תיירות צליינית לארץ ישראל
תיירות צליינית לארץ ישראל היא תיירות נוצרית, במסגרתה התייר עולה לרגל לאתרים הקדושים לנצרות בארץ ישראל, כגון כנסיות ואתרים אחרים שישו וקדושים נוצריים אחרים ביקרו בהם או שהו בהם, וכן אתרי סיפורי המקרא והברית החדשה, שנמצאים כיום במדינת ישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית.
אף כי מצוות העלייה לרגל איננה חובה בדת הנוצרית, נוצרים רבים רואים חשיבות בעלייה לארץ ובביקור במקומות הקדושים. במקרים רבים סוכני התיירות הצליינית משווקים את ישראל תחת השם "ארץ הקודש", בעוד מדינת ישראל המודרנית ואתריה כמעט שאינם מוזכרים.
שורשי התיירות הצליינית
עריכה
הצליינות הנוצרית לארץ הקודש החלה כבר במאה השנייה לספירה במטרה לבקר במקומות שקודשו על ידי נוכחותו של ישו הנוצרי, עוד בטרם הוקמו אתרי הנצחה רשמיים לנוכחות זו. עקבות של צליינות נוצרית נותרו בשטח כבר במאות השנייה והשלישית לספירה, אך עיקר התפתחותה של הצליינות בארץ ישראל החלה במאה הרביעית לספירה עם הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית. בשנת 324 לספירה הוכרזה הנצרות כדת הרשמית באימפריה הביזנטית, ולפי המסורת, אמו של הקיסר, הלנה, הגיעה לארץ הקודש ופתחה בפעילות נמרצת לזיהוי ולסימון אתרים מחייו של ישו ותלמידיו. כך סומנו כנסיית הקבר בירושלים כמקום הצליבה של ישו, כנסיית המולד בבית לחם, כנסיית ההשתנות בהר תבור ואתרים רבים אחרים. סומנו גם מקומות שהיו קשורים לאירועים ומסורות מימי המקרא, למשל חברון, עיר האבות, בית לחם עיר הולדתו של דוד המלך, הגילגל, מקום כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל ועוד. על בסיס מקומות אלה נוצרה "הגאוגרפיה הקדושה", שכללה את נתיבי העלייה לרגל ומפת המקומות הקדושים. מקומות המתארים את פעילותו הרוחנית של ישו הפכו בעיני הנוצרים למושג של קדושה תוך התעלמות ממשמעותם הגאוגרפית.
ככל שהברית החדשה התרחקה מהברית הישנה, כך הלכו האתרים הנוצריים ודחקו במשך השנים ממפת התיירות הקדושה את האתרים המקראיים. רוב המקומות הקדושים הנוצריים שסומנו באלפיים השנים האחרונות היו בירושלים וסביבותיה, אך גם בגליל, מקום הולדתו ותחילת פעילותו של ישו, סומנו אתרים רבים מאוד, הנופלים בחשיבותם רק מירושלים. נצרת, הר תבור, כפר נחום, טבריה, הר האושר, הכנרת וטבחה מהוות את "הגלעין הקדוש" של אתרי העלייה לרגל הנוצרים בגליל, בייחוד, אך לא רק, לקבוצות קתוליות.
ישו נולד וחי כיהודי, והטרנספורמציה שעבר מהדת היהודית ליצירת דת חדשה התרחשה בשלבים בקרב תלמידיו ומאמיניו, שמכונים כיום בספרות בעיקר יהודים-נוצרים. קהילות של יהודים-נוצרים התגוררו במקומות שונים בארץ ישראל והותירו שרידים ארכאולוגיים רבים המעידים על אמונתם. החפירות הארכאולוגיות הרבות בעידן המודרני הובילו לכך שסימון אתרים מתקופתו של ישו נעשה במקרים רבים גם על ידי ארכאולוגים, לדוגמה, חפירות בית צידה בעשורים האחרונים.
