נוירופידבק
נוירופידבק (באנגלית: Neurofeedback או NFB), הוא סוג של ביופידבק בו נמדדת הפעילות העצבית של המשתתף, והוא מקבל עליה משוב בזמן אמת. המשוב יכול להיות ויזואלי, אודיטורי או אחר, והוא משמש את המשתתף לוויסות עצמי של אותן רשתות עצביות הקשורות להתנהגות אותה הוא שואף לשנות.[1]
נוירופידבק הוא הליך פסיכופיזיולוגי שבו המשתתף מקבל משוב מקוון על פעילותו העצבית, לשם ויסות עצמי.[1] לאורך זמן, רכישת שליטה על רשת עצבית מסוימת יכולה לשנות התנהגויות הקשורות לאותה רשת.[1]
היסטוריה
עריכהמקורו של הנוירופידבק בניסויים שהראו שאנשים יכולים לשלוט בזמן אמת באותות של אלקטרואנצפלוגרם המחובר לראשם. ניסויים אלה הובילו להתפתחות התחום brain-machine interface בו אנשים מנסים לווסת תגובות של מכשירים חיצוניים.[1]
הנוירופידבק התפרסם בשנות השישים, כארבעים שנה לאחר גילוי ה-QEEG על ידי פסיכיאטר גרמני בשם הנס ברגר. חוקר בשם ג'ו קמייה פרסם ב"פסיכולוגיה היום" כתבה ובה תיאר ניסוי שערך[2] בעל שני שלבים: בשלב הראשון, הנבדקים התבקשו לעצום את עיניהם ולהודיע מתי לדעתם היו במצב אלפא (מצב מוחי מסוים). בהתחלה הנבדקים צדקו בכחמישים אחוז מהמקרים, אבל בהדרגה חלקם פיתחו את היכולת להבדיל בין המצבים השונים של מוחם באחוזי הצלחה גבוהים יותר. בחלקו השני של הניסוי, הנבדקים התבקשו לעבור למצב אלפא כשפעמון צלצל פעם אחת, ולצאת ממנו כשהפעמון צלצל פעמיים. שוב, חלק מהנבדקים הצליחו לפתח יכולת לעבור למצב זה על פי פקודה. אחרים, לעומת זאת, לא הצליחו לשלוט בכך כלל. עם זאת, תוצאות המוחקר היו משמעותיות ומרשימות. מצב אלפא קושר עם רגיעה, ולאימון אדם לשליטה בגלי האלפא שלו היה פוטנציאל לשמש כטיפול להפגת מתחים ולחץ. בהמשך, התברר שלא בדיוק כך הדבר – אולם בשלב זה, חוקרים אחרים ניסו לבדוק את ההנחה שניתן לאמן אדם לשלוט בגלי המוח שלו באופן כללי.
בשנות השישים המאוחרות ושנות השבעים המוקדמות, ברברה בראון, מהמשפיעות ביותר בתחום פרסום הביופידבק, כתבה מספר ספרים על הנושא - כגון New Mind New Body ו- Stress and the Art of Biofeedback, ובכך הגבירה את מודעתו של הציבור הרחב לטכנולוגיה. בהמשך, עבודתם של בארי סטרמן, ג'ואל פ. לובר ואחרים הראתה יעילות גבוהה דווקא באימון גלי בטא (תדרים גבוהים) ולא אלפא (תדרים נמוכים).[3] החידוש האחרון בתחום הנוירופידבק הוא בגישה המבוססת על מודל הקצאת המשאבים המתואמת (Coordinated Allocation of Resource Model - CAR). מודל זה גורס כי יכולות קוגניטיביות מסוימות של אדם הן פונקציה של משתנים אלקטרופיזיולוגיים[4]. בגישה החדשה, מבקשים מהמטופל לבצע מספר פעולות המפעילות יכולות קוגניטיביות מסוימות, ולאחר מכן משווים את ערכי פעילותו המוחית בזמן ביצוע אותן משימות לערכי הנורמה, ובהתאם לתוצאות מתאימים טיפול עבורו.
