עקיבא אלדר

עקיבא אלדר (נולד ב-27 בנובמבר 1945) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי. בעברו כתב אלדר בעיתון "הארץ" והיה חבר בהנהלת מערכת העיתון.

עקיבא אלדר

עקיבא אלדר, 2014
לידה	27 בנובמבר 1945 (בן 79) חיפה, פלשתינה (א"י)
מדינה
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תקופת הפעילות	מ-1974
עיסוק	עיתונאי פובליציסט
מעסיק	הארץ

ביוגרפיה

עקיבא אלדר הוא בן למשפחה ציונית שעלתה לישראל מפולין בשנות השלושים. הוריו, ישראל וציפורה אנגלרד, השתקעו בחיפה, שם נולד וגדל. למד בבית הספר היסודי ליאו בק ובתיכון בבית הספר הריאלי. עשה חלק משירותו הצבאי בממשל הצבאי בגליל. לאחר שחרורו החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדעי המדינה וכן למד כלכלה. בתקופת לימודיו (1970–1968) שימש קצין מטה לסטטיסטיקה במפקדת יהודה ושומרון והיה אחראי למספר סקרים בשטחים, בהם סקר החקלאות הראשון שנעשה בשטחים. באותה תקופה נבחר ליו"ר ארגון הסטודנטים לכלכלה ומנהל עסקים (אייאס"ק) שעוסק בין השאר בחילופי סטודנטים. בשנים 1972–1973 שימש עוזר לדובר ראש עיריית ירושלים טדי קולק. בשנת 1974 החל לעבוד בקול ישראל תוך כדי לימוד בקורס כתבים ועורכים. שימש כתב לעניינים מוניציפליים ופליליים וכן ערך והגיש יומני חדשות.

אלדר עבר לעיתון הארץ ב-1978, ושימש ככתב בשורת נושאים - לענייני פלילים, לענייני ירושלים, רשות השידור, דתיים וחרדים. בקיץ 1983 מונה לכתב מדיני, תפקיד שבו שימש עשר שנים, וחשף, בין היתר, את הסכמתה של סוריה להשתתף בועידת מדריד ב-1991. במחצית השנייה של שנות ה-80 מונה לחבר הנהלת העיתון וכתב מאמרי מערכת. בשנת 1993 מונה לכתב הארץ ב וושינגטון, תפקיד שבו שימש במשך שלוש שנים. באותה תקופה הופיע בתוכניות אירוח כמו נייטליין, תוכניתו של צ'ארלי רוז, מקניל-לרר ועוד.

מאז שובו ארצה החל לכתוב טור שבועי ומאמרי מערכת וכן מאמרי פרשנות וראיונות. בין השאר היה העיתונאי הישראלי האחרון שראיין את יאסר ערפאת. כמו כן ראיין את עבדאללה מלך ירדן, את קרלוס מנם נשיא ארגנטינה, את ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית לשעבר, את מזכ"לי האו"ם בוטרוס בוטרוס ראלי, קופי אנאן ובאן קי-מון, את נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, וכן את שרי החוץ של צרפת, ספרד וירדן ואת מזכיר הליגה הערבית עמר מוסא. אלדר חשף את נוסח הצעת הנשיא ביל קלינטון להסכם שלום בין ישראל לסוריה, שהוגשה בינואר 2000 לראש הממשלה אהוד ברק ולשר החוץ הסורי פארוק א-שרע בועידת שפרדסטאון. בשנת 2004 פרסם תחקיר עיתונאי מקיף על ועידת קמפ דייוויד ואירועי האינתיפאדה השנייה, שבו כתב שראשי קהילת המודיעין ערערו על התזה שלפיה ערפאת תכנן את המהומות ולא התכוון להגיע להסדר.

