פילגש
פִּילֶגֶשׁ היא אישה הנמצאת בזוגיות ארוכת טווח שאינה כוללת קשר נישואין או את ההתחייבויות הממוניות המקובלות במסגרת נישואין. מוסד הפילגשות היה קיים לכל אורך ההיסטוריה.
הפילגש הייתה במעמד נחות לעומת אישה נשואה. נשים רבות שימשו כפילגש מחוסר ברירה – שפחות מין במסגרת עבדות מין – הן נחטפו או נלקחו כשלל מלחמה, כילדות או נערות, במסגרת סחר עבדים לסוחרים שמסרו אותם לקונים, לפעמים במרחק אלפי קילומטרים מביתן. אחרות נמכרו על ידי הורים עניים למשפחות עשירות יותר או לגברים מבוגרים או בעלי מום שלא יכלו לשאת אשה בהסכמתה. נשים גם הסכימו לשמש כפילגשים מסיבות שונות, בעיקר כאשר מעמדן החברתי-כלכלי היה נמוך בהרבה מזה של בן הזוג, ובמיוחד כאשר בן הזוג היה מלך או עשיר מופלג. במקרה כזה, הקשר עמו הביא להן תועלת רבה יותר מהנזק שנגרם להן עקב הוויתור על הזכויות שבנישואין.
הצאצאים של קשר זה היו "לא חוקיים". במקרה של שפחות מין, בתרבויות שונות היו מנהגים שונים לגבי זכויותיו של הילד – לעיתים היה אדם חופשי ולעיתים הצאצאים היו הופכים לעבדים או שפחות. היו מקרים שבהם הכירו אבות בילדי הפילגש כיורשיהם החוקיים.
נשים כפילגשים
עריכה
בחברות חקלאיות מורכבות שהתפתחה בהן אצולה, שימשו נשים בתפקיד פילגשים של מלכים, וכן אצילים רבים, אולם לא רק למעמד האצולה היו פילגשים – כל מי שיכול היה להרשות לעצמו את הדבר, מבלי קשר למעמדו החברתי, יכול היה להחזיק פילגש.
בחצרי בתי המלוכה של אירופה ובעיקר בחצר ארמון ורסאי וארמון וייטהול במאות ה-17 וה-18 היו לפילגשים השפעה רבה על המלכים ועל ההחלטות של המלכים. הפילגשים של לואי ה-15 מלך צרפת, ושל צ'ארלס השני מלך אנגליה, בזכות השפעתן הרבה על המלך, השפיעו על מדיניות החוץ והפנים של המדינה באופן גלוי.
בצרפת מעמד הפילגש המלכותית היה מעמד רשמי למחצה, ואישה שלא נשאה בתואר אצולה לא יכלה להיות במעמד זה.
גברים כפילגשים
עריכהכשם שגברים שהיו שליטי מדינות החזיקו נשים פילגשים, כך גם נשים ששלטו במדינות, או נשות ממעמד אצולה שהיו בעלות ממון משלהן, החזיקו גברים כפילגשים. יקטרינה הגדולה החזיקה מספר פילגשים בו זמנית בתקופתה. יקטרינה העדיפה לשמור לעצמה את הכוח השלטוני, ומחשש שנישואין יגרמו לפגיעה בכוח זה העדיפה החזקת פילגשים גברים על נישואים.
גם המלכה אליזבת הראשונה וכן המלכה ויקטוריה, מספר שנים לאחר התאלמנותה, החזיקו גברים כפילגשים. בתקופה הוויקטוריאנית מספר רב של בנות מעמד האצולה שפרוטתן הייתה בכיסן החזיקו גברים ממעמד נמוך יותר כפילגשים, על אף שהדבר נחשב בזוי מבחינה מוסרית. מצב זה בא לידי ביטוי בספרות, בספרו של דייוויד הרברט לורנס – "מאהבה של ליידי צ'טרלי".
פילגשים ביהדות
עריכה
ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות
בתנ"ך
עריכהבתנ"ך מסופר על אנשים רבים, ביניהם אבות האומה והמלכים, שלקחו פילגשים: לאח אברהם, נחור הייתה פילגש ששמה ראומה. ליעקב אבינו היו שתי פילגשים – בלהה וזלפה, שלבניהן היה מעמד שווה כשל שאר השבטים. לאליפז בן עשו הייתה פילגש בשם תמנע. גם לגדעון בן יואש ולדוד המלך היו פילגשים. לשלמה המלך היו 700 נשים ו-300 פילגשים.
פרשת פילגש בגבעה
עריכה- ערך מורחב – פילגש בגבעה
פרשת פילגש בגבעה הוא כינויו של אחד הסיפורים בספר שופטים. במוקד הסיפור איש מבני שבט לוי נקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין. אנשי העיר דרשו להוציא את האיש החוצה במטרה להתעלל בו. המארח התחנן לפניהם שלא יעשו זאת לאורחו, ויעץ שבמקום זאת, הוא יוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח. על אף סירובו של ההמון, הוציא האורח את פילגשו בכוח החוצה, שם התעללו בה בני העיר כל אותו הלילה. לפנות בוקר שילחו אותה, והיא נפלה מתעלפת על פתח הבית. כאשר קם האיש בבוקר, פתח את דלתות הבית לצאת לדרכו וראה את פילגשו מוטלת על הסף. כשראה שאינה מגיבה (ככל הנראה מתה כבר), לקח אותה לביתו. שם ביתר את גופתה לשנים עשר נתחים, ושילחם לכל חלקי הארץ. בעקבות האירוע פרצה מלחמת אחים שבמסגרתה כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים.
בתלמוד ובהלכה
עריכהלעומת האזכורים הרבים בתנ"ך, בתלמוד לא מדובר על פילגשים כלל (פרט לפרשנות של פסוקים מהתנ"ך העוסקים בפילגשים). אין כמעט שום דיון בסוגיות הלכתיות הנוגעות לפילגשים (כגון איך פילגש מפסיקה להיות פילגש, האם כותבים גט וכו'), ואין סיפורים על תנאים ואמוראים שלקחו לעצמם פילגשים. עם זאת, בעיסוקה בפרשנות פסוקי המקרא, הגמרא כן מגדירה מהי פילגש.
דעת הרמב"ם היא שלפילגש אין כתובה ואין קידושין,[1] ולכך אסור מהתורה לקחת פילגש,[2] אולם למלך מותר.[3] לעומתו דעת הראב"ד[4] היא, שמדין התורה אין איסור בדבר; ואילו דעת הרמב"ן[5] היא שפילגשים מותרות לכל אדם. אולם הרמב"ן הסתייג[6] כי למעשה יש לאסור את הפילגש מפני המכשולות המצויים.
לדעת רוב פוסקי ההלכה לקיחת פילגש אסורה מהתורה או מדרבנן,[7] מנגד לדעת הרב יעקב עמדין (המאה ה-18) פילגש מותרת, ואף הציע להנהיג לקיחת פילגשים מטעמים שונים,[8] אם יסכימו עמו עוד רבנים,[9] אך רבים נחלקו עליו בזה.[10] דעתו של הרב אליהו אברז'ל להתיר פילגש במקרה עגינות של גבר שלא קיים מצוות פרייה ורבייה.[11] במקרה חריג רבי רפאל בירדוגו התיר לאיש לקחת פילגש יהודיה בשל חשש כבד שאם לא יעשה כן הוא יתבולל.[12]
בשנת תשס"ו (2006) פרסם צבי זוהר מאמר באקדמות, בו הוא הציע לראות בפילגשות אופציה הלכתית כדי לאפשר לזוגות דתיים שרוצים לחיות יחד אך לא רוצים להתחתן.[13] לאורך המאמר הוא מציג את קושיים של אותם דתיים שחשים צורך בזוגיות, אך לא די בוגרים או פוחדים מהמחויבות מכדי להתחתן. זוהר מפרט לאורך המאמר מקורות הלכתיים המתירים לשאת פילגשים ודעות שהפילגש איננה דורשת קידושין. מאמר זה גרר אחריו שלושה מאמרי תגובה, של הרב יהודה הנקין, הרב שמואל אריאל ותגובה משותפת של מיכל טיקוצ'ינסקי ורחלי שפרכר-פרנקל. במאמרי התגובה הציגו דעות הלכתיות רבות שמראות שהפילגש אסורה בימינו, או שהאופן שבו מיישמים את ההלכות האלו אינה מתאימה למסגרת של זוגיות זמנית. כמו כן הם האשימו את הפתרון שלו בכך שהוא מעודד זנות ופריצות, ופוגע בעיקר בנשים. זוהר כתב מאמר תגובה נוסף שבו הוא הכחיש חלק מהאשמות, ציין שהוא לא בא לפסוק אלא לקרוא כיוון והאשים את המגיבים שהם אלו שמושפעים מהוגים של תקופת הנאורות בנוגע לתפיסת הזוגיות.
פילגשים כיום
עריכהבמהלך המאה ה-20 פחת מספר הפילגשים. עם עלייתן של התנועות לשוויון מעמד האישה, ועלייה בכוחן החברתי של הנשים ובהשכלתן, פחת מספר הנשים שרצו להיות "נשים מוחזקות" מחד, ו"קשרים פתוחים" בין גברים ונשים הפכו מקובלים יותר ויותר בתרבות המערבית. שתי מגמות אלה הביאו למצב בו מעמד "פילגש" כמעמד חברתי מקובל הפך למוקצה. גורם נוסף שהביא לפיחות בקשרים מסוג זה היה הפיחות שחל במעמד הנישואין. בניגוד לשנים עברו, בהן גירושים נחשבו לבלתי מקובלים (ובנצרות הקתולית אף אסורים), והקשר עם הפילגש היה חלופה נוחה יותר, כיום הגירושים הפכו למקובלים יותר ונישואים פיקטיביים והחזקת פילגש למקובלים פחות (אף שהדבר עדיין קיים במשפחות בעלות ממון רב ביותר, בהן הגירושין יתלוו באובדן ממון רב).[דרוש מקור]
פילגשים באמנות
עריכהבאנגליה הוויקטוריאנית היה מוסד הפילגשים נפוץ מחד, ומגונה מוסרית מאידך. שילוב זה הביא לכך שרומנים רבים נכתבו על מוסד זה, תוך אזהרה שקו דק ביותר עובר בין פילגשות לזנות (מתוך השקפה מוסרנית). הן בספרו של ג'ון קלילנד – "פאני היל" והן בספריו של דניאל דפו – "מול פלנדרס" ו"רוקסאנה" מוצג הקו הדק בין פילגש לזונה תוך טענה כי מדובר בקו מלאכותי בלבד.
ג'ון דריידן בספרו "אנוס מרביליס" דווקא סבור שהעובדה שהמלך מחזיק פילגש והוא אב לממזרים, מעידה על נדבנותו.
הסופרת ג'ורג' אליוט הייתה בעצמה פילגש של גבר נשוי, אולם בשל היותה מסוגלת לפרנס את עצמה לא ראתה את עצמה כ"אישה מוחזקת" אלא כ"אישה משוחררת" דווקא.
דילמה בשאלת מוסריות הפילגשות מופיעה בספרה של שרלוט ברונטה – "ג'יין אייר", בו רוצ'סטר אינו מסוגל להתגרש מאשתו המשוגעת ומציע לג'יין אייר לחיות עמו כפילגש.
האופרה דנה בפילגשים במאדאם באטרפליי ובלה טרוויאטה.
בספרי עולם "ממלכות נשכחות" אמהות הבתים של האלפים האפלים היו מחזיקות פילגש-זכר ללא זכויות.
פילגשים מפורסמות
עריכהראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אליקים אלינסון, "נישואין שלא כדת משה וישראל", הוצאת דביר, 1975
קישורים חיצוניים
עריכה
- הערך "פילגש", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הרב הלל בן שלמה, איסור פילגש - מאמר באתר התורה והמקדש
- הרב יצחק זר, דיין בבית הדין הרבני תל אביב, פסק הלכה בעניין פילגש בזמן הזה, באתר דעת
הערות שוליים
עריכה- ^ כך הגרסה לדעתו בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א'. אולם הרמב"ן הבין בדעת רש"י שלפיו פילגש נשואה על ידי קידושין רק בלא כתובה, ראו רמב"ן על ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ו'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק א', הלכה ד'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה ד'
- ^ בהשגות על משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק א', הלכה ד'
- ^ שו"ת הרשב"א המיוחסות סימן רפד. השו"ת נקרא "המיוחסות לרמב"ן" ובאמת רוב מכריע של התשובות שבתוכו אינם מהרמב"ן אלא מהרשב"א, אולם לגבי תשובה זו מופיע שם במפורש שהיא נתנה על ידי הרמב"ן, שהשיב לרבנו יונה.
- ^ בתשובה הנ"ל, וראו שו"ת רדב"ז, חלק ד' סימן רכ"ה
מהרש"ל בספר ים של שלמה, יבמות סוף סימן יא - ^ ראו שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ו, סעיף א'
- ^ מהם: מצוות פריה ורבייה, הרחקה מאיסורי זנות וניאוף.
- ^ שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב, סימן טו
- ^ ראה מובאות בשו"ת זכר יהוסף, חלק אבן העזר, סימן ל"ח, ירושלים תשנ"ד
- ^ שו"ת דברות אליהו חלק ח' סימן צ"ג
- ^ משפטים ישרים ב,קע
- ^ צבי זוהר, זוגיות על־פי ההלכה ללא חופה וקידושין, באתר בית מורשה