ויקיפדיה

עליית ביתא ישראל

עליית יהודי אתיופיה לישראל
(הופנה מהדף עולי אתיופיה)
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעליית יהודי אתיופיה לישראל. אם התכוונתם לכלל הקהילות היהודיות באתיופיה, ראו יהדות אתיופיה.
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעליית יהודי אתיופיה לישראל. אם התכוונתם לעדה האתיופית בישראל, ראו ישראלים יוצאי אתיופיה.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עליית יהודי אתיופיה

עליית ביתא ישראל:

עליית הפלאשמורה:

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל

עליות החל מהציונות ועד קום המדינה

עליות לאחר קום המדינה:

עליות על פי ארץ מוצא:

עליית ביתא ישראל (עליית יהדות אתיופיה) נולדה מתוך ערגה לציון וירושלים במשך שנות קיומה של הקהילה היהודית באתיופיה. בשנת 1848 נשלחה איגרת מביתא ישראל ליהודים שבאירופה ובה נזכר כי הקהילה מחכה לביאתו של המשיח ולקיבוצם של היהודים. שנה לאחר מכן נשלחו דניאל בן חנניה ובנו משה לארץ ישראל וכך התחילה מסכת התכתבויות בין ירושלים לאתיופיה.

כיכר נספי סודן המנציחה את מותם של 4000 מיהודי אתיופיה שמתו בדרכם לישראל בשכונת רמות יצחק בעיר נשר

בשנת 1862 התעצם גל ציונות ששטף את הקהילה וזכה לשם עליית תרכ"ב בהנהגת המלקוסה אבא מהרי, לאחר שהקיסר תוודרוס השני התיר ליהודים לעזוב את קיסרותו. עלייה זו נכשלה ותוארה כאסון שבו רבים מתו מרעב ומחלות. המסע שהשאיר צלקת לעדה מנע ממנה עלייה רגלית נוספת, אך הציונות המשיכה לבעבע בליבותיהם והתפילות למען ירושלים רק התגברו. הקהילה הדגישה כי העלייה בוא תבוא והיהודים יתאספו מכל העולם לציון.

ב-1949 נערך מבצע מרבד הקסמים שבמהלכו עלו לישראל כחמש מאות יהודים עדנים מג'יבוטי ואריתריאה, ושנה לאחר מכן הגיעו לקהילות ביתא ישראל שליחי העלייה העדנים הראשונים. ב-1955 עלו 25 נערים לישראל על מנת לעבור הכשרה בכפר בתיה. בשנות ה-60 עלו שאר היהודים העדנים מאריתריאה בעקבות מלחמת העצמאות של אריתריאה. בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודאן שתחילתה במבצע אחים ושיאה היה במבצע משה ובמבצע שבא, עלייה זו גבתה את חייהם של כארבעת אלפים נפש. החיסול הרשמי של ההתיישבות היהודית באתיופיה התרחש בסוף שנות השמונים כאשר עשרות אלפי יהודים נטשו את בתיהם ועלו במבצע שלמה. לאחר מכן בין השנים 1992–1999 עלו לישראל יהודי קווארה. קבוצה יהודית מוכרת מביתא ישראל שנשארו מאחור לאחר מבצע שלמה.

ב-1993 החלה עליית הפלאשמורה. עלייה מאתיופיה של קבוצות ויחידים בעלי זיקה משפחתית לביתא ישראל נמשכת על פי החלטות ממשלה לאורך השנים וגם בשנת 2020.[1]

עליות מוקדמות

עריכה

המאה ה-16

עריכה

המאה ה-19

עריכה

בשנת 1862, בימי הקיסר תוודרוס השני, קבע הכהן אבא מהרי כי הגיעה שעת הגאולה והוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים. עדת היהודים שהוביל מהרי הגיעה לנהר תכזה שבתיגראי, כשמפלס המים גואה מגשמים. לאחר שלושה ימי המתנה על גדת הנהר נטה מהרי את מטהו על הנהר ביום הרביעי, בהשראת קריעת ים סוף וחציית נהר הירדן בתקופת יציאת מצרים. כשהמים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף באמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון העלייה הכושל והניצולים חזרו למושבם באזור תיגראי. חלקם, שלא היו בני תיגראי, התיישבו שם גם הם.

