קוקו שאנל
גבריאל בונר "קוֹקוֹ" שאנל (בצרפתית: Gabrielle Bonheur "Coco" Chanel; 19 באוגוסט 1883 – 10 בינואר 1971) הייתה מעצבת אופנה צרפתייה. היא עמדה בראש בית האופנה "שאנל", הקרוי על שמה, ופעלה בו משנת 1909 עד מותה בשנת 1971. נודעה גם בדעותיה האנטישמיות, וכמשתפת פעולה עם הנאצים[1][2][3][4].
 | |
| לידה |
19 באוגוסט 1883 סומיר, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
10 בינואר 1971 (בגיל 87) מלון ריץ פריז, הרובע הראשון של פריז, צרפת |
| שם לידה |
Gabrielle Chasnel |
| מדינה |
 צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות בואה דה וו |
| ידועה בשל | ייסוד בית האופנה "שאנל" |
| מקצוע | מעצבת אופנה |
| מעסיק |
שאנל |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
Neiman Marcus Fashion Award (1957) |
|
chanel | |
  | |
בזמן מלחמת העולם השנייה ניצלה שאנל את עליית המשטר הנאצי בגרמניה ואת כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, כדי להשיג שליטה בלעדית על החברה "שאנל" משותפיה היהודים, משפחת ורטהיימר - מנהלי "Parfums Chanel" המפיקה את "שאנל מספר 5", מותג הבישום הרווחי ביותר שלה.[5][6][5] כל זאת בזכות מעמדה כבת "הגזע הארי" ותמיכתה המוצהרת בקנצלר גרמניה, אדולף היטלר.[7][8] משפחת ורטהיימר שחזו את הסנקציות נגד היהודים, העבירו מבעוד מועד את חברת הבישום שלהם לחבר משפחה מרקע נוצרי בשם פליקס אמיו, איש עסקים צרפתי שלאחר תום המלחמה השיב את בעלות החברה אל חיק חבריו במשפחת ורטהיימר.[5][6]
ביוגרפיה
עריכהתחילת דרכה
עריכהשאנל נולדה בעמק הלואר שבצרפת, למשפחה מרקע נוצרי. היא גדלה עם הוריה חסרי ההשכלה וחמשת אחיה. בגיל 12 מתה אמה משחפת. אביה, אלברט שאסנל (שם המשפחה המקורי), פיזר את ילדיו אצל קרובי משפחה שונים, בעוד שאנל הגיעה לבית יתומים של מנזר קתולי[9]. היא למדה תפירה מהנזירות וספגה מהן סגנון לבוש פשוט, שלימים יאפיין את עיצוביה.
בגיל 18 עזבה שאנל את בית היתומים והחלה להופיע כזמרת מועדונים בערים מולן ווישי, שם אימצה את הכינוי "קוקו". בגיל 22 פגשה באטיין בלסאן, מגדל סוסים עשיר, והייתה פילגשו במשך תקופה קצרה. לאחר מכן עזבה שאנל את בלסאן לטובת חברו ארתור אדווארד "בוי" קפל, שהיה איש עסקים אנגלי. ב-1910, בזכות עזרה כלכלית שקיבלה מהשניים, פתחה שאנל חנות כובעים בפריז[10].
ב-1913 פתחה, בסיוע "בוי" קפל, שתי חנויות נוספות - בביאריץ ובדוביל שבנורמנדי, והחלה לעצב ולמכור גם בגדים.
תחילת הקריירה
עריכה
שאנל צברה פופולריות, בעיקר בקרב החברה הגבוהה בפריז. היא פתחה את הסטודיו המרכזי של המותג מול מלון ריץ בו התגוררה. בשנת 1922 הוציאה שאנל את הבושם שאנל מספר 5 והייתה למעצבת האופנה הראשונה שהוציאה בושם. הבושם של שאנל התבדל מבשמים שקדמו לו בכך שהורכב מתערובת של 50 ריחות שונים, ולא התבסס על ניחוח מפרח אחד. הצלחתו של הבושם מיוחסת לעיתים למרילין מונרו, שפרסמה אותו כבושם בו היא משתמשת. כשהיא הולכת לישון, נהגה מונרו לומר, היא מפזרת על עצמה שאנל 5 - "I wear Chanel number 5". "שאנל מספר 5" נחשב לבושם הנמכר ביותר בעולם עד היום[11].
