עמוס

עָמוֹס הוא דמות מקראית, נביא אשר חי בתקופת ירבעם השני מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה (חי במחצית הראשונה של המאה ה־8 לפני הספירה). הוא הראשון מבחינה כרונולוגית בין נביאי הספר. עם זאת, ספרו מופיע שלישי בתרי עשר. עמוס פעל בעיקר בממלכת ישראל, שהגיעה בתקופתו לפריחה כלכלית ומדינית שיצרה הבדלי מעמדות בממלכה: מעמד מצומצם של עשירים, שחיו חיי מותרות ותפנוקים, לעומת המוני איכרים שחיו בעוני ובמצוקה. העניים נאלצו ללוות בריבית גבוהה מהעשירים, וכאשר לא יכלו לפרוע את חובותיהם, גזלו מהם העשירים את שארית רכושם ואף מכרו אותם לעבדות. בנבואותיו יוצא עמוס בחריפות נגד מצב של חוסר צדק חברתי ונגד העיוותים המוסריים שנוצרו בעקבותיו, ולכן היו שכינו אותו "הנביא הסוציאליסט". חז"ל גרסו כי שמו נקרא עמוס משום שהיה מגמגם, כלומר "עמוס בלשונו".

עמוס
עָמוֹס

תחריט של גוסטב דורה המתאר את הנביא עמוס, 1865
לידה	814 לפנה״ס תקוע, ישראל
פטירה	740 לפנה״ס (בגיל 74 בערך)
עיסוק	רועה, חקלאי, נביא

מקומו ומשלח ידו של עמוס

בפסוק הראשון בספר נאמר כי עמוס ”הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ”. נקודים הם זן של כבשים (ראו: בראשית, ל"א, י'), וייתכן כי המתמחה בגידולם נקרא גם נוקד (השוו מלכים ב', ג', ד'). יש הרואים בנוקדים כינוי לאנשי מקצוע שהתמחו בהכלאת זנים של כבשים במטרה לייצר צמר משובח במיוחד (השוו: מלכים ב', ג', ד'). בשפה האכדית המילה nāqỉdu פירושה, אדם אשר עוסק בגידול צאן. בשפה הסורית המילה נקדא פירושה רועה צאן.

בפרק ז' מעיד עמוס על עצמו ”כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים” (ז', י"ד). בוקר הוא אדם המתמחה בגידול בקר, כגון פרות. המילה בולס יחידאית במקרא ופירושה קשה. בין הפירושים שהוצעו: 'בולש אחר שיקמים' – שריטת הפירות או פציעתם לזירוז ההבשלה, חיפוש בשקמים או רביצה בצל השקמים במרעה.

תקוע המקראית מזוהה עם תל תקוע – גבעה סמוכה ליישוב הבדואי־ערבי תוקוע, סמוך להתנחלות תקוע, כ־10 ק"מ דרומית־מזרחית לבית לחם.

נביא הכתב הראשון

בפתיחת ספר עמוס נכתב כי עמוס ניבא בימיו של עוזיהו מלך יהודה. בימי מלך זה ניבא אף הושע, שניבא גם בימי יותם מלך יהודה ואחז מלך יהודה. עמוס קדם להושע לפי חישובים כרונולוגיים, ולכן יש הרואים בעמוס נביא הכתב הראשון. ייתכן כי קדמו לו כתבי נביאים כמו ספר "מדרש הנביא עידו" המוזכר בספר דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוק כ"ב או כתבי יהוא בן חנני המוזכרים בספר דברי הימים ב', פרק כ', פסוק ל"ד, אך ספרים אלו אבדו ולא נכנס לקאנון המקראי. בניגוד לנביאים אחרים פרטים ביוגרפיים על הנביא כמעט שאינם בנמצא אלא יותר נבואות ויש הרואים בכך שינוי – מעבר מפרטים אישיים המלווים בסיפורי אגדה על נביאים (כמו אליהו ואלישע בספר מלכים) ונבואות המיועדות ליחידים, לספר המכיל בעיקר דברי נבואה לכלל העם ואף לגויים כמו אצל עמוס. חוקרי מקרא רואים שינוי זה כאחד מהסימנים לכך שיכולות כתיבה וקריאה החלו להתפשט בישראל וביהודה רק במהלך המאה ה-8 לפנה"ס. חז"ל בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד, עמוד א', משקפים גישה זו ”נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה”. לפי חז"ל הושע הוא הראשון שהתנבא לארבעת הנביאים שנתנבאו באותו פרק (הושע, ישעיה, עמוס ומיכה), ולכן קדם לעמוס.

