ועם תום המלחמה (בשנת 1748) מיהרה להשיב את המגורשים לבתיהם, לאחר שחייבה אותם לשלם קנס הגון. מריה תרזה התנצלה לפני הסולטאן וטענה כי "נפלה אי הבנה"[25].
במטרה ליצור טשטוש בייחודיות היהודית ולשנות את אורח החיים היהודי, הוציאה מריה תרזה בשנת 1777 את קובץ "החוקים להסדרת החינוך היהודי" (Ratio Educationis, Systemaatica Gentis Judeaorum Regulatio), מסמך זה הגדיר בחוק את החיוב של הקמת בתי ספר יהודיים בהם יוענק ידע חילוני ויושם דגש על כלכלה, תרבות אירופאית וידע טכני, על חשבון לימודי היהדות וזניחת מנהגים והנהגות שונות המייחדות את היהודים. אולם החוק לא מומש עד החלת האמנציפציה על ידי בנה יוזף השני, בכתב הסובלנות שפרסם לאחר מותה.
מורשתה
עריכהמריה תרזה הצליחה לעורר בו-זמנית גם הערכה וגם חיבה בנתיניה. שלטונה בן הארבעים השנים נחשב למוצלח מאוד בהשוואה לשליטים אחרים מבית הבסבורג. הרפורמות שלה הפכו את המדינה למדינה מודרנית עם מעמד בינלאומי משמעותי. היא ריכזה את מוסדותיה, ושלטונה נחשב לתחילת עידן ה"אבסולוטיזם הנאור " באוסטריה, עם גישה חדשה לגמרי כלפי שלטון: הצעדים שננקטו על ידי השליטים הפכו מודרניים ורציונליים יותר. רבים ממדיניותה לא תאמו את האידיאלים של הנאורות (כגון תמיכתה בעינויים), והיא עדיין הושפעה מאוד מהקתוליות מהעידן הקודם. מריה תרזה נחשבת בין השליטים ההבסבורגיים המצליחים ביותר והמנהיגים המשפיעים של המאה ה-18.
אילן יוחסין
עריכה| פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה | מריה אנה מספרד | פיליפ וילהלם, הנסיך הבוחר מפפאלץ | אליזבת אמליה, רוזנת הסן-דרמשטדט | אנטון אולריך, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל | אליזבת יוליאנה, דוכסית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-נורבורג | אלברכט ארנסט הראשון, נסיך אטינגן-אטינגן | כריסטינה פרדריקה, דוכסית וירטמברג | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה | אלאונורה מגדלנה מנויבורג | לודוויג רודולף, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל | כריסטינה לואיזה, נסיכת אטינגן-אטינגן | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה | אליזבת כריסטינה מבראונשווייג-וולפנביטל | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מריה תרזה, קיסרית אוסטריה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קישורים חיצוניים
עריכה
- סיפור מטבע הטאלר של מריה תרזה באתר קולקט
- מריה תרזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מריה תרזה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מריה תרזה (1717-1780), קיסרית אוסטריה-הונגריה, דף שער בספרייה הלאומית
מריה תרזה, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Edward Crankshaw, Where Khrushchev left off, Survival 12, 1970-11, עמ' 374–375 doi: 10.1080/00396337008441164
- ^ {{{מחבר}}}, Preview Number 52-53, Preview 1994, 1994-10, עמ' 1–50 doi: 10.1071/pvv1994n53
- ^ P. G. Grigorenko, Edward Crankshaw, The Crimean Tatars, Routledge, 2019-07-16, עמ' 58–73, ISBN 978-0-429-31143-7
- ^ Terence Rattigan, The Browning Version, The Browning Version, 1994-01-11 doi: 10.5040/9781784601591.00000007
- ^ Michael Elia Yonan, The Two Messerschmidts, Eighteenth-Century Studies 36, 2003-06, עמ' 559–563 doi: 10.1353/ecs.2003.0055
- ^ Benedek M. Varga, MAKING MARIA THERESIA ‘KING’ OF HUNGARY, The Historical Journal 64, 2021-03, עמ' 233–254 doi: 10.1017/S0018246X20000151
- ^ {{{מחבר}}}, Reviews of Recent Books, Navigation 17, 1970-03, עמ' 96–97 doi: 10.1002/j.2161-4296.1970.tb00027.x
- ^ G. Doyle, P Brendan Byrne, Astronomy & Geophysics 38, 1997-12-01, עמ' 7–7 doi: 10.1093/astrog/38.6.7
- ^ Mark A. Hopkins, Using DEM to Model Arctic Sea Ice, Discrete Element Methods, American Society of Civil Engineers, 2002-08-27, עמ' 374–379 doi: 10.1061/40647(259)65
- ^ Barbara Stollberg-Rilinger, Noch ein Opfer, Verlag C.H.BECK oHG, 2019, עמ' 498–504
- ^ 1 2 Steve Webb, One of a Kind? WLH 50, Elsevier, 2018, עמ' 229–253, ISBN 978-0-12-814798-6
- ^ Michaela Vocelka, Karl Vocelka, Sisi, Verlag C.H.BECK oHG, 2014, ISBN 978-3-406-66090-0
- ^ Edward Crankshaw, Where Khrushchev left off, Survival 12, 1970-11, עמ' 374–375 doi: 10.1080/00396337008441164
- ^ Michaela Vocelka, Karl Vocelka, Stammbaum, Verlag C.H.BECK oHG, 2014, עמ' 130–130
- ^ {{{מחבר}}}, Catalytic Carbonylation Reactions, Topics in Organometallic Chemistry, 2006 doi: 10.1007/b105253
- ^ Barbara Stollberg-Rilinger, Maria Theresia, Verlag C.H.BECK oHG, 2017, ISBN 978-3-406-69749-4
- ^ Barbara Stollberg-Rilinger, Staatsmaschine, Historisches Wörterbuch der Philosophie online, 2017
- ^ John-Paul Himka, Dimensions of a Triangle: Polish–Ukrainian–Jewish Relations in Austrian Galicia, Polin: Studies in Polish Jewry 12, 1999-01, עמ' 25–48 doi: 10.3828/polin.1999.12.25
- ^ {{{מחבר}}}, DUNLOP PNEUMATIC TYRE COMPANY, LD.V.HOLBORN TYRE COMPANY, LD., Reports of Patent, Design and Trade Mark Cases 18, 1901-05-15, עמ' 222–228 doi: 10.1093/rpc/18.9.222
- ^ Antonia Fraser, Marie Antoinette, Phoenix, 2001
- ^ Edward Crankshaw, Where Khrushchev left off, Survival 12, 1970-11, עמ' 374–375 doi: 10.1080/00396337008441164
- ^ Conclusion, Routledge, 2013-07-04, עמ' 336–338, ISBN 978-1-315-07873-1
- ^ {{{מחבר}}}, IN RE EDMENTS, Victorian Reports [1936] VLR, 1936, עמ' 272–278 doi: 10.25291/vr/1936-vlr-272
- ^ {{{מחבר}}}, AUSTIN v. FEDERAL COMMISSIONER OF TAXATION, Victorian Reports [1932] VLR, 1932, עמ' 335–342 doi: 10.25291/vr/1932-vlr-335
- ^ תמירה צדקיהו-חסון, השולטאנים העות'מאנים, באתר "טריפי"