סמפור (איתות)

הסֶמָפוֹר (מיוונית עתיקה: (σῆμα (sêma - סימן, ‏ (φωρος (phoros - נושא, מן (φέρειν (pherein, לשאת) היא שיטת איתות שהומצאה בידי קלוד שאפה ואחיו בצרפת של סוף המאה ה-18. היא הקדימה את שיטת האיתות באמצעות דגלים בה נעשה שימוש בחילות ים ואת הטלגרף האלקטרוני. דגלי סמפור עדיין בשימוש כאמצעי חירום בחילות ים.

מגדל איתות בשיטת סמפור בצרפת

איור של איתות על ידי סמפור בצרפת במאה ה -18

היסטוריה

קלוד שאפה החל בפיתוח השיטה לאחר שהוא וארבעת אחיו איבדו את מקור הכנסתם לאחר המהפכה הצרפתית. הם גילו, בעזרת ניסויים, כי קל יותר לזהות מרחוק את הזווית של מוט מאשר את הימצאותו (או העדרו) של לוח. המערכת שבנו הורכבה מזרועות עץ שחורות שניתן היה להזיזן. מיקום שונה של המוטות, סימל אותיות שונות. ניתן היה לשלוט במערכת בעזרת שתי ידיות בלבד, והיא הייתה פשוטה יחסית מבחינה מכנית, ולפיכך אמינה. עם זאת, ניסיונות להפעילה בשעות לילה בעזרת הצבת מנורות על הזרועות - נכשלו.

כל אחת מהזרועות יכולה הייתה להיות באחד מ-7 מצבים שונים (זוויות שונות). המוט המחבר, יכול היה להיות באחת מארבע זוויות שונות. לפיכך, היו 196 סימנים שונים (7*7*4) שניתן היה להציג בעזרת המערכת. חלק מהסימנים שימשו להצגת אותיות האלפבית, וסימנים אחרים היו קיצורים למילים נפוצות. חידוש נוסף היה עצם הפעלת המערכת בידי אנשים שאומנו לכך במיוחד.

קו הסמפור הראשון היה בין פריז לליל, והוא נחנך בשנת 1792. הוא שימש להעברת מסרים במהלך המלחמה בין צרפת לאוסטריה. בהמשך נבנו קווים אחרים, בין השאר מפריז לטולון.

כמו שיטות איתות מוקדמות יותר (למשל, סימני עשן), המערכת הייתה מוגבלת לטווח ראייה, ולכן נעשה שימוש ב"תחנות ממסר" כדי להעביר את האות הלאה, עד שהגיע ליעדו. כשהעבירו הודעה מפריז לליל, מרחק של 193 קילומטר, נעשה שימוש ב-15 תחנות. הזמן שנדרש לתו הראשון של הודעה להגיע ליעדו היה תשע דקות בלבד. מהירות הקו הייתה תלויה במזג האוויר, אולם בממוצע הועברה הודעה בת 36 סימנים תוך כ-32 דקות.

בשנת 1824 החלו האחים Chappe לנסות ולשווק את המערכת לצרכים מסחריים, בעיקר לשם שידור מחיריהן של סחורות.

מדינות אירופאיות רבות אחרות העתיקו את המערכת, בעיקר לאור השימוש שעשה בה נפוליאון בונפרטה לניהול צבאו והאימפריה כולה. במרבית המדינות הופעלו הסמפורים על ידי רשות הדואר. מדינות שונות השתמשו בשיטות סימון שונות; בפרט, בריטניה (שם נקראה השיטה טלגרף) ושוודיה בחרו במערכות שהתבססו על לוחות מתנופפים (למרות תגליתם המקורית של האחים Chappe, לפיה שיטה זו קשה יותר לשימוש). בבריטניה נעשה שימוש בשורה של מגדלי איתות שאיפשרו תקשורת מהירה מלונדון לנמל פורטסמות'. בערך בתקופה זו פותחה שיטת דגלי האיתות הימיים, בה נעשה שימוש בדגלים המונפים ביד; שיטה זו עדיין נמצאת בשימוש למקרי חירום.

לסמפורים היו כמה יתרונות בולטים על-פני השיטה הנפוצה הקודמת להעברת מסרים - שליחים שהחליפו סוסים בתחנות החלפה ייעודיות לאורך הדרך. בראש ובראשונה, איתות סמפור יכול לעבור כמה אלפי קילומטרים בשעה. שנית, בעזרת שימוש בסימנים גדולים ובטלסקופים, המרחק בין התחנות יכל להגיע עד 30 ק"מ, ובכלל זה מעל מכשולים פיזיים שונים כגון הרים וגאיות, וכך נדרש מספר קטן יותר של תחנות (לעומת תחנות להחלפת סוסים). בנוסף, פותחו שיטות שאיפשרו לתחנת ממסר אחת לשמש אזור שלם, ולא רק מקום יישוב יחיד, כך שהעלות היחסית הייתה קטנה יותר.

החסרונות הבולטים של הסמפורים היו התלות במזג האוויר, ובעיקר חוסר יכולתם לפעול בעת גשם או ערפל. בנוסף, כל מי שהיה מאומן בכך יכול היה לקרוא את ההודעה, ולא רק הממוען האמיתי.

ספר הצופן הראשון פותח לשם שימוש בקווי סמפור. מנהלי החברה המפעילה השתמשו בקוד סודי שהציג בכל פעם שנים מתוך 92 הסימנים הבסיסיים, כדי לייצג 8,464 מילים וביטויים מוצפנים שונים.

נפוליאון היה ער ליתרון הצבאי שבשימוש בסמפורים כדי להעביר מידע בין מיקומים שונים, ונשא סמפורים ניידים עם מפקדתו. שיטה זו אפשרה לו לנהל כוחות ופעילות לוגיסטית בשטחים נרחבים בהרבה ממה שיכול היה לנהל כל צבא אחר באותה עת.

הסמפורים היו כה שימושיים עד שסמואל מורס נכשל בניסיונו למכור לממשלה הצרפתית את הטלגרף החשמלי, למרות שזה האחרון לא הושפע ממזג האוויר והעניק פרטיות גדולה בהרבה. רבים חששו כי קווי הטלגרף נועדו לכישלון משום שקל כל-כך לחתוך אותם. צרפת עברה לשימוש באיתות חשמלי רק בשנת 1846.

קו הסמפורים האחרון שנעשה בו שימוש סדיר היה בשוודיה, והוא חיבר אי עם מערכת טלגרף קווית. השימוש בו נפסק רק בשנת 1880.

קישורים חיצוניים

• Semaphore Flag Signalling System (באנגלית)
• הקוד העברי
• סמפור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)