נבואתו של עמוס

זמן הנבואה

הפסוק הראשון בספר עמוס: "דִּבְרֵי עָמוֹס, אֲשֶׁר־הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ: אֲשֶׁר חָזָה עַל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל־שְׁנָתַיִם, לִפְנֵי הָרָעַשׁ", מעיד על רעידת האדמה, שהתרחשה בישראל לפני כ־2,800 שנים ומופיעה גם בספר זכריה. בעבר, נחשפו עדויות לכך, במספר מוקדים ברחבי ישראל, אך ב־2021, סבורים החוקרים לראשונה, שהצליחו לזהות שרידי חורבן, המעידים על כך, שרעידת האדמה פגעה גם בירושלים – בירת ממלכת יהודה באותם ימים.

נבואות הזעם

ספר עמוס נפתח בשורה של נבואות זעם כלפי הממלכות השכנות, כולל יהודה. נבואות הזעם בנויות בסדר תבניתי שחוזר על עצמו מספר פעמים; תחילה מסביר הנביא את חטאי העם שעליו הוא מנבא, לאחר מכן מנבא עמוס את העונש שלו יזכה העם.

דוגמה אחת לנבואות הזעם כנגד העמים היא: ”כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד. וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד. וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת אָוֶן וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם אֲרָם קִירָה אָמַר ה'.” (עמוס, א', ג'–ה')

לאחר נבואות אלו, שאולי נועדו למשוך את אוזנם של השומעים, מגיעה תוכחה ארוכה וחריפה מהן כלפי ממלכת ישראל. התוכחה נפתחת בתיאור מפורט של ההשחתה המוסרית בממלכה: ”כֹּה אָמַר ה' עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם... וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ” (פרק ב', פסוקים ו'–ז') ... ”הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ” (פרק ה', פסוק ז'), ומתפתחת לנבואת זעם על חורבן מוחלט: ”הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר” (פרק ב', פסוק י"ג)...”כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל־אֹזֶן, כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן...וּפָקַדְתִּי עַל־מִזְבְּחוֹת בֵּית־אֵל, וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ” (פרק ג', פסוקים י"ב–י"ד)...”הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה, וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל” (פרק ה', פסוק ג').

בהמשך הנבואה מדגיש עמוס שהאל אינו מעוניין בטקסים וקורבנות אם הם אינם מלווים במשפט צדק: ”שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם, לֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה, וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן” (פרק ה', פסוקים כ"א–כ"ד)... ”דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ... שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט...” (פרק ה', פסוקים י"ד–ט"ו).

העם בישראל בטח באלוהים שלא יביא עליו כליה, אבל עמוס הנביא אומר שהאלוהים הוא אלוהי העמים כולם: ”הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם־ה'. הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר” (פרק ט', פסוק ז'). אמנם ישראל הם העם הנבחר, אך דווקא בגלל זה הם ייענשו בחומרה יתרה: ”רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל־עֲוֺנֹתֵיכֶם” (פרק ג', פסוק ב').

