האופרה גרנייה

בניין האופרה גרנייה, או כפי שהוא מכונה ארמון גרנייה (בצרפתית: Palais Garnier), הוא בית אופרה מרשים בקצה הצפוני של שדרת האופרה (Avenue de l'Opera) ברובע התשיעי של פריז, צרפת.

האופרה גרנייה
Palais Garnier

מידע כללי
סוג	בית אופרה
על שם	שארל גרנייה
כתובת	הרובע התשיעי של פריז
מיקום	Quartier de la Chaussée-d'Antin
מדינה	צרפת
בעלים	האופרה הלאומית של פריז
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – 27 באוגוסט 1861
תאריך פתיחה רשמי	5 בינואר 1875
חומרי בנייה	Euville stone, שיש, ברזל יצוק
עלות	36,000,000 פרנק צרפתי
אדריכל	שארל גרנייה
סגנון אדריכלי	סגנון נפוליאון השלישי, ארכיטקטורת בו-אר, אדריכלות אקלקטית
קואורדינטות	48°52′19″N 2°19′54″E
אתר רשמי
(למפת פריז מוגדלת)   האופרה גרנייה (למפת פריז רגילה)   האופרה גרנייה

הבניין נחשב לאחת מיצירות האדריכלות היפות והמפוארות ביותר בעת בנייתו. הוא נבנה בסגנון נאו-בארוקי, והוא הבניין השלושה עשר ששימש את האופרה של פריז מאז נוסדה על ידי המלך לואי ה-14 בשנת 1669.

בעבר נקרא הבניין בפשטות "בניין האופרה של פריז", אולם לאחר פתיחת האופרה בסטיליה בשנת 1989 נקרא הבניין "האופרה גרנייה" – Opera Garnier.

בניית המבנה

הבניין נבנה בהוראתו של נפוליאון השלישי תחת האימפריה השנייה, והסתיימה תחת הרפובליקה החדשה, במסגרת הבנייה מחדש של פריז על ידי בארון אוסמן. נפוליאון החליט לבנות את בניין האופרה לאחר שביקר באופרה הישנה בשנת 1858 עם אשתו, ונכח באירוע טרגי: הפצצה באולם האופרה. נפוליאון לא נפגע, ולמחרת החליט לבנות מחדש את בניין האופרה: גדול יותר, בוהק יותר ומפואר יותר, בהתאם לרוח התקופה. באופן יוצא דופן לתקופה, נערך מכרז לבחירת המתכנן. הוגשו הצעות רבות (רובן על ידי חובבים – אשר חלקם אף שכחו לתכנן לאופרה במה), והזוכה היה אדריכל צעיר, שארל גרנייה (1825–1898) בן ה-35, אשר לא תכנן אף מבנה קודם לכן. לאחר בניית האופרה גרנייה הוא הוזמן לבנות את האופרה גרנייה דה מונטה קארלו במונקו.

הבנייה החלה בשנת 1857 והסתיימה רק בשנת 1874 בשל מספר עיכובים שנגרמו, בין היתר, עקב מלחמת צרפת–פרוסיה, נפילת האימפריה השנייה, וכן כיבוש פריז על ידי הקומונה הפריזאית.

עיכובים נוספים בבנייה נגרמו בשל העובדה שהתגלה אגם תת-קרקעי מתחת לאתר הבנייה – בעיה שנפתרה על ידי בניית המבנה על עמודים. אגם מקורה תת-קרקעי זה שימש בסיס לסיפור (ולמחזמר) "פנטום האופרה" (ראו בהמשך).

הבניין נחנך ב-15 בינואר 1875.

שטחו של הבניין 11,000 מ"ר, ובמתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש. הבניין מעוטר בצורה מפוארת, באפריזים משיש, הקירות מעוטרים בזהב וקטיפה, ובפסלי כרובים ונימפות. בשנת 1964 צייר מחדש מארק שאגאל את תקרת האולם.

כיום משמש הבניין, יחד עם בניין האופרה בסטיליה, את בלט האופרה של פריז ואת האופרה הלאומית של פריז. האולם מושכר לאירועים פרטיים, למשל על ידי אקול פוליטקניק.

הצייר מארק שאגאל ותקרת האופרה גארנייה בפריז

מארק שאגאל הצליח ב-8 חודשי עבודה – בשנת 1964 – ליצור את תקרת האופרה גארנייה בפריז ולהעניק לנו יצירת מופת.

שאגאל חלק את העבודה עם 8 אטליירים שהסטודיו שלהם טיפל ב-15 פרוסות שמסתכמות ביחד בשטח של 800 מ״ר של קנבס ובכמות עצומה של כ-220 ק״ג צבע שמן – ויצר נס אמנותי-מודרניסטי של ממש.

ב-23 בספטמבר 1964 נחנכה בבית האופרה של פאריס Palais Garnier, המוכר היום יותר בשמו בית האופרה הישן תקרה עגולה ומרהיבה שצייר שאגאל. גם היצירה הזאת הוזמנה בידי שר התרבות הצרפתי אנדרה מאלרו. תחילה נמתחה לא מעט ביקורת על עבודתו זאת של שאגאל. רבים כינו אותה "פרימיטיבית מדי" ולא מתאימה לאולם שבו צוירה. כיום נחשבת התקרה בבית האופרה לאחת מיצירות המופת של האמן.

בשנת 1965 יצא ספר בשם "Le Plafond De L'opéra De Paris, Par Marc Chagall" ("תקרת האופרה בפריז, מאת מארק שאגאל"), מאת הסופר Jacques Lassaigne, הוצאת André Sauret, מונטה קרלו, המתאר את שלבי עבודתו של שאגאל על ציור תקרת בניין האופרה גרנייה בפריז. מלווה תצלומים ואיורים בגוף הטקסט, וכן לוחות-איורים צבעוניים.

ייחודו הארכיטקטוני של המבנה

ייחודו של המבנה היה בהבנתו של גרנייה את צורכי הצרכנים של המבנה – מנויי האופרה באותה עת. באותה עת היה למנויים מנוי שנתי, והם הלכו לאופרה כל ערב, חמישה ימים בשבוע (או נתנו לחבריהם ללכת במקומם). מנויים אלה לא התעניינו בהופעה, שהייתה רק מוזיקת רקע עבורם. המטרה האמיתית של המבנה הייתה לראות ולהיראות.

גרניה הבין מטרה זו, ועל כן השטחים הציבוריים במבנה מהווים את מחצית המבנה, האולם הוא רבע נוסף מהמבנה, ויתרת המבנה שטחי חזרות ומשרדים. אולם הכניסה למנויים מקורה במראות על מנת שיוכלו באי הבניין לוודא כי תלבושותיהם מסודרות, וממנו עולות מדרגות שיש רחבות העולות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים, מהם צפו מרפסות גדולות על מדרגות שיש אלה על מנת שכל מי שנכנס יוכל לראות את הבאים אחריו.

האולם עצמו בנוי כך שמתאי המנויים קשה מאוד לראות את הבמה, אך קל מאוד לראות את התאים האחרים.

צבע הכיסאות באולם – אדום קטיפתי – היה ייחודי באותה עת. בניין האופרה גרנייה היה הראשון שהשתמש בצבע כיסאות אדום. גרנייה אמר כי הוא רואה את הנשים הבאות לאופרה כתכשיטים, ועל כן הן צריכות לשבת בתוך קופסת תכשיטים. קופסאות התכשיטים באותה עת היו מרופדות בקטיפה אדומה.

הצלחת צורת ריפוד זו הייתה כה גדולה, עד שכיום רוב אולמות הקונצרטים, הקולנוע והאופרה מרופדים בקטיפה בצבע אדום.

על מנת לשעשע את הקהל התקין גרנייה בבניין מספר אטרקציות, ובהן שעון המראה את ימי השבוע וימי החודש, וכן ב"חדר השקיעה" ישנה אשליה אופטית – אם עומדים במרכז החדר ניתן לראות במראות שמש שוקעת.

פנטום האופרה

ערך מורחב – פנטום האופרה

בית האופרה גרנייה הוא גם זירת ההתרחשות של הרומן הגותי "פנטום האופרה" שכתב העיתונאי הצרפתי גסטון לרו. על פי הרומן, הפנטום הוא גאון הנדסי ומוזיקלי מעוות שהיה שותף לבניין בית אופרה, בו הוא בנה בחשאי רשת של מחילות ומעברי סתר המאפשרים לו לנוע ברחבי הבניין כמו רוח רפאים ולהשליט את מרותו על המבנה, על מנהלי האופרה, על הזמרים ועל כלל העובדים באופרה.

גלריה

• 
  הפואייה
• 
  גרם המדרגות המרכזי
• 
  בתוך האולם
• 
  סוף המאה ה-19
• 
  תקרת שאגאל
• 
  תקרת שאגאל – פרט
• 
  שעון "ימות השבוע" באולם קבלת הפנים
• 
  פסל "הריקוד" של
  ז'אן-בטיסט קארפו
  המוצב בכניסה לבניין
• 

ראו גם

• בלט האופרה של פריז
• האופרה הלאומית של פריז
• פנטום האופרה
• תוכנית אוסמן לשיפוצי פריז

קליפ פסל "הריקוד" של ז'אן-בטיסט קרפו המוצב בכניסה לבניין

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האופרה גרנייה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של האופרה גרנייה (בצרפתית ובאנגלית)

• האופרה גרנייה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• האופרה גרנייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ברימור לורנס שרר The Wall Street Journal, ‏אדריכלות כאלגוריה, באתר גלובס, 27 בינואר 2024
• הצייר מארק שאגאל ותקרת האופרה גארנייה בפריז, אתר איים בזרם^{[דרושה הבהרה]}
• "תקרת האופרה בפריז" – מארק שאגאל – מונטה קרלו, 1965 – ליטוגרפיה מקורית, אתר קדם מכירות פומביות^{[דרושה הבהרה]}
• האופרה של פריז (בצרפתית)