העלייה המוקדמת (1960-1934)

עריכה

העולים הראשונים מביתא ישראל שקבעו את ביתם בארץ ישראל בתקופה המודרנית הגיעו ב-1934, יחד עם העליות של יהודי תימן מאריתריאה האיטלקית.[2][3] עם קום מדינת ישראל בחנה הממשלה את העלאת הקהילה, אך דחתה זאת בנימוקים של אי-דחיפות והבדלים תרבותיים. בתקופה זו הגיעו מספר משפחות מביתא ישראל וכן משפחות מעורבות תימניות-אתיופיות שחיו במחוז בגמדר ובאריתריאה.[4][5]

פעילות חינוכית

עריכה
  ערך מורחב – בתי הספר של בית ישראל

לפנים היו פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' ויונה בוגלה נגד עלייה המונית והיו בדעה כי לפני עלייה שכזו יש לקדם את החינוך. לאחר קום מדינת ישראל הועבר מיזמו החינוכי של פייטלוביץ' לידה ולכך נרתמה המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה. ב-1950 נשלח ד"ר אלכסנדר רוזנפלד מנהלה של הברית העברית העולמית וחבר בועד למען הפלאשים לאתיופיה לברר את מצב הקהילה. לאחר מכן החליטה המחלקה לחינוך לפתוח בתי ספר לביתא ישראל וב-1953 נשלח הרב שמואל בארי כשליחה הראשון של הסוכנות היהודית לקהילה, במקביל המחלקה לגולה קיבלה לשורותיה את יונה בוגלה. באותה השנה הקים הרב בארי את "למען נדחי ישראל", בית הספר העברי באסמרה, ולאחר מכן החליף אותו יהודה סיוון.

ב-1955 ו-1956 עלו לישראל עשרים ושבעה נערים יהודים ושוכנו בכפר בתיה. צעירים אלו הוכשרו כשליחים שישובו בהמשך לכפרים באתיופיה וישמשו בהם כמורים מטעם הסוכנות היהודית. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והועבר לכפר איזווה שבעקבותיו הוקמו מרפאות. בוגרי בית הספר וכפר בתיה הקימו בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים וב-1958 הועבר בית הספר לכפר אמבובר לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשלהי אותה השנה הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית וקיצצה בתקציב הפעילות החינוכית ביותר מחצי. בתי הספר כולם נסגרו למעט זה שבאמבובר. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודים לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל. ב-1961 הצליח פרופ' נורמן בנטוויץ' להשיג מימון לחינוך מהחברה היהודית להתיישבות.

בשנת 1960, בעקבות משבר מיהו יהודי, שונתה הגדרת "יהודי" לצורך השבות על ידי ממשלת ישראל וההגדרה החדשה חפפה להלכה הרבנית. החפיפה שנוצרה גרמה לכך שעליית ביתא ישראל הפכה לנושא הלכתי.

שלילת השבות (1975-1960)

עריכה

בין השנים 1963 עד 1977 עלתה לישראל קבוצה קטנה יחסית של חברים בקהילת ביתא ישראל. העולים הללו היו גברים שלמדו ונכנסו לישראל באמצעות אשרת תייר ולאחר מכן נשארו בארץ באופן בלתי חוקי.