בשל נבואותיו הקשות כלפי ממלכת ישראל, האשים אמציה כהן בית אל את עמוס בבגידה ודרש ממנו לברוח ליהודה, אולם עמוס השיב לו במילים חריפות ועמד על תוקף נבואתו: ”וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת־כָּל־דְּבָרָיו... וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל־עָמוֹס: חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל־שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא, וּבֵית־אֵל לֹא־תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא... וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל־אֲמַצְיָה: לֹא־נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן־נָבִיא אָנֹכִי... אַתָּה אֹמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל־יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל־בֵּית יִשְׂחָק. לָכֵן כֹּה־אָמַר ה': אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ... וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ” (פרק ז', פסוקים י'–י"ז).

נבואת כלוב הקיץ של עמוס

עמוס הנביא חווה ארבעה מראות שונים – אנך, ארבה, אש וכלוב הקיץ. כל אחד מהמראות מלמד על גורלו של עם ישראל, ועל חטאיו הרבים. כמו כן ניתן לראות כיצד כל מראה תואם אחת מעונות השנה – אנך (חורף), ארבה (אביב), אש (קיץ) וסל הפירות (סתיו). תחילה נשאל הנביא על ידי ה' על המראה, שנגלה לפניו – "וַיֹּאמֶר מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס". בתגובה עונה עמוס, כי הוא רואה כלוב קיץ – סל פרות עמוס וגדוש בפרות העונה. האל משיב לנביא, ואומר לו – "בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד, עֲבוֹר לוֹ", זהו משחק מילים קיץ־קץ. הפרשנים אף חיזקו נבואה זו באומרם, כי בישראל נהגו להגות המילה קיץ בדומה למילה קץ – סוף. בכל אופן פירושו של המראה הוא סופה של ממלכת ישראל, וחורבנה של שומרון כתוצאה מחרון אפו של ה'. כעת משהובן מסר הנבואה פונה האל לתאר החורבן הקרב – "וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל, בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם, אֲדֹנָי יֱיֹ: רַב הַפֶּגֶר, בְּכָל־מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס", ה' מבטיח כי שירות שמחות – הללויה, יהפכו לקינות אבל, מעבר לכך מוצגת תמונה קשה של מוות, הרס והשמדה ממלכת ישראל. למעשה במילים אלו נחתם מראה כלוב הקיץ, ובהמשך הנביא מנבא מספר נבואות קצרות כקטע מגשר בין המראה הרביעי לחמישי.

קבר עמוס

ערך מורחב – קבר עמוס

המערה הסתומה ליד תוקוע

לפי המסורות היהודיות והנוצריות קבר הנמצא ליד תקוע מיוחס לעמוס הנביא, מיקום הקבר בתקוע מוזכר בכתבי נוסעים, במאה ה־4 לספירה ועד לימי הביניים. ליד הקבר הוקמה כנסייה נוצרית קדומה שנחרבה. ישנה מסורת נוספת, המראה את קברו בכניסה המערבית לתוקוע, במערה עתיקה אשר כיום סתומה בפסולת. ישנם הרואים במערה זו גם את קברו של הנביא ישעיהו.

קבר עמוס וישעיהו הם הקברים היחידים ביהודה המיוחסים לדמויות מקראיות מימי בית ראשון.

לקריאה נוספת

• מרדכי כוגן, שלום מ' פאול, יואל עמוס, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 1995.
• מאיר וייס, ספר עמוס: פירוש , ירושלים, מאגנס, תשנ"ב.
• רפאל מ. לוין, עמוס – הנביא מתקוע, הוצאת ראובן מס, 2015.

קישורים חיצוניים

• מקל, שקד, סיר נפוח וכלוב קיץ, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• עמוס הנביא בספרית מט"ח
• מאמרים רבים על עמוס, אתר דעת
• רשימת מאמרים על ספר עמוס באתר רמב"י
• רשימת מאמרים על דמותו של הנביא עמוס באתר רמב"י (לועזית)
• אלי אשד‏, נביא הצדק:על עמוס הנביא ועמוס מוקדי, באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 4 ביוני 2010
• עמוס – מחבר: צבי אדר אתר מקראנט.

• William Rainey Harper, Amos and Hosea (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1905. Online copy at the Internet Archive

• עמוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עמוס (נביא), דף שער בספרייה הלאומית
• עמוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)