אלדר הוא אורח קבוע בתוכניות טלוויזיה של CNN ,BBC, אל ג'זירה וכן בתחנות רדיו בארצות הברית, באירופה ובישראל. ב-1994 סייע לאבא אבן בהכנת סדרת הטלוויזיה "Israel: A Nation is Born" ששודרה בתחנות טלוויזיה ברחבי העולם. כמו כן יעץ לחיים יבין בהכנת סדרת הטלוויזיה "ארץ המתנחלים" ששודרה בערוץ 2. הִרצה בחוגים לתקשורת באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

מאמריו התפרסמו בכמה כתבי עת מקצועיים, בין השאר מאמר בנושא סיקור הטרור בכתב העת של אוניברסיטת קולומביה ומאמר בספר "אור לגויים? מדיניות החוץ של ישראל וזכויות אדם" שערכה דפנה שרפמן. הוא מפרסם מאמרים בעיתונות העולמית כמו הניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, The Nation, וושינגטון טיימס, לה מונד דיפלומטיק, ובעיתונים בספרד וביפן.

אלדר משתתף בכנסים בינלאומיים ובקבוצות עבודה משותפות עם פלסטינים באירופה מטעם ארגוני שלום לגיבוש הבנות בנושאי ירושלים, פליטים, אסטרטגיית משא ומתן וחינוך לשלום.

ב-13 בנובמבר 2012, בהגיעו לגיל פרישה פרסם את טורו האחרון בעיתון הארץ, טור פרידה אותו הקדיש ל"רשע הכיבוש".

נשוי לד"ר דורית אלדר, חוקרת ומרצה לעבודה סוציאלית ומחברת הספר "בוחרות בחיים", על נשים מוכות בישראל. אב לבן ושתי בנות. מתגורר בעיר ימים בנתניה.

דעותיו

אלדר תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, בהגדרת ישראל כמדינת היהודים ומדינת כל אזרחיה, בהסדר ברוח יוזמת השלום הערבית אך ללא מימוש זכות שיבה לפליטים. הוא מאמין שהשלום הוא המפתח לביטחון, דוגל בחלוקת ירושלים ובעמדות עיר עמים, תומך בהפרדת דת ומדינה, בשוויון לכל הזרמים ביהדות, ובצמצום פערים בין חלשים לחזקים.

אלדר מאמין ש"הכיבוש לא רק פוגע בשכנים הפלסטינים שעמם נגזר עלינו לחיות, אלא גם משחית אותנו", בהתייחסו ליהודים תושבי ישראל. לדעתו, לא ניתן לשמור לאורך שנים על צביונה היהודי של ישראל וגם לקיים משטר דמוקרטי שוויוני, ולהגביר את המאמצים לשלב את ערביי ישראל בחיי החברה והכלכלה, אך גם לאפשר להם אוטונומיה תרבותית. במאמר בהגרדיאן הבריטי ב-14 בדצמבר 2010, הזהיר מהצהרתו של סאיב עריקאת על מימוש זכות השיבה, שמשמעותה המעשית חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי: "עריקאת אינו יכול לומר בתום לב שהדבר 'לא יביא למשבר קיומי עבור ישראל', שכן הוא רומז שבעבור הזמן, ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים, שכן מעבר לנקודה מסוימת יהיו היהודים מיעוט בגבולות שלפני 1967."

אלדר סבור שהשלום עם מצרים הוכיח שסיוע כלכלי של המערב מצמצם את האינטרס של מדינות ערב להפר את השלום ולפתוח במלחמה עם ישראל. הרחבת מעגל השלום תסייע לדעתו לארצות הברית ללחוץ על איראן להצטרף להסכם (שיכלול את ישראל) של מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית.

אלדר סבור שעוצמתה של ישראל תלויה ברכישת השכלה, לא פחות ואולי אף יותר מאשר ברכש ביטחוני. הוא מאמין שיש לחייב את מערכת החינוך החרדית לצרף לתוכנית הלימודים לימודי אנגלית ומתמטיקה, ושהמגזר החילוני לא יוכל לאורך ימים לפרנס מאות אלפי תלמידי ישיבות מרובי ילדים^{[דרוש מקור]}.

ביחס לתופעת ההסתננות מאפריקה לישראל, הוא תופס את המסתננים לא כמהגרי עבודה לא חוקיים, אלא כשווי ערך במצוקתם לפליטים היהודים מאירופה ערב מלחמת העולם השנייה. בתור שכאלו מאמין אלדר כי יש לאפשר את כניסתם לישראל ולאשרר את זכויות אזרחי ישראל. הוא מתנגד חריף למדיניות הממשלתית בהתמודדות עם תופעת ההסתננויות לישראל^{[דרוש מקור]}.