בשנת 1971 נוסח נוהל מחמיר להנפקת אישורי כניסה לישראל לביתא ישראל, שבו נאמר שיש להפיק אישור רק באישור מיוחד ממשרד הפנים הישראלי.[6] רבים מביתא ישראל שביקשו להגיע לישראל לא קיבלו אשרות והחלו להתחזות לנוצרים כדי לקבלן. ב-1973 ובעקבות התגברות העלייה הבלתי חוקית של ביתא ישראל החל להוציא משרד הפנים צווי גירוש ליוצאי אתיופיה, במקביל לכושים העבריים, בתואנה שהם אינם יהודים שחוק השבות חל עליהם.[6] המגורשים עצמם ירדו למחתרת ופעילי העלייה שאינם יוצאי אתיופיה ובראשם עובדיה חזי פנו לרב עובדיה יוסף שפסק כי ביתא ישראל יהודים ויש לעלותם מיד, אך פסיקתו לא שינתה את מדיניות משרד הפנים.[6] ההתנגדות להכרה בביתא ישראל וההתנגדות לרב יוסף הביאה את שר הפנים יוסף בורג יחד עם שר הקליטה שלמה רוזן להטיל על יוסף ליטבק לערוך דו"ח אשר שולל את פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף ומביא בו את כל הנימוקים נגד עליית ביתא ישראל. עם כניסתו של שלמה הלל לתפקיד שר הפנים מונה צוות בין-משרדי שדן על חלות השבות על ביתא ישראל על סמך פסיקת הרב עובדיה יוסף. חברי הצוות המליצו פה אחד להחיל את השבות והוא הוחל ב-10 באפריל 1974, אך החלתו בוטלה בידי בורג שחזר למשרד הפנים ב-25 ביולי 1975.[6]

שינוי עמדת ישראל (1977-1975)

עריכה

על אף שממשלת ישראל קשרה את עליית ביתא ישראל להחלת חוק השבות, נשלח באוקטובר 1975 שליח מטעמה לאתיופיה על מנת לדון בעליית הקהילה. השליח נפגש עם נציגי ממשלת אתיופיה והעלה את האפשרות של מכירת נשק ישראלי תמורת עליית יהודים. אתיופיה סרבה לעסקה שכזו. במקביל החלה ישראל להבריח יהודים אתיופים וכן לתת הנחיות לחברות ישראליות להביא יהודים. בין החברות היו חברות ימיות שהביאו בספינותיהן יהודים שהגיעו לאריתריאה. בינואר 1976 הפכה אתיופיה את החלטתה ותמכה בעסקה שהוצעה[7] ובאוקטובר של אותה השנה הצדדים עדיין לא חתמו על העסקה ובכירים טענו כי מתנגדי העלייה בממשלה ובסוכנות היהודית מתאמצים למנוע זאת.[8] עסקת נשק נחתמה בסופו של דבר, אך לא כללה יהודים[דרוש מקור][מפני ש...] וכאשר שמעו זאת פעילי העלייה הם לא הבינו מדוע הצדדים לא הגיעו לעסקה המדוברת.

מפעל העלייה מאתיופיה עוכב על רקע בירור מעמדה של ביתא ישראל, עד אשר זכתה להכרה ממשלתית כי בני העדה הם יהודים שזכאים לעלייה לפי חוק השבות. בשנת 1973 הוציא הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף, פסק שקבע כי בני הקהילה "הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות, ולהחיש עלייתם ארצה". על סמך פסק זה, צוות בין-משרדי בראשות מנכ"ל משרד המשפטים החליט באפריל 1975 כי בני העדה זכאים לעלות לישראל ולקבל את כל הזכויות המוענקות לעולים לפי חוק השבות.[9] כעבור שנתיים זכתה החלטה זו לתמיכת שר הפנים, שלמה הלל, אשר החיל את החוק על ביתא ישראל ב-14 במרץ 1977.[6] ממשלתו של מנחם בגין, שהחלה לכהן ביוני 1977, נקטה מדיניות עלייה אקטיבית מאתיופיה, למרות העובדה שהיחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות נותקו ארבע שנים קודם לכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לשם ביצוע עלייה מאורגנת של יהודי אתיופיה, התעורר הצורך במבצעים מדיניים וצבאיים חשאיים.[9]

מבצעי עלייה חשאיים (1979 - מרץ 1990)