אופן הפעולה
עריכה
מטרת הנוירופידבק היא להגדיל את יכולתו של המוח לווסת את עצמו.[5] נוירופידבק נותן משוב בזמן אמת לאנשים על פעילות המוח שלהם, ומאפשר להם ללמוד לווסת את התפקוד העצבי שלהם. התהליך עובד בדרך הבאה:
מדידת פעילות מוחית: מערכות נוירופידבק משתמשות בשיטות שונות למדידת פעילות מוחית. השיטה הנפוצה ביותר היא אלקטרואנצפלוגרפיה (EEG). ב־EEG מניחים אלקטרודות על הקרקפת כדי לזהות אותות חשמליים המיוצרים על ידי פעילות עצבית. קיימות גם שיטות אחרות, כגון הדמיה בתהודה מגנטית תפקודית (fMRI) או מגנטואנצפלוגרפיה (MEG).[1]
משוב בזמן אמת: פעילות המוח הנמדדת מעובדת ומתורגמת למשוב שהמשתתף יכול להבין, כמו תצוגה ויזואלית (למשל, גרפים, סרטונים) או צלילים. משוב זה ניתן בזמן אמת, ומאפשר למשתתפים לראות כיצד פעילות המוח שלהם משתנה בתגובה למחשבות או לפעולות שלהם.[1]
למידת ויסות עצמי: המשתתפים מעורבים במשימות או תרגילים שמטרתם לקדם מצבי מוח ספציפיים. לדוגמה, ניתן להנחות אותם להתמקד בהרפיה או להתרכז, בהתאם להתנהגות הרצויה בטיפול. כאשר הם מקבלים משוב, הם לומדים לשנות את פעילות המוח שלהם כדי להשיג את המצב הרצוי. תהליך זה דומה לרכישת מיומנויות, כאשר אנשים מתאמנים ומשכללים את יכולתם לשלוט בתפקוד המוח שלהם.[1]
מנגנוני חיזוק: נוירופידבק משתמש לעיתים קרובות באסטרטגיות חיזוק, כאשר משוב חיובי (למשל, צליל או רמז חזותי) ניתן כאשר המשתתף משנה בהצלחה את פעילותו המוחית בכיוון הרצוי. חיזוק זה משפר את תהליך הלמידה ומעודד את המשתתף להמשיך להתאמן בוויסות עצמי.[1] חיזוק זה פועל דרך התניה אופרנטית.[5]
פלסטיות עצבית: עם הזמן, בעקבות תרגול מתמשך, נוירופידבק יכול להוביל לשינויים במבנה המוח ובתפקודו, תופעה הידועה בשם פלסטיות עצבית. המשמעות היא שהמוח יוצר קשרים עצביים חדשים על בסיס מיומנויות הוויסות העצמי שנרכשו.[1]
אפקטיביות טיפולית
עריכהקיים שימוש הולך וגובר בנוירופידבק כדי לטפל בהפערות שונות. עם זאת, מכיוון שהרגולציה של הטיפול עדיין לא מחמירה, ובמדינות שונות ההנחיות הן שונות, ישנה עדיין מחלוקת ביחס לתמיכה המדעית של הטיפול.[6] יתרה מכך, לכותבים של חלק מהמחקרים המדעיים קיים אינטרס לשווק את המוצר.[7]
אפילפסיה
עריכהאפילפסיה היא שם כללי לאוסף אי-סדירויות מסוגים שונים בזרמים החשמליים במוח. טכנולוגיית נוירופידבק כטיפול באפילפסיה קיימת מזה ארבעים שנה, ולרוב פונים אליה חולים הסובלים מאפילפסיה עמידה לטיפול תרופתי. לרוב, האזור במוח בו מצוי ההתקף מאופיין בפעילות חשמלית איטית, בתדר נמוך ובעוצמה גדולה. הטיפול בנוירופידבק מנסה להסדיר את הפעילות החשמלית של האזור בו התפקוד לקוי, באופן שיקשה על אותו אזור להתחיל באירוע אפילפטי. מאמר סקירה הראה שיפור משמעותי בחמרת המחלה בעקבות נוירופידבק לטיפול באפילפסיה[8].
תסמונת אספרגר והפרעות אחרות על הרצף האוטיסטי
עריכהאצל אוטיסטים בדרגות שונות קיימות תבניות מוחיות לא תקינות שונות המשקפות את הבעיה הבסיסית של ההפרעה: לעיתים נזק מוחי שעשוי מתבטא בפעילות חשמלית לא תקינה באזור מסוים במוח ב-EEG, וכן בעיות בקישוריות – קשרים לא תקינים בין אזורי מוח שונים, שיכולות להיות תת-קישוריות או עודף קישוריות, והקשיים מהם יסבול החולה יהיו בהתאם לתחום האחריות של אזורי המוח הפגועים. פגיעה במערכת עצבית הקרויה "מערכת עצבי המראה", למשל, גורמת לחלק מהביטויים של חוסר היכולת לאמפתיה ולזיהוי רגשות אדם אחר. תופעה נוספת שכיחה היא עודף גלי ביתא באזורים מרכזיים קדמיים, האחראית בין השאר לנטיית מטופלים מהקשת האוטיסטית לבצע התנהגויות בצורה חוזרת ומקובעת. שוב, הטיפול בנוירופידבק יעשה באותה שיטה: זיהוי התבניות הלא תקינות בגלי המוח של המטופל ונרמול הבעיה שאותרה. מוחקרים הראו תוצאות חיוביות בטיפול בנוירופידבק בילדים, שכללו שיפור יכולות החברות, הורדת הנוקשות ההתנהגותית ואפשור תקשורת מלאה יותר. תוצאות הטיפול נשמרו עד לכשנתיים[9].
פוסט־טראומה
עריכהטיפול בנויורפידבק לסובלים מפוסט-טראומה קיים מתחילת שנות ה־90.[10]
מחקרי הדמיה מוחית מצביעים על כך שבקרב אנשים עם פוסט־טראומה (PTSD) יש הפרעות ברשתות עצביות התורמות לביטויים של סימפטומים של ההפרעה. אלה כוללים קשיי חשיבה רשת הניהול המרכזית (אנ'), בעיות בקשב (רשת הבולטות) ושינוי בתחושת האני (רשת ברירת המחדל).[5] במחקרי EEG של אנשים עם פוסט־טראומה, התגלו דפוסים דיספונקציונליים בגלי המוח. למשל, ירידה בעוצמה היחסית של קצבי אלפא, ועלייה בעוצמה היחסית של קצבי בטא. החסרים שנצפו בגלי האלפא היו קשורים לחוסר עיכוב חושי, דריכות יתר, ועוררות יתר כרונית הקשורה לתפקוד לקוי ברשת הבולטות וברשת ברירת המחדל. העלייה בגלי הבטא נקשרה לעוררות יתר כללית, הפרעות שינה, או חסרים בגמישות קוגניטיבית.[5]
מטא־אנליזה משנת 2023 סיכמה את תוצאותיהם של 7 ניסויים עם הקצאה רנדומלית שבדקו את האפקטיביות של נוירופידבק בעזרת EEG בקרב אנשים הסובלים מפוסט־טראומה.[11] כל שבעת המחקרים הראו יתרון לנוירופידבק בהפחתה של סימפטומים של חרדה, דיכאון ושינויים נוירופיזיולוגיים. האפקט הטיפולי הכללי היה גדול (d של כהן = 1.76-), אך הוודאות בעדויות (אנ') הייתה נמוכה מאוד.[12] כ־80% מהמטופלים בעזרת נוירופידבק חוו נסיגה במחלתם, בהשוואה לכ־25% שלא קיבלו את הטיפול.[12] בעקבות הטיפול חלו גם שינויים בתפקוד הנוירופיזיולוגי.[12] אחוז הנשירה של אנשים עם פוסט־טראומה מטיפול בנוירופידבק נמוך בהרבה (5%) מאחוז הנשירה מטיפולים פסיכולוגיים (20.9%).[12]
נראה שטיפול מסוג זה מתאים במיוחד לאנשים הסובלים מפוסט־טראומה שחווים רמות גבוהות של חרדה, קשיים בוויסות עצמי או דיסוציאציה, ושאולי לא יצליחו להשתפר בעזרת טיפולים אחרים.[5] האימון המוחי מסייע להם לווסת את עצמם בכלל, ואת העוררות הרגשית שלהם בפרט.[5] נראה גם שטיפול בנוירופידבק מסייע במיוחד ליוצאי צבא הסובלים מפוסט־טראומה. גודל האפקט במחקרים שבדקו אותם היה גדול (3.63-) בהשוואה לגודל האפקט במחקרים שבדקו את אוכלוסייה הבוגרת אחרת (0.67-).[12]
יתרונות השיטה
עריכה
שיטת הנוירופידבק אינה פולשנית ואינה מסתייעת בתרופות, ובשל כך מהווה פתרון כמעט יחיד לחולים העמידים לתרופות או כאלה שאינם יכולים ליטול תרופות מסיבות אחרות, כגון תופעות לוואי חמורות.
כמו כן, שיטת האבחנה בנוירופידבק מתבססת על זיהוי תבניות שונות במוחו של המטופל והתאמת הטיפול באופן אינדיבידואלי עבורו, בניגוד לשיטת האבחנה המקובלת בקרב נוירולוגים ופסיכיאטרים כיום, והנעשית בעיקר על סמך דברי המטופל והסימפטומים שלו, אליהם מותאם לאחר מכן טיפול היעיל סטטיסטית ולאו דווקא מתחשב במאפייני מוחו הייחודיים של כל מטופל.
מגבלות השיטה
עריכהלמרות הפוטנציאל הגדול של השיטה, קיימים מספר אתגרים בשימוש בנוירופידבק.
הבדלים בין-אישיים: קיימים הבדלים משמעותיים בין אנשים ביכולתם ללמוד לעבוד עם השיטה ובאפקטיביות שהם מקבלים ממנה. חלק ניכר מהמטופלים (עד 30%) לא מצליחים לווסת את האזור המוחי אותו הם מנסים לשנות, גם לאחר אימונים חוזרים.[13]
האימוץ המהיר של הנוירופידבק ככלי טיפולי עורר דאגות בשל כך שקצב האימוץ מהיר מקצב ההבנה המחקרית. למרות שהכלי משמש בטיפול של יותר ויותר מצבים, התשתית המחקרית ביחס לאופן בו פועלים השינויים העצביים הללו, אינה די מפותחת.[1] קיימת עדיין מחלוקת ביחס לאפקטיביות של השיטה.[6]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Ranganatha Sitaram et al, Closed-loop brain training: the science of neurofeedback, Nature Reviews Neuroscience 18, 2017-02, עמ' 86–100 doi: 10.1038/nrn.2016.164
- ^ Kamiya, J. (1971). "Operant Control of the EEG Alpha Rhythm and Some of its Reported Effects on Consciousness". Biofeedback and Self-Control: an Aldine Reader on the Regulation of Bodily Processes and Consciousness.
- ^ Sterman, M.B.; Clemente, C.D. (1962). "Forebrain inhibitory mechanisms: cortical synchronization induced by basal forebrain stimulation". Exp Neurol. 6 (2): 91–102. doi:10.1016/0014-4886(62)90080-8. PMID 13916975.
- ^ Thornton, K. & Carmody, D. Eyes-Closed and Activation QEEG Databases in Predicting Cognitive Effectiveness and the Inefficiency Hypothesis, Journal of Neurotherapy, 2009, (13) 1, 1-22
- ^ 1 2 3 4 5 6 Mirjana Askovic, et al, Neurofeedback for post-traumatic stress disorder: systematic review and meta-analysis of clinical and neurophysiological outcomes, European Journal of Psychotraumatology 14, 2023-11-23, עמ' 2-3 doi: 10.1080/20008066.2023.2257435
- ^ 1 2 Gabriela Mariana Marcu, et al, Increasing Value and Reducing Waste of Research on Neurofeedback Effects in Post-traumatic Stress Disorder: A State-of-the-Art-Review, Applied Psychophysiology and Biofeedback 49, 2024-03, עמ' 23–45 doi: 10.1007/s10484-023-09610-5
- ^ Jeffrey D. Voigt, Michael Mosier, Aron Tendler, Systematic review and meta-analysis of neurofeedback and its effect on posttraumatic stress disorder, Frontiers in Psychiatry 15, 2024-03-21 doi: 10.3389/fpsyt.2024.1323485
- ^ Tan G, Thornby J, Hammond DC, Strehl U, Canady B, Arnemann K, Kaiser DA. (2009). "Meta-analysis of EEG biofeedback in treating epilepsy". Journal of Clinical EEG & Neuroscience. 40 (3): 173–179. doi:10.1371/journal.pone.0038115. PMID 22675513.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Coben R, Linden M, Myers TE. (2010). "Neurofeedback for autistic spectrum disorder: a review of the literature". Applied Psychophysiology and Biofeedback. 35 (1): 83–105. doi:10.1007/s10484-009-9117-y. PMID 19856096.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Gabriela Mariana Marcu, et al, Increasing Value and Reducing Waste of Research on Neurofeedback Effects in Post-traumatic Stress Disorder: A State-of-the-Art-Review, Applied Psychophysiology and Biofeedback 49, 2024-03, עמ' 24 doi: 10.1007/s10484-023-09610-5
- ^ Mirjana Askovic, et al, Neurofeedback for post-traumatic stress disorder: systematic review and meta-analysis of clinical and neurophysiological outcomes, European Journal of Psychotraumatology 14, 2023-11-23, עמ' 1 doi: 10.1080/20008066.2023.2257435
- ^ 1 2 3 4 5 Mirjana Askovic, et al, Neurofeedback for post-traumatic stress disorder: systematic review and meta-analysis of clinical and neurophysiological outcomes, European Journal of Psychotraumatology 14, 2023-11-23, עמ' 10-12 doi: 10.1080/20008066.2023.2257435
- ^ Ranganatha Sitaram et al, Closed-loop brain training: the science of neurofeedback, Nature Reviews Neuroscience 18, 2017-02, עמ' 6 doi: 10.1038/nrn.2016.164