הצליינות בתרבות
עריכה
לתיירות הצליינית נלוותה כבר מימי הביניים המוקדמים תעשיית מזכרות מארץ הקודש, בין השאר שרידי קדושים. החל מהמאה ה-16 נפוץ מנהג של צליינים להתקעקע ב"צלב ירושלים" כמזכרת מצליינותם. במאה ה-19 נפוצו אלבומי פרחים מיובשים שהציגו עיצובים של אלמנטים נוצריים באמצעות פרחי ארץ הקודש, וגילופים בעץ זית של סצינות ודמויות מהברית הישנה והחדשה. חווית הצליינות תועדה ופורסמה בארצות המוצא של הצליינים גם באמצעות יצירות ספרות ואמנות שנוצרו בהשראת הצליינות, והציגו "גאוגרפיה קדושה", תפיסה דתית ולא דווקא עובדתית של ארץ הקודש.[1][2][3][4][5][6][7][8]
מאפיינים דתיים ארגוניים ודמוגרפים של התיירות הצליינית
עריכההאוכלוסייה הנוצרית נחלקת לכנסיות שונות הנבדלות זו מזו במבנה הארגוני שלהן ובהשקפותיהן על הארץ, על המקומות הקדושים ועל היהדות. הכנסיות העיקריות הן: הכנסייה הקתולית, הכנסייה הפרוטסטנטית והכנסייה האורתודוקסית. בכל כנסייה קיימות כתות השונות גם הן זו מזו.
שתי הכנסיות העיקריות של הצליינים בארץ הן הקתולית והפרוטסטנטית. הכנסייה הקתולית מונה 1.3 מיליארד מאמינים, והיא נפוצה בעיקר בדרום מערב אירופה ובמרכזה, ובאמריקה הלטינית. גם בצפון אמריקה מתגוררים קתולים רבים. הכנסייה הפרוטסטנטית מונה 750 מיליון מאמינים המאוגדים בעשרות ארגונים פרוטסטנטיים, מרביתם מתגוררים במערב אירופה ובמרכזה ובצפון אמריקה.
הקתולים מתעניינים בעיקר באתרים שבהם התרחשו אירועים מתקופת התנ"ך או כאלה שבהם התגלה האל. לכן הם מגיעים רק לאתרים אשר קיבלו את האישור וההכרה על ידי הכנסייה. אלה יהיו אתרים, כנסיות ומקומות קדושים קבועים וברורים הקשורים בעיקר לחייו של ישו ופועלו. הפרוטסטנטים, לעומת זאת, מתעניינים בארץ התנ"ך באופן כללי ובמדינה המודרנית שהוקמה בה, ולכן נופים ואזורים מעניינים אותם יותר מאשר כנסיות, מקומות פולחן או מונומנטים. בהמשך לכך, הקתולים יתמקדו בעיקר באתרים קדושים ובהיבטים דתיים, בעוד שהפרוטסטנטים נוטים להגיע גם למקומות תיירותיים שאינם בהכרח קשורים לדת.
מאז ראשית הנצרות ועד ימינו לא פסקה תנועת הצליינות לארץ ישראל, בין אם היא הייתה חלק ממערכה צבאית עקובה מדם במסעות הצלב או מפעילות דתית או הומניטרית שוחרת שלום. ארץ הקודש הייתה ונותרה מוקד עניין אדיר לקהל יעד נוצרי והדבר בא לידי ביטוי בעשורים האחרונים בצליינות הנוצרית, שממשיכה להוות בסיס יציב לתיירות למדינת ישראל. ע"פ סקר תיירות נכנסת[9] של משרד התיירות, הגיעו לישראל בשנת 2013 2,862,740 תיירים ומתוכם 22% היו צליינים, דהיינו 629,802 צליינים. מקרב כלל הצליינים היו 17% תיירים חוזרים, כלומר 100,768 צליינים. 85% מהצליינים הגיעו לישראל בשנת 2013 בטיול מאורגן, ומספר הלילות הממוצע לשהייה שלהם בארץ היה 7.9 לילות. ניתוח פלח השוק הצלייני לפי זרמים בנצרות מעלה שמתוך כלל התיירים שהגדירו עצמם כצליינים, 53% היו קתולים, 22% אוונגליים, 8% מהכנסייה האפריקנית-אמריקנית ו-10% אורתודוקסים. 56% מהקתולים הגיעו בטיול מאורגן, לעומת 21% מהאוונגלים ו-9% מהאורתודוקסים.