עריכה

לאחר "פליטת פה" של משה דיין בריאיון לעיתון בשווייץ, לפיה ישראל מספקת נשק למשטרו של מנגיסטו, הממשל האתיופי ניתק את קשריו עם ישראל, גירש את כל הישראלים והחל לרדוף פעילי עלייה וציונים, ובכך שימר את מערכת היחסים עם מדינות הליגה הערבית. תוך כדי כך החלה האליטה היהודית באתיופיה, ובראשה יונה בוגלה, לנטוש את המדינה. אלו שלא הצליחו לברוח, נתפסו ונשלחו למאסר. פרדה אקלום, אחד ממורי רשת אורט, ברח וחצה את הגבול לסודאן, משם שלח מכתבים לארגונים שונים. במקביל, "המוסד" החליט שיש לבחון את עליית היהודים דרך סודאן. סוכני המוסד הגיעו לסודאן ויחד עם אקלום תרו אחר יהודים אחרים שחצו הגבול.

ראשית, הוצאו מאתיופיה בני משפחתו של אקלום, על מנת שלא יירדפו בגלל פעילותו. שליח אשר הגיע למשפחתו הודיע על מצבו. שלושה מקרובי משפחתו של אקלום עשו את דרכם לח'רטום ומשם הוטסו, יחד עם 29 צעירים נוספים שאותרו, לאתונה ומשם לנמל התעופה בן-גוריון. אלו היו העולים הראשונים בדרך זו. עולים אלו שלחו גלויות למשפחותיהם והודיעו שהגיעו לישראל. המשפחות ובעיקר זו של אקלום, דחפו לצאת באופן רגלי כמו שעשו קרוביהם וכך היה. למשפחה זו הצטרפו שתי משפחות נוספות והן החלו לנוע לכיוון הגבול. הדרך הייתה ארוכה וקשה אך משפחות אלו הגיעו ליעדן. בו בזמן, המוסד דרש להפסיק את איתורם של יהודים בסודאן ולא ידע על ההסתננות של יהודים מאתיופיה לסודאן. הסוכן דני לימור ופרדה אקלום המשיכו בפעולות כגון זיוף מסמכים של יהודים שהיו לכאורה בסודאן, וזאת על מנת שלא לעצור את הפעילות למען העלייה. המשפחות שהגיעו לסודאן הוטסו לאתונה ומשם לישראל.

משפחות אלו שלחו גלויות למשפחותיהם שנותרו בחבש. השמועות וההצלחה של המשפחות שהלכו לסודאן התפשטה ביישוב היהודי בתיגראי ומשפחות רבות התארגנו למסע הרגלי לעבר הגבול. דרכם העיקרית של היהודים בטיגראי עברה דרך אזור וולקאיט ששם שכנה קהילה יהודית אשר קיבלה אותם בברכה. גם שם החלה השמועה להתפשט ויהודים אלו החלו גם הם להצטרף למסע. כך החלה דרכם של אלפי יהודים מתיגראי וולקאיט אשר הגיעו לגדריף, משם המוסד לקחם לח'רטום וכך הוטסו לישראל. אולם, עד מהרה התקשה המוסד להתמודד עם אלפי היהודים שהגיעו מתיגראי, והוחלט להכניס לפעולה את צה"ל. היהודים שהגיעו בהמוניהם הוטסו ישירות ממחנות הפליטים גדריף ואום רקובה על ידי חיל האוויר לישראל וחלקם נלקחו אל הים האדום ומשם בספינות חיל הים הגיעו לנמל אילת. המוסד ראה כי אין באפשרותו לעצור את גל העלייה והחל במבצע משה. עד לתחילת מבצע משה עלו לישראל כ-5,000 יהודים.

 
נתיב המסע לסודאן

מבצעי העלייה:

