סבליאבה
סבליאבה (באוקראינית, רוסינית ורוסית: Свалява; בגרמנית: Schwalbach או Schwallbach, "שוואלבאך"; בהונגרית: Szolyva, "סויבה"; בסלובקית: Svaľava; ברומנית: Svaliava; ביידיש: סוואליאווע) היא המרכז האדמיניסטרטיבי של מחוז משנה סבליאבה במחוז זקרפטיה באוקראינה. סבליאבה נמצאת על גדות נהר לאטוריצה.
| |||
 | |||
| מבט אווירי על סבליאבה | |||
| מדינה |
 אוקראינה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז |
 זקרפטיה | ||
| מחוז משנה | סבליאבה | ||
| גובה | 204 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 17,068 (1 בינואר 2022) | ||
| קואורדינטות | 48°32′50″N 22°59′10″E / 48.547222222222°N 22.986111111111°E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| www.svalyava.org | |||
היסטוריה
עריכההאזכור הראשון של סבליאבה הוא במאה ה-8 לספירה, בו היא מתוארת ככפר בשטחו של אציל הונגרי. במקורות הונגריים מהמאה ה-13 קיים תיאור על סבליאבה שהיא "מצדו השני של הגבול", מכאן אפשר להסיק שהיא הייתה בנסיכות גאליץ'-וולין. במאות השנים שלאחר מכן האזור עבר בין ממלכת הונגריה, ממלכת פולין והאימפריה האוסטרית, שהפכה לאימפריה האוסטרו-הונגרית.
בסוף המאה ה-18 סבליאבה הפכה למרכז מסחרי. ב-1881 קו הרכבת לבוב-וינה הגיע לעיר, מה שאפשר ייצוא של מינרלים שנכרו באזור.
לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, סבליאבה, כמו מרבית זקרפטיה, החליפה ידיים רבות עד שהייתה חלק מצ'כוסלובקיה. ב-1939 העיר ושאר זקרפטיה סופחו להונגריה. ב-1944, במהלך מלחמת העולם השנייה העיר שוחררה על ידי כוחות ברית המועצות וכעבור שנה הפכה, עם שאר האזור, לחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.
ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, העיר הפכה להיות חלק מאוקראינה.
יהודי סבליאבה
עריכההיהודים הראשונים הגיעו לסבליאבה בשנת 1648 בעקבות פרעות חמלניצקי אליהם הצטרפו ברבות השנים יהודים מפולין שהתיישבו בערים נוספות באזור קארפאטורוס. בעקבות הגעת יהודי פולין ויחד איתם רעיונות היהדות החסידית, רוב יהודי סבליאבה היו חסידי ויז'ניץ וחסידי ספינקא.
בשנת 1840 התגוררו בסבליאבה 45 יהודים ובמחצית השנייה של המאה ה-19 גדלה הקהילה והתארגנה כקהילה יהודית בעיר והוקמו בית כנסת, בית מדרש, בית עלמין יהודי וכן מוסדות יהודיים דוגמת חברה קדישא. היהודים בעיר דיברו יידיש, ולאור חילופי השלטון באזור למדו גם הונגרית, צ'כית וגרמנית. הקהילה תמכה במוסדות תורניים בארץ ישראל, ובאספה של "כולל מונקאטש ועשרה בעצירקען (מחוזות) בארץ הקדושה" בשנת 1907 היה ייצוג גם לקהילת סבליאבה.
בשנת 1910 חיו בסבליאבה 996 יהודים ובשנת 1921 הגיעו אף לכ-5,000. בשנת 1923 הרפובליקה הצ'כוסלובקית אפשרה פתיחה של בית ספר יסודי עברי שנסגר בשנת 1926 בגלל חוסר תקציב ונפתח מחדש רק בשנת 1933. את לימודי התיכון עשו נערי העיירה בבית הספר התיכון העברי במונקאטש בניהולו של הד"ר חיים קוגל.
הקהילה היוותה מרכז תרבותי גם לקהילות יהודיות קטנות יותר באזור דוגמת: הולובינה (Holubyne), פולאנה (Polyana), פבלובו (Pavlovo), נליפינו (Nelipyno), סוסקובו (Suskovo), סטרוינה (Stroine) ודרצ'ינו (Drachyno).