מסלולי סיור
עריכה
רוב התיירים שמגיעים למטרות צליינות עושים זאת בטיול מאורגן, ופעמים רבות הכומר הקהילתי מלווה את הקבוצה בארץ ומנהיג אותה בביקורה. קיימים בערך 30-40 אתרי ביקור צליינים שהם בבחינת חובה בסיורו של התייר הצלייני בישראל. 50% מהאתרים מרוכזים באזור ירושלים או במרחק נסיעה קצר ממנה, 30% מהאתרים נמצאים בגליל וסביב הכנרת והיתר באזור הגליל המערבי ובמישור החוף. אתרי הביקור המופיעים במרבית הסיורים הקלאסיים לצליינים נותרו ירושלים (99%), בית לחם (86%), אזור הגליל 76% (נצרת 86%), טבריה וסובב כנרת 89% (כפר נחום 83%, ירדנית 64%) וים המלח 85% (קומראן 56% ומצדה 44%).[10] אתרי הביקור הצליינים בישראל קשורים ברובם למסעותיו של ישו בארץ הקודש ומוזכרים בברית החדשה. התפילות והדרשות במקומות אלה מעצימות את החוויה הדתית. יש כיום עודף היצע של אתרים, במיוחד של אתרים היסטוריים, ויכולת התיירות הצליינית לספוג אתרים חדשים מוגבלות ביותר, בעיקר כשמדובר בסיורי קבוצות מאורגנות.
בפירמידה של תהליך קבלת ההחלטות עומד הכומר של הקבוצה, הוא מארגן את שירותי הקרקע והטיסה, כאשר את השירות הזה הוא מקבל מסוכן הנסיעות בישראל או בחול. ראש הקבוצה שואב את המידע שלו מניסיון אישי שלו כתוצאה מסיור שערך כבר בעצמו בישראל. תוכניות הסיורים של הצליינים קשיחות למדי והן מתקיימות באחד מן המסלולים המקובלים הבאים:
- מסלול סיור קלאסי קצר
- מסלול סיור קתולי
- מסלול סיור פרוטסטנטי
המסלול הצלייני הקלאסי
עריכההמסלול הקלאסי הקצר מופיע ברוב חוברות התיירות המוכרות חבילות תיור לארץ. הוא כולל כ-4 לילות בירושלים, 2 לילות בטבריה ולילה אחד בתל אביב או בנתניה. במסלול מופיעים האתרים הקלאסיים כמו טבריה, נצרת, כפר כנא, הר תבור, טבחה (עין שבע), קיסריה, האתרים הדתיים בירושלים ובבית לחם, וכן מצדה וקומראן. הם נפוצים בתוכניותיהן של קבוצות מאירופה המרכזית, מספרד ומאפריקה.
המסלול הקלאסי הוא תמצית מסעותיו של ישו בארץ הקודש וכולל את האתרים התנכיים המופיעים בברית החדשה. במשך הסיור הצליינים מבקרים בכל המקומות שבהם ישו חי למד ועשה ניסים. המאפיין החשוב בסיורים הוא אופי החוויה הדתית המלווה את הביקור באתרים הקדושים.
המסלול הצלייני הקתולי
עריכההמסלול הקתולי מעט ארוך יותר. מאפיינת אותו שהות ארוכה יותר בירושלים וסיורים מעמיקים יותר באזור. הסיור בגליל מתרכז באתרים הקדושים לנצרות סביב הכנרת, הר האושר, טבחה, נצרת וטבילה בנהר הירדן.
מאפיינת את התיירות הקתולית תוכנית סיור קשיחה. התיירים מעוניינים בחוויה דתית רוחנית בלבד. קבוצות קתוליות באות מדרום אירופה ומאמריקה הלטינית והם העניים ביותר.
המסלול הצלייני הפרוטסטנטי
עריכההמסלול הפרוטסטנטי הוא הארוך מבין השלושה וכולל כ-9 לילות בירושלים, 3 לילות בטבריה ולילה אחד בנתניה. התוכנית נפוצה בסיורים של קבוצות גרמניות ואמריקניות. היא כוללת ביקור ב-60 אתרים.
האתרים הנוספים על אלה שבמסלול הקלאסי הם בחלקם אתרים היסטוריים או תנכיים בטווח נסיעה של עד שעה מירושלים, כמו בית גוברין ואמאוס, וכן אתרים נוספים בגליל שעקב השהות הארוכה יותר בארץ ניתן לבקר בהם, ביניהם בית שאן, הסירה בגינוסר, חמי טבריה והגליל. בצד אתרי החובה הנוצריים יש במסלול זה הרחבה לאתרים ולמסלולים שאינם אתרי ביקור נוצריים.