  • מבצע אחים 1979 – 1983 - בהיעדר יחסים דיפלומטיים מלאים עם אתיופיה נוצר באמצעות המוסד קשר עם בכירים בסודאן, הסמוכה לאתיופיה. אלפי יהודים מאתיופיה הגיעו בהליכה רגלית עד לגבול סודאן, בעודם הופכים לפליטים אתיופיים ממלחמת האזרחים, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל. רוב חברי ביתא ישראל שעלו לישראל עד לסוף 1983 היו מתיגראי, ולקאית - אזורים שהיו בשליטת החזית העממית לשחרור תיגראי.
    • דרך הים (18 בנובמבר 1981 - 16 באפריל 1982) - פעילי המוסד ועלייה הובילו את הפליטים היהודים ממחנות הפליטים לעיירת הנופש ארוס, השוכנת ליד עיר הנמל פורט סודאן, שם הועלו הפליטים על סירות גומי שלקחו אותם לספינה בת גלים שהפליגה עמם לישראל.
    • ההטסות הליליות - החל מ-16 במרץ 1981 ובמשך 25 חודשים נערכו תשעה מבצעי הטסה ליליים. מטוסי קרנף נחתו בקרבת מחנות הפליטים, שבמקביל פעילי המוסד ועלייה הובילו יהודים מתוך המחנות, העלו אותם למטוסים ואלו הוטסו לישראל.[10]
    • מבצע אליהו (1979 - 1982) - מבצע חילוץ שערכה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה במחנות הפליטים במקביל לפעילות "המוסד" ובו חילצה 216 יהודים.
  • נהירת יהודי גונדר למחנות - ב-1983 הודח מתפקידו מושל מחוז גונדר, תפרה מלכו, ומחליפו בתפקיד הסיר את ההגבלות שהיו קיימות עד אז על יציאה של התושבים מתחום המחוז. בעקבות כך גברה באופן משמעותי ההגירה החשאית של יהודי גונדר למחנות הפליטים בסודאן. אף על פי כן המוסד לא הצליח להטיס לישראל את אלפי הממתינים לעלייה. בעקבות התנאים הירודים במחנות הפליטים נספו רבים מביתא ישראל ומספרם מוערך בפחות מ-5,000.[11]
  • מבצע גור אריה יהודה/משה (22 בנובמבר 1984 - 5 בינואר 1985) - לנוכח מותם של פליטים רבים בכלל ושל היהודים בפרט במחנות הפליטים, הוחלט על העלאה מואצת במבצע פינוי מיוחד. ממשלת סודאן, בעקבות התערבותה של ארצות הברית, אפשרה לישראל לפעול להעלאתם של הפליטים בטיסות מסחריות של חברת התעופה הבלגית טרנס יורופיאן איירוואי (אנ') לאירופה ומשם לישראל. המבצע כלל 35 טיסות והסתיים בטרם עת, בעקבות הדלפה לעיתונות. במבצע משה עלו לישראל 6,364 נפש.[9]
  • מבצע שבא/יהושע (28 במרץ 1985) - עקב התערבות ולחץ מצד ארצות הברית, ערך חיל האוויר האמריקאי ביוזמת ג'ורג' בוש האב מבצע הטסה, אשר במסגרתו הועלו ברכבת אווירית מסודאן לישראל 494 יהודים שאותרו במחנות. בעקבות חשיפת המבצעים שנשמרה עד אז בסוד, השתנתה המפה הפוליטית באזור. שליט סודאן ג'עפר נומירי הודח משלטונו, והיחסים בין ישראל לסודאן עלו על שרטון.
  • 29 במרץ 1985 - 29 במרץ 1990 - פעילי המוסד ועלייה המשיכו לפעול בסודאן בחשאיות כדי לאתר יהודים שנותרו במחנות, עד אשר פעילות המוסד נחשפה במרץ 1990 ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה נכלאו. הפעילים שוחררו ב-29 במרץ 1990 רק לאחר התערבותו של איש העסקים הבריטי טייני רולנד (אנ'), שהיה מקורב לממשלה הסודאנית. במקביל, ממשלת סודאן גירשה בחזרה לאתיופיה את הפליטים היהודים שאיתרה.