מרבית יהודי סבליאבה התפרנסו ממסחר וממלאכה ומספר יהודים אף עסקו בחקלאות (תירס, שיבולת-שועל, תפוח אדמה, שעועית וכרוב). בתחילת המאה ה-20 גם הוקמו בעיר שתי מנסרות של עץ לתעשיית הרהיטים ובית חרושת לכימיקלים בהם הועסקו יהודים רבים, בנוסף החלו לעסוק יהודים גם במקצועות חופשיים כגון רופאים, רופאי שניים, עורכי-דין, רוקחים ופקידים בכירים במוסדות ציבור.
לאחר מלחמת העולם הראשונה מצוקות כלכליות יחד עם חינוך שמרני מחמיר גרמו לצעירים רבים להצטרף לתנועות הציוניות בהן ראו מפלט ממצוקותיהם. בבחירות לקונגרס הציוני ה-20 השתתפו 43 מבני הקהילה.
בשנת 1930 חיו בקהילה ובסביבותיה 6,535 יהודים.
לאחר הסכם מינכן בספטמבר 1938 סופחו חלקים מקארפאטורוס להונגריה, ביניהם הערים מונקאטש ואוז'הורוד, ובכך נותקה סבליאבה מהערים הגדולות. לשאר קארפאטורוס ניתנה ב-22 בנובמבר 1938 אוטונומיה רותנית בחסות גרמניה הנאצית, ואז החלה רדיפת יהודי קארפאטורוס טרום מלחמת העולם השנייה.
בסבליאבה עמדו להקים את המפקדה האזורית של האוטונומיה אך ב-15 במרס 1939 נכבש גם שטח האוטונומיה בידי הצבא ההונגרי. על יהודי קארפאטורוס הוחלו חוקי האפליה של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית שנועדו להרחיק את היהודים מחיי החברה ומהכלכלה. יהודים רבים נותרו בלי פרנסה. בעקבות הוצאת היהודים מבתי הספר הכלליים גדל בהתמדה מספר התלמידים בבית הספר העברי שם לימדו עד שנת 1942 בעברית ומאז בהונגרית.
בקיץ 1941 גורשו מסבליאבה כ-15 משפחות יהודיות מחוסרי אזרחות הונגרית וגברים יהודים אזרחי הונגריה בני 16–45 גייסו לפלוגות עבודה של הצבא ההונגרי. בהמשך נלקחו מהם מדי הצבא והם הועברו ליחידות שבמסגרתן ביצעו עבודות כפייה, רובם נשלחו לחזית המזרחית שם לחמו ההונגרים לצד הגרמנים. רבים מאלו נספו ברעב, בקור, במחלות, בשדות המוקשים או נרצחו בידי ז'נדארמרים הונגרים.
בסוף שנת 1941 נותרו בסבליאבה 1,432 יהודים מתוך אוכלוסייה של 8,400 נפשות.
ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה ובראשית אפריל חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב וחפצי הערך נלקחו מהם. ב-14 באפריל 1944 רוכזו יהודי סבליאבה בבית הכנסת והועברו לבית חרושת ללבני בניין במונקאטש ומשם הובלו למחנה ההשמדה אושוויץ.
הניצולים שחזרו לסבליאבה אחרי המלחמה ניסו לחדש את חיי הקהילה אך המשטר הקומוניסטי באוקראינה לא אפשר זאת. בניין בית הכנסת הוסב למאפייה, בניין בית המדרש שימש כמחסן לתבואה ובית משרדים, והמקווה נעשה בית מרחץ ציבורי.
אלה מבין יהודי סבליאבה שנפלו במהלך המלחמה בשבי הרוסי, הצטרפו ליחידתו של הגנרל סבובודה, נלחמו בנאצים והיו בין משחררי צ'כיה. לאחר המלחמה התיישבו רובם בחבל הסודטים ומשם עלו לארץ ישראל או היגרו לארצות הברית ואחדים היגרו לארצות אחרות.
גלריה
עריכה-
בית הכנסת בסבליאבה, 1922 -
מאפיה הנמצאת כיום במבנה בית הכנסת -
בית כנסת נוסף -
בית הקברות היהודי בסבליאבה
לקריאה נוספת
עריכה- סוליוא, בתוך: שלמה שפיצר, קהילות הונגריה: הקהילות החרדיות בהונגריה - תש"ד, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ט, עמוד 302. (נתוני האוכלוסין בספר מבוססים על מפקד קהילות הונגריה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה שנערך בפקודת שלטונות הכיבוש הנאצי באביב 1944)
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של סבליאבה- "סבליאבה", באתר JewishGen (באנגלית)
סבליאבה (אוקראינה), דף שער בספרייה הלאומית