מסלולי הסיור הצליינים עברו משנת 2005 שינויים משמעותיים, זאת בשל נחיתות רבות של חברות תעופה סדירות ושל טיסות שכר באילת. הוזלת מחירי הטיסות מאפשר מסלולי סיור חדשים, חלקם עוברים את הגבול ומסיירים בסיני בדרך כלל יומיים לסנטה קתרינה ולהר משה וחוזרים לאילת וממשיכים צפונה. קבוצות אלה אינן נוהגות ללון באזור ים המלח אלא חוזרות לירושלים או ממשיכות בדרכן לצפון.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אהרן לרון, הנצרות וארץ הקודש צ'ריקובר, 1997.
- ראסל פול, נסיעות דת באלף החדש, 1999.
- תיירות נכנסת ותיירות פנים, אזורי נצרת.
- אלי שילר, מדריך לאתרים נוצרים בישראל, כתב עת לידיעת הארץ 85–87, אפריל 1992.
- אורה לימור ורובין, מ.(עורכות). מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה: תיאורי מסע לטיניים, ירושלים, יד יצחק בן-צבי 1998.
- אורה לימור, אלחנן ריינר, מרים פרנקל, עלייה לרגל - יהודים, נוצרים, מוסלמים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ד – 2014. פרק ג: העלייה לרגל הנוצרית לירושלים בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים, עמ' 131–201.
- אורה לימור, מסעות ירושלים : עולי רגל נוצרים בימי הביניים המוקדמים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשפ"ג.
- יואב ניצב, תיירות צליינית בישראל, 2003.
- דוח למשרד התיירות 2003-2004.
- קובי כהן-הטב, לתור את הארץ: התיירות בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, יד יצחק בן-צבי 2006
קישורים חיצוניים
עריכה
תיירות צליינית לארץ ישראל, דף שער בספרייה הלאומית- משה גלעד, לאן נעלמו 10 מיליון הצליינים שאמורים להגיע לישראל?, באתר הארץ, 14 במאי 2017
משה גלעד, ג'יזס כרייסט, איזו החמצה תיירותית, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2017- Collins-Kreiner, N., & Kliot, N. (2000). Pilgrimage tourism in the holy land: The Behavioural Characteristics of Christian pilgrims. GeoJournal, 50 (1), 55-67
- מידע על צליינות לארץ הקודש, באתר התאחדות בולאי ישראל, 22 ביוני 1999
- מידע על צליינות לארץ הקודש חלק ב, באתר התאחדות בולאי ישראל, 15 בפברואר 2000
הערות שוליים
עריכה- ^ אריה גראבויס, מן 'הגאוגרפיה הקדושה' ל'כתיבת ארץ ישראל' – תמורות בתאוריה של ארץ-ישראל על-ידי צליינים במאה הי"ג, קתדרה 31, אפריל 1984, עמ' 66-43
- ^ אריה גראבויס ואיבון פרידמן, דיון: בין זיקה לזרות: יחסם של הצליינים לארץ-ישראל בתקופת מסעי-הצלב, קתדרה 41, אוקטובר 1986, עמ' 64-37
- ^ יעקב קרץ', מסעות לארץ-ישראל בספרות ובמקורות פולניים – סקירה ביבליוגרפית ראשונית, קתדרה 68, יוני 1993, עמ' 160-140
- ^ יצחק חן, תוויות המזכרות מארץ הקודש בגאליה הפרַנקית, קתדרה 82, דצמבר 1997, עמ' 44-25
- ^ בת-שבע אלברט, עוד על עלייה לרגל לארץ-ישראל בימי הביניים המוקדמים, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 52-33
- ^ מרדכי לוי, לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה, קתדרה 95, אפריל 2000, עמ' 66-37
- ^ מרדכי לוי, במכחול ובמקל צליינים: ציירים מארצות השפלה מראשית המאה השש-עשרה כצליינים ותרומתם לדימויה המציאותי של ירושלים, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 100-79
- ^ עמי זהבי, אלבומי הפרחים המיובשים מירושלים, בהוצאת המחבר, 2023
- ^ מרטנס הופמן. סקר תיירות נכנסת. דו"ח שנתי. יוני 2014
- ^ מרטנס הופמן. סקר תיירות נכנסת. דו"ח שנתי. יוני 2014