שנות העשרים היו שנים של שגשוג עבור בית האופנה של שאנל. היא שינתה את דפוסי הלבוש הנהוגים באותה תקופה והשפיעה רבות על האופנה המודרנית הנהוגה עד היום. מלבד עיסוקה באופנה, הפכה שאנל גם לאשת החברה הגבוהה בצרפת של אותה התקופה. היא עיצבה תלבושות עבור הבלט רוס, חברה לאישים מפורסמים כמו ז'אן קוקטו ופאבלו פיקאסו ואפילו ניהלה רומן קצר עם המלחין איגור סטרווינסקי[12].
שיתוף פעולה עם הנאצים
עריכהבתקופת השפל הגדול ספג בית האופנה של שאנל נזקים כלכליים, וכאשר הוכרזה מלחמת העולם השנייה שאנל החליטה לסגור את העסק. לאחר פלישת הנאצים לצרפת ב-1940, החלה שאנל לנהל רומן עם קצין נאצי בכיר, ובזכות קשרים אלה ובזכות דעותיה האנטישמיות המוצהרות, קיבלה אישור מיוחד להישאר בדירתה המפוארת במלון ריץ שבפריז[13].
שאנל הואשמה בסיוע לנאצים במלחמת העולם השנייה, ואף גויסה לאבווהר על ידי אחד ממאהביה. הביוגרף האל ווהן, מחבר הספר "לישון עם האויב: מלחמתה הסודית של קוקו שאנל" (2011), כתב בספרו כי "שאנל הייתה אנטישמית מאוד. היא התעשרה באמצעות מתן שירותים לעשירי צרפת, וכך נחשפה ליהודים"[14][15][16].
בתום המלחמה, ב-1944, זכתה שאנל לביקורות חמורות מהציבור הצרפתי בשל קשריה עם הנאצים ועקב תמיכתה בקנצלר גרמניה, אדולף היטלר.[7][8] כתוצאה מכך החליטה להגר אל שווייץ ולהתחיל שם את חייה מחדש.
בשנת 1954 חזרה שאנל לצרפת ולתעשיית האופנה שהשתנתה במאז עזבה. בשנים בהן נעדרה שאנל מצרפת, עלה בית האופנה של כריסטיאן דיור והחזיר לאופנה את המראה הנשי. על מנת לזכות חזרה בפופולריות של המותג, יצאה שאנל מהשוק האירופאי לארצות הברית, שם זכתה שאנל לפופולריות בקרב אנשי הוליווד, ביניהן מרילין מונרו, אודרי הפבורן וגרייס קלי[9]. בסוף שנות החמישים ובשנות השישים חזרה שאנל למעמדה הקודם וזכתה להכרה כמעצבת אופנה נחשבת עוד בחייה.
שאנל המשיכה לעבוד עד יומה האחרון. היא מתה מהתקף לב ב-1971. מאז עבר מפעל הבשמים (המייצר את שאנל מספר 5) של שאנל לשותפה לעסק, היהודי-צרפתי פייר ורטהיימר (אנ'), אשר רכש בהמשך את בית האופנה כולו. לאחר פטירתו של פייר עבר בית האופנה לנכדיו, האחים אלן ורטהיימר וז'ראר ורטהיימר, שהחליטו לנסות ולשחזר את ימי התהילה של בית האופנה שאנל בחיפוש אחר מעצב חדש. וכך, ב-1983 הציע אלן את תפקיד המעצב הראשי למעצב הגרמני קרל לגרפלד, שנענה בחיוב ועמד בראש המותג ובית האופנה "שאנל" עד מותו ב-2019[17].
השפעותיה
עריכה
שאנל הייתה מעצבת האופנה הראשונה, בתקופה בה עיצוב האופנה נשלט בידי גברים. עיצוביה התאפיינו בפשטות ובאלגנטיות, בקווים גאומטריים וצורות פשוטות, פונקציונליים ונוחