פרייה ורבייה
פרייה ורבייה היא אחת ממצוות עשה שבתרי"ג מצוות. על פי המצווה, חובה על גבר, ומצוות רשות על אישה, לקיום יחסי אישות במסגרת נישואין כדי להוליד ילדים.
 | |
| מקרא | בראשית, ט', ז' |
|---|---|
| משנה | מסכת יבמות, פרק ו', משנה ו' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו |
| שולחן ערוך | אבן העזר, סימן א' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה רי"ב ספר החינוך, מצווה א' |
  | |
מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה. מהתורה החובה על הגבר חלה כל עוד לא הביא בן ובת, ומדברי חכמים יש מצווה להמשיך לפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח[1].
מקור המצווה
עריכההפעם הראשונה שבה ניתנה ברכת פרייה ורבייה היא באמירת אלוהים לבעלי החיים אשר במים: ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”.[2]
הציווי הבא נאמר לאדם וחווה: ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”[3]. לאחר המבול, נצטוו שוב נח ובניו לפרות ולרבות: ”וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”[4].
לאחר מתן תורה ציווה ה' את משה: ”לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם”[5]. התלמוד דורש פסוק זה כחזרה על מצוות פרו ורבו[6]. לפי לימוד זה, הציווי המקורי לכל בני האדם לפרות ולרבות פקע בעת קבלת התורה, ומאז והלאה הציווי תקף רק לעם ישראל[7].
טעמי המצווה
עריכהבתלמוד נחלקו האמוראים מהו טעם המצווה: רבי יוחנן סובר שהמצווה נועדה ליישב את העולם, וכפי שאמר ישעיהו: ”לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”[8]. רב הונא, לעומתו, סובר שהמצווה נועדה לקרב את המשיח על ידי גילוי כל נשמות ישראל והבאתן לעולם הזה. טעם זה מבוסס על האמירה התלמודית: ”אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף”. כלומר: יש אוצר נשמות הנקרא 'גוף' ובו נמצאות נשמות ישראל שטרם ירדו לעולם. גילוי כל הנשמות על ידי הבאתן לעולם הכרחית לבואו של המשיח, כיוון שכל נשמה שיורדת לעולם מגלה ניצוץ המקרב את הגאולה.
למחלוקת זו יש השלכה הלכתית, לגבי דינו של מי שהביא לעולם ילדים והם נפטרו: לפי רבי יוחנן הוא לא יצא ידי חובת פריה ורבייה, כיוון שלא הוסיף התיישבות בפועל בעולם. לפי רב הונא הוא יצא ידי חובה, כיוון שנשמותיהם של ילדיו התגלו בעולם וקירבו את הגאולה[9].
חשיבות המצווה
עריכהחז"ל הדגישו את חשיבות מצווה זו באומרם: "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: כי בצלם אלוהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו"[10].
הפריה והרבייה מוזכרת בספרי הנביאים כמרכיב מרכזי בגאולה. ירמיהו מנבא שלאחר קיבוץ הגלויות עם ישראל יפרו וירבו: ”וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ”[11]. גם יחזקאל מנבא על הרי ישראל: ”וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה”[12].
חז"ל ראו בקיום מצווה זו תנאי הכרחי לבוא הגאולה. כשם שיציאת מצרים הגיעה בזכות שבני ישראל המשיכו לפרות ולרבות, כך גם הגאולה העתידית תלויה במצוות פריה ורבייה[13]. מלבד המישור הדמוגרפי והריאלי, חז"ל ראו בכך גם עיקרון רוחני: ”אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף”[9].
למרות האיסור למכור ספר תורה - התירו חכמים למוכרו עבור לימוד תורה או חתונה, משום "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", כלומר כדי ליישב את העולם[14].
בעל ספר החינוך מוסיף שהיא "מצווה גדולה" שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם - שכן אם לא יהיו אנשים לא יהיה עולם, ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת".
רבי יצחק אברבנאל מדגיש, שהמטרה שהאנושות תתקיים חשובה יותר מאשר פרישות ודבקות בשכלתנות[דרוש מקור].
מצווה כללית או פרטית
עריכהיש לחלק בין המצווה הכללית לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם, ששייכת לגברים ונשים כאחד, ובין החובה הפרטית שהוטלה על האיש, וגדרה להוליד בן ובת, והוסיפו חכמים[15] וחייבו להוליד עוד.
חובת היחיד להעמיד צאצאים
עריכה”האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו'”[16]. בתלמוד הבבלי[17] פירשו שהמקור לפטור נשים, הוא מדרש של המשך הפסוק: ”ומלאו את הארץ וכבשוה” - איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, ולכך היא פטורה. לפי דעה אחרת, הפטור נלמד מפסוק אחר (בראשית, ל"ה, י"א), בו נאמר ליעקב בלשון יחיד: ”אני אל שדי פרה ורבה”.
בפשטות, החיוב על פי היהדות הוא גם על מי שאינו יהודי, שכן הציווי נאמר לאדם הראשון שהוא אבי האנושות כולה על פי האמונה. המצווה אינה נכללת בשבע מצוות בני נח, אולם בתלמוד הבבלי[18], נאמר ששבע המצוות כוללות רק מצוות פסיביות ("שב ואל תעשה"), ואם כן, אין ראיה שגוים פטורים.
רבי שמעון בן עזאי, מחכמי המשנה, כל חייו שקד על לימוד התורה, ולא נשא אשה בהסבירו כי ”מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים”[19]. לפי הרמב"ם, כל מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי, ונדבק בתורה כל ימיו ולא נשא אישה כדי שלא יטרח במזונותיו ויתבטל מן התורה, אין בידו עוון. והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו[20]. לעומת זאת, הרא"ש כתב: ”מה שאמר הרמב"ם 'ילמד ואחר כך יישא אישה' קצבה לאותו לימוד לא ידעתי, שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו, שלא מצאנו רשות לזה אלא כבן עזאי שחשקה נפשו בתורה”[21].
חובת הציבור ליישב העולם
עריכההמצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימה ולהשתדל לקיימה ככל יכולתו. וסמכו אותה חכמים על הפסוק[8]: ”לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”, וקראו לזה בקיצור 'לשבת'. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה. ועל כן רק לשם שתי מצוות אלו מוכרים ספר תורה[22]. ולכן חייבו לשחרר עבד שחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן וללדת[23]. ואף שיש איסור תורה לשחרר עבד כנעני[24], כיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה[25]. והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד של החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לנשים ולגברים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש[26]. ולדעת רוב הראשונים[27] מוכרים ספר תורה גם עבור מי שכבר קיים חובת פרו ורבו מהתורה, שכן למצווה הכללית אין גדרים והיא מתקיימת בכל ילד וילד שמולידים, בין אם הוא ילד יחיד ובין אם הוא הילד העשירי. וכ"כ רמב"ן[28]. וכ"כ האלף לך שלמה[29]. גם הוראת הגירושין לבני זוג שבמשך עשר שנים לא נולד להם ילד, היא מפני המצווה הכללית בלבד, אבל לשם קיום המצווה הפרטית לא היו מחייבים זאת. ולכן מי שיש לו בן או בת, גם אם לא קיים את חובת המצווה הפרטית בבן ובת, אינו צריך להתגרש[30].
גיל חובת המצווה
עריכהאף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים[31] שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים, משום שעליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: לימוד יסודות התורה ומציאת פרנסה.
לימוד התורה נחוץ לפני העמדת צאצאים כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים[32]: ”בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה”. וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו[33]. וכן נפסק בשולחן ערוך[34]: ”ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו”.
באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן למדו חכמים[35] מסדר הפסוקים (דברים כא, ה-ז): ”אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת… אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה…”. ”לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה”. ואף שלמה אמר בחכמתו[36] : ”הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה”. וכן כתב הרמב"ם[37]: ”דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…”
לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים[33]: ”עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו”, לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): ”עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת”.
בנוסף לכך אמרו חכמים: ”בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה”, מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא נכשל לעיתים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, הוא יודע שהדבר אינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, הוא מתייאש מיכולתו להתגבר עליו ונכנע ליצרו הרע ומתרגל לספק את יצרו בעבירה, ולכן אף לאחר שיתחתן וישמור נאמנות לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו לחלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן עצמו. והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה מפני כשרונותיו או צידקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלא שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו[33].
דינים הנובעים מן המצווה
עריכה- אסור לגבר לחיות ללא אישה (בגיל המפורט למעלה).
- אסור לגבר לשאת עקרה, זקנה וקטנה שאינן יכולות ללדת, אלא אם כן כבר קיים מצוות פרייה ורבייה, או שיש לו אישה אחרת שיכולה ללדת.
- אישה רשאית לא להינשא לעולם או להינשא לסריס[38].
- אסור לגבר לעקר את עצמו על ידי סם אך לאשה מותר.
- הבעל חייב לקיים יחסי אישות עם אשתו בכל עונה (תדירות קבועה בהלכה המשתנה לפי תחום העיסוק של הגבר) עד שיהיו לו בנים. כאשר יש לו בנים, האשה יכולה למחול על חובת העונה[39].
- אם זוג חי עשר שנים ללא ילדים - הבעל חייב לישא אשה אחרת שיכולה ללדת או להתגרש[40][41].
מתי יוצא ידי חובה
עריכהגדר המצווה מהתורה
עריכהבכל ילד שאדם זוכה להוליד הוא מקיים מצווה גדולה מאוד מהתורה, אלא שהתורה קבעה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת. במשנה[16] יש מחלוקת כמה ילדים יש להוליד כדי לצאת ידי חובת מצווה זו. בית שמאי סוברים שיש להוליד שני זכרים. ואילו בית הלל סוברים שיש צורך בבן ובת, וסומכים זאת על הפסוק הסמוך: "זכר ונקבה ברא אותם", וכן ההלכה. לפי גרסה אחרת, המחלוקת הייתה האם צריך בן ובת, או שמספיק או בן או בת[42]. גם לפי בית הלל וגם לפי בית שמאי הכוונה לילדים שיוכלו לקיים את המצווה בעצמם, כלומר ילדים פוריים.
להלכה פסקו הן הרמב"ם[43] והן השולחן ערוך[44] כבית הלל, שהאדם קיים את המצווה מן התורה במלואה לאחר שהוא הוליד בן ובת פוריים.
גדר המצווה מדברי חכמים
עריכהחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים[15]. החיוב בריבוי ילדים נועד להבטיח את קיום החובה מהתורה, ולעודד את הערך העצום של חיי אנוש.
הרמב"ם הבין שמדובר במצווה של ממש מדברי חכמים[45]: ”אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם.” מנגד, יש ראשונים שהגדירו זאת כמנהג דרך ארץ וישוב העולם[46][47]. מתוך מחלוקת זו יש שהציעו שעד 4–5 ילדים יש לראות את המצווה כמחייבת, ומכאן ואילך כמנהג דרך ארץ שיש לקיימו לפי הנסיבות והרצון האישי[48].
הרב אליעזר מלמד מסביר שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו[49]. היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו במקרים רבים שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, יש מקום לומר שהחובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהחובה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים.
הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות[50]:
- חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיימה.
- חובה מדברי חכמים ללדת כארבעה או חמישה ילדים.
- מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים.
המשכיות הצאצאים
עריכהגם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח, שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע[15]: ”היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו”, שנאמר[51] ”בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים”.
ערך החיים
עריכה
ערך מורחב – קדושת החיים
ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה: ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”[52]. וכן נאמר: ”וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”[53], ”וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”[54]. וכן נאמר לאברהם אבינו: ”כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ”[55], וליצחק אבינו: ”וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם”[56], וליעקב אבינו: ”וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ”[57]. וכן בפסוקי הברכה: ”וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם”[58]. וכן בברכת משה לעם ישראל: ”ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים”[59]. וכן על הגאולה נאמר: ”וּפָרוּ וְרָבוּ”[60], ”וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ”[61].
נשואים עשר שנים ללא ילדים
עריכההנשואים עשר שנים ללא ילדים צריכים למצוא פתרון במסגרת ההלכה לקיום מצוות פרו ורבו. בעבר ניתן היה לבחור בין שתי חלופות: גירושין או נישואין עם אישה נוספת. לאחר שפשטה תקנת רבנו גרשום שלא לשאת שתי נשים, נותרה רק אפשרות הגירושין כלגיטימית.
מקור הדין
עריכההמשנה במסכת יבמות דנה במצוות פרו ורבו, וקובעת כך:
נשא אשה, ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה, אינו רשאי לבטל
— מסכת יבמות, פרק ו, משנה ו
התלמוד מבחין ברמז להלכה זו כבר בסיפור המקראי אודות שרי והגר:[62]
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה
— בראשית, טז,א-ג
דינים והיתרים
עריכהאם נולד לבני הזוג ילד אחד, ועברו עשר שנים מאז לידתו - הרדב"ז סובר שעליהם להתגרש, כיוון שלא קיימו מצוות פריה ורבייה[63]. אמנם, הרמב"ן והרשב"א סוברים שאין עליהם חובה להתגרש, כיוון שקיימו את המצווה הכללית להביא צאצא לעולם[64]. וכך פסקו מעיל צדקה[65], ערוך השולחן[66] ופניני הלכה[67].
אם אחד מבני הזוג היה חולה, או שנפרדו לפרק זמן ארוך בשל נסיעה - זמני החולי והפרידה אינם נספרים למניין עשר שנים[68]. כמו כן, אם בני הזוג חיו בחוץ לארץ ועלו לארץ ישראל - מתחילים לספור את 10 השנים רק ממתי שעלו לארץ, כיוון שייתכן וזכות הארץ תועיל עבורם. דין זה למדו חכמים משרי, שנתנה את הגר לאברם ”מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן”[69].
כתבו הריב"ש[70] והרמ"א[41] שלמעשה לא נהוג לאכוף על זוג שלא נולד להם ילדים הלכה זו.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- הערך "פריה ורביה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הרב אליעזר מלמד, פרו ורבו, המצווה הכללית ופרטי ההלכות, שמחת הבית וברכתו פרק ה, באתר פניני הלכה
- פרייה ורבייה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- אליעזר מלמד, פרייה ורבייה - עד כמה?, באתר "ישיבה"
- הלכות אישות בקיצור שולחן ערוך
- דוד הד, "פרו ורבו: הבסיס לאתיקה של הולדה ועיצוב גנטי", משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 4, תשע"ג
- רונית עיר שי, "פרו ורבו ומלאו את הארץ" - על הפסיקה סביב נושא הפריון, דעות 31, באתר נאמני תורה ועבודה(הקישור אינו פעיל, 10 בינואר 2018)
- לאה מזור, פריון ונשים בעיצוב ראשית ישראל במצרים – עיון ספרותי-רעיוני בשמות א'-ב', באתר הבלוג של ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
- רוחמה וייס, פרו ורבו: כשחז"ל החליטו לשלוט על הרחם, באתר ynet, 17 באוקטובר 2014
הערות שוליים
עריכה- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ט"ז.
- ^ בראשית א' פסוק כב'
- ^ ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ח
- ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק ז'
- ^ ספר דברים, פרק ה', פסוק כ"ו
- ^ סנהדרין שם
- ^ בסוגיה בסנהדרין (דף נ"ט, עמוד ב') מבואר שגוי אינו מצווה בפרייה ורבייה, שהרי הגמרא אומרת שם: "והרי פריה ורבייה, שנאמרה לבני נח, דכתיב ואתם פרו ורבו, ונשנית בסיני לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, לישראל נאמרה, ולא לבני נח". ומאידך תוספות, מסכת חגיגה, דף ב', עמוד ב' כתבו: "ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען". וראו במשנה למלך (מלכים פרק י' הלכה ז') ביאר שכוונת התוספות לומר שקודם מתן תורה ודאי הייתה שייכת המצווה גם לבני נח שהרי זה נאמר להם. אלא שלאחר מתן תורה יש לנו את הכלל כל מקום שנאמרה מצווה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה – כלומר, מזמן מתן תורה ואילך. כלומר, היום אין להם חיוב פריה ורבייה.
- ^ 1 2 ספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוק י"ח
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד א'
- ^ תוספתא מסכת יבמות סוף פרק ח. אגב, דברים אלו נאמרו מפי בן עזאי, שבעצמו לא התחתן, ולכך תקף אותו רבי אלעזר בן עזריה: "נאים דברים כשהם יוצאים מפי עושיהם. יש נאה דורש, ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש; בן עזאי, נאה דורש ואין נאה מקיים". ועל זה השיב לו בן עזאי: "מה אעשה, חשקה נפשי בתורה, ויתקיים העולם באחרים".
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ג, פסוק ג'
- ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ו
- ^ אליהו זוטא יד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ז, עמוד א'
- ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'.
- ^ 1 2 משנה, מסכת יבמות, פרק ו', משנה ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ח, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג, עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ג'.
- ^ ארבעה טורים, אבן העזר, סימן א', סעיף ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ז, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"א, עמוד א'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ז, סעיף ע"ט.
- ^ (תוספות שם דיבור המתחיל 'לא תוהו'; חגיגה ב, ב, 'לא תוהו'). וכן כתב באתוון דאורייתא (כלל יג).
- ^ מגן אברהם קנג, ט; אליה רבה יב; משנה ברורה כד.
- ^ שאילתות, בה"ג, רא"ש. וכן דעת רמב"ן, שפירש שגם רי"ף מסכים לזה. וכ"כ בית שמואל א, טז, למעשה.
- ^ מלחמות כ, א, בדפי הרי"ף.
- ^ (אבן העזר ב).
- ^ שכן אמרו במשנה (יבמות סד, א): "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה", משמע אם ילדה אפילו אחד, אינם צריכים להתגרש. וכ"כ רמב"ן, רשב"א, רמ"א בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנ"ד, סעיף י'; מעיל צדקה לג, פתחי תשובה כו, ערוך השולחן כג וכט. וכן עולה מדברי ריטב"א ונמוק"י.
- ^ המקורות יובאו בפסקאות הבאות.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א.
- ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד ב'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ד, עמוד א'
- ^ ספר משלי, פרק כ"ד, פסוק כ"ז
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה י"א
- ^ רמב"ם אישות פט"ו ה"ז, ואיסורי ביאה פכ"א הכ"ו
- ^ רמב"ם אישות פט"ו ה"א
- ^ משנה, מסכת יבמות, פרק ו', משנה ו'
- ^ 1 2 שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א', סעיף ג'
- ^ תוספתא, מסכת יבמות פרק ח.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ד'
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א', סעיף ה'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ט"ז
- ^ רבנו זרחיה הלוי, יבמות יט,ב
- ^ רמב"ן, מלחמות ה' יבמות יט,ב
- ^ ו – שתי מדרגות במצוות חכמים – פניני הלכה
- ^ פניני הלכה, שמחת הבית וברכתו ה, ו.
- ^ ויש לחלוקה זו סימוכין בשתי סברות: האחת: מצינו שחכמים קבעו את מצוותם כעין מצוות התורה. "כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון" (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ה, עמוד א', ועוד מקומות). כך למשל בצומות הנביאים, שהם כעין יוה"כ שמהתורה (פניני הלכה זמנים ז, א). וכך למד רבי יוסף אוטלינגי ב"לוח דינים של הנימוקי יוסף" יבמות אות ס: "מדאורייתא קיים פריה ורבייה בבן ובת לחוד, ומדרבנן בעו תרי מכל חד". לפיו יוצא שצריך שני בנים ושתי בנות דווקא. ויש לצרף לכך את סברת העמק שאלה קסה, ג-ד.
- ^ מגילת קהלת, פרק י"א, פסוק ו'.
- ^ ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ח.
- ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק א'.
- ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק ז'.
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ז.
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ד'.
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ד.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ט'.
- ^ ספר דברים, פרק א', פסוק י"א.
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ג, פסוק ג'.
- ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ו, פסוק א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד, עמוד א'
- ^ שו"ת הרדב"ז, ח"א קכו; ח"ב תש.
- ^ דעתם הובאה ברמ"א, אבן העזר, קנד,י.
- ^ שו"ת מעיל צדקה לג.
- ^ אבן העזר, קנד,כג;כט.
- ^ שמחת הבית וברכתו, ו,ז.
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, קנד,יא.
- ^ יבמות, סד,א.
- ^ תשובות ריב"ש, סימן ט"ו