העלייה הישירה מאדיס אבבה (1980 - 1999)

עריכה
  • מבצע פדיון שבויים (1984 - 1989) - מבצע שערכה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה ובמסגרתו הועלו 973 יהודים בדרכי רמייה מאתיופיה לישראל.
בין נובמבר 1988 למאי 1991 הועברו כ-15,000 יהודים, מרביתם כפריים מהרמה האתיופית בצפון המדינה, באוטובוסים לאדיס אבבה, בירת אתיופיה. מבצע זה, במימון קהילות יהודיות בארצות הברית ובקנדה, שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה. הם שוכנו במחנות פליטים בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. שירותי הרפואה בעיר לא תפקדו ורבים מהיהודים במחנות לקו במגוון רחב של מחלות, בהן מלריה, צהבת ושחפת. רופאים ישראליים הכשירו סייענים פרא-רפואיים מקרב הקהילה היהודית והעניקו בעזרתם שירותים רפואיים לכ-4,000 משפחות יהודיות. תוכנית זו, לצד תוכנית חיסונים לכ-20,000 מבוגרים וילדים, הצליחה להפחית את שיעור התמותה בקרב יהודי אתיופיה הממתינים לעלייה.
בשנים 1987–1990 התהדקו הקשרים בין ממשלות אתיופיה וישראל, שסיפקה לאתיופיה מערכות נשק וייעוץ צבאי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. ישראל ואתיופיה הסכימו על העלאת חמש מאות יהודים בחודש תמורת עזרה כלכלית, חקלאית והספקת ציוד רפואי. בראשית 1991 עמד שלטונו של מנגיסטו היילה מרים בפני התרסקות נוכח כוחות המורדים שהתקרבו לאדיס אבבה. הדחתו הקרובה של מנגיסטו עוררה את החשש כי גורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר לעלייה ארצה נתון בסכנה. בהתאם לכך החלה ממשלת ישראל (בראשות יצחק שמיר) בניהול משא ומתן, בתיווך ארצות הברית, עם השליט האתיופי, במטרה לסכם על הוצאתם המהירה של היהודים מאתיופיה לישראל.
  • יהודים תמורת נשק (ינואר 1990 - 24 במאי 1991): ישראל ואתיופיה חידשו את היחסים ביניהם והצדדים מגיעים להסכם בדבר מכירת נשק תמורת יהודים. תחת הסכם זה הגיעו לישראל 7,942 יהודים בטיסות שעברו בערי אירופה.[12]
  • 25-24 במאי 1991 (מבצע שלמה) - בסוף מאי 1991, ימים ספורים לפני נפילת אדיס אבבה בידי המורדים, נמלט מנגיסטו מאתיופיה ומצא מקלט בזימבבואה. המשא ומתן בין הצדדים הואץ ולבסוף הושגה הסכמה בין בכירי שלטונו של מנגיסטו לבין ישראל, על העלאתם של יהודי אתיופיה לישראל תמורת כ-35 מיליון דולרים ומקלט בארצות הברית לכמה מבכירי השלטון. לאחר גיבוש ההסכמה בין שתי המדינות, הורתה ממשלת ישראל לצה"ל לפתוח במבצע הצלה אווירי לחילוצם של יהודי אתיופיה, שעליו פיקד אמנון ליפקין-שחק. ממשלת ארצות הברית שלחה את השליח המיוחד לענייני ביתא ישראל רודי בושווייץ לבוא בדברים עם מלס זנאווי שהיה ראש תנועת המורדים, האיחדג, שצרה על אדיס אבבה. לפי ההסכם התנועה תנצור את נשקה למשך 36 שעות שבהן ממשלת ישראל תפנה את כל היהודים מהבירה ושלאחר מכאן הם יוכלו להיכנס לעיר. בין 24 ל-25 במאי ובמהלך 36 השעות, 18 קרנפים, 23 מטוסי בואינג של חברת אל על ומטוס אחד של חברת התעופה האתיופית אתיופיאן איירליינס שמחלקם הוסרו כל המושבים על מנת למקסם את קיבולת הנוסעים,[13] הטיסו 14,203 איש ישירות לישראל. במבצע השתתפו גם הג'וינט, "המוסד" ולוחמים מיחידת שלדג שאבטחו את אזור נמל התעופה.
  • 1992 – 1999 - לאחר שתנועת האיחדג תפסה את השלטון היא החלה בלחימה מול תנועות המורדים שהתנגדו לה. במהלך שלטונה היא הצליחה לפרק מנשק את תנועת היחאפה ששלטה על אזורים רבים במחוז גונדר. לאחר ההשתלטות על המחוז החלו יהודים לנהור לאדיס אבבה ובהם גם אלפי פלאשמורה כדי לעלות לישראל. בין השנים 1992 ל-1999 העלתה ישראל יהודים אלה, לרבות אלו שהגיעו ממחוז קווארה.

עליית הפלאשמורה

עריכה
  ערך מורחב – פלאשמורה
  • 2003-1993 -
  • 2003 - 2014 - ב-16 בפברואר 2003 קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה להחיל את חוק הכניסה ולהעלות לישראל את אלו מהפלאשמורה העונים להגדרה של 'צאצאים של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם המבקשים לשוב ליהדות'.[14] עלייתם הסתיימה בשנת 2014.
  • 2015 - היום - בנובמבר 2015 החליטה הממשלה להכניס לישראל תוך חמש שנים את השוהים במחנות המעבר מאז תחילת 2010 גם אם אינם צאצאים של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם, אך הם "מזרע ישראל".
 
בית כנסת (מסגיד) נטוש בכפר יהודי שהפך לאתר תיירות עם עזיבת תושביו בשנת 1991. מבצע ההעברה לאדיס אבבה בשנים 1988–1991 שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Louis Rapoport, Redemption song: the story of Operation Moses, Harcourt Brace Jovanovich, 1986, ISBN 0151761205
  • Ruth Gruber, Rescue: the exodus of the Ethiopian Jews, Athenuem, 1987, ISBN 068911771X
  • Graenum Berger, Rescue the Ethiopian Jews!: a memoir, 1955-1995, J.W. Bleeker Hampton Pub. Co., 1996, ISBN 0963564110
  • Alisa Poskanzer, Ethiopian exodus: a practice journal, Gefen Pub. House, 2000, ISBN 9652292176
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000
  • Asher Naim, Saving the lost tribe: the rescue and redemption of the Ethiopian Jews, Ballantine Books, 2003, ISBN 0345450817
  • Stephen Spector, Operation Solomon: the daring rescue of the Ethiopian Jews, Oxford University Press, 2005, ISBN 0195177827
  • Jerry L. Weaver and Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא עליית ביתא ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ סיון חילאי, מאות עולים נחתו מגונדר: "העלייה מאתיופיה תושלם עד סוף ינואר", באתר ynet, 22 בדצמבר 2020
  2. ^ ולדמן, מעבר לנהרי כוש, עמ' 222
  3. ^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 191-189
  4. ^ ת. לויטה, "מנהיג יהודי חבש קובל על הפליה", מעריב, 27 במרץ 1950
  5. ^ "סעדיה בא על "כנף-נשר" מחבש", מעריב, 14 ביולי 1955
  6. ^ 1 2 3 4 5 מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, הוצאת ראובן מס, תשמ"ח, עמ' 188-184
  7. ^ Bard, p. 51
  8. ^ Bard, p. 52
  9. ^ 1 2 3 מיכאל קורינאלדי, "עליית יהדות אתיופיה בעשור הרביעי: יציאת מצרים של יהודי אתיופיה", העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2016, עמ' 304-293
  10. ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000, p. 126-127
  11. ^ Bard, From Tragedy to Triumph, p. 138-139
  12. ^ Stephen Spector, Operation Solomon: the Daring Rescue of the Ethiopian Jews, Oxford University Press, 2005, ISBN 0195177827
  13. ^ Spector, Operation Solomon, p. 175
  14. ^ מיכה לינדנשטראוס, "יישום החלטות הממשלה באשר לעליית בני הפלשמורה - חוות דעת", מבקר המדינה, ספטמבר 2008, עמ' 8
  15. ^   גרמאו מנגסטו, "דורות של תקווה": כל מי שעוסק בחינוך ובקליטה צריך לקרוא את הספר הזה, באתר הארץ, 10 באפריל 2021
  16. ^   יוסי מלמן, בחזרה לכפר הנופש בסודאן, ששימש בסיס למבצעים נועזים של המוסד, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2022


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עליית_ביתא_ישראל&oldid=39773320"
  NODES