ביחס לתנועת ה-BDS כתב כי על שוחרי שלום ופיוס לא לתמוך בה, מאחר שהוא סבור כי פעילי התנועה אינם רוצים בשלום עם מדינת ישראל, אלא בהחלפתה עם מדינה אחת לא יהודית מהים עד הירדן.

תביעה משפטית

אלדר הפסיד בתביעה על לשון הרע שהגיש נגדו אריה קינג על שהציג אותו כמי שאמר שהוא יאכלס שכונה במזרח ירושלים עם או בלי אישור, אף על פי שבמקור הוא אמר שהוא יאכלס את השכונה גם אם היא לא תחובר לרשת החשמל. בעקבות זאת, חויבו אלדר ועיתון הארץ בתשלום פיצויים של 8,000 ש"ח, על ידי השופט נעם סולברג. כאשר שמו של סולברג עלה כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כתב עליו אלדר: "הפרשנות שלו לחופש הביטוי הפכה את סולברג, שהתמחה בחוק לשון הרע, לאימת התקשורת" וציין: "כותב שורות אלה היה אחד מקורבנותיו".

פרסים והכרה

2007 – פרס על שם אליאב סרטאווי Middle East Award, שהוענק לאלדר בטקס באוניברסיטת קולומביה מטעם ארגון - Search for Common Ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס. הפרס ניתן לו ביחד עם העיתונאי הערבי סלאמה נעמת בזכות חילופי מכתבים בין השניים שפורסמו ב"הארץ" באנגלית, בעיתון הפלסטיני אל-קודס וכן בבולטימור סאן ובאתרי אינטרנט רבים בשפה הערבית.

2006 – אלדר נבחר לאחד העיתונאים המשפיעים בעולם בסקר שערך העיתון Financial Times.

ספריו

• מארב ירושלמי: המהלכים להעברת שגרירות ארצות הברית לבירה

זהו ספרו הראשון של אלדר שראה אור במסגרת מכון ירושלים לחקר ישראל בשנת 2002, אותו כתב בצוותא עם נמרוד גורן, שהיה חוקר במכון. הספר דן ביחסי ארצות הברית–ישראל - קהילה יהודית ומשתמש במקרה הבוחן של סוגיית העברת השגרירות האמריקאית לירושלים כדי להמחיש את יחסי הגומלין ביניהם.

• אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967

ספר זה כתב אלדר ביחד עם עדית זרטל והוא ראה אור בשנת 2004 בהוצאת כנרת (זמורה-ביתן-דביר). הספר הופיע ברשימת רבי-המכר בישראל ויצא לאור באנגלית, גרמנית וערבית. הספר סוקר את תולדות תנועת ההתנחלות מראשיתה. התזה המרכזית של הספר היא שמיעוט קטן של מתנחלים והממסד הישראלי שמשרתם מרצון, נהפכו אדונים לגורלה של המדינה. הספר מצביע על היחסים הסימביוטיים בין המתנחלים לחברה הישראלית לגווניה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עקיבא אלדר בוויקישיתוף

• מאמרי עקיבא אלדר, באתר "הארץ"
• עקיבא אלדר, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
• הספרים של עקיבא אלדר, באתר "סימניה"
• רשימת הפרסומים של עקיבא אלדר, בקטלוג הספרייה הלאומית
• יהונתן דחוח-הלוי, עקיבא אלדר מאוכזב מעריקאת, באתר News1 מחלקה ראשונה, 16 בדצמבר 2010
• קלמן ליבסקינד על כתיבתו של עקיבא אלדר, מעריב
• עקיבא אלדר, דף שער בספרייה הלאומית

על הספר "אדוני הארץ"

• מיכאל פייגה, עוצמתו של הראש וגמישותו של הקיר, זמנים 93
• אבי שילון, בל וסבסטיה, וואלה
• אראל סג"ל, מוסף שבת, אדוני הארץ, באתר nrg‏, 28 בינואר 2005
• Evan R. Goldstein, ‏ With a wink and a nod, ‏ Haaretz ‏5 במרץ 2008
• ADAM LeBOR, ‏ Over the Line ‏, New York Times ‏ October 14, 2007
• Amos Elon, ‏ Olmert & Israel: The Change ‏ New York Review of Books ‏ Volume 55, Number 2 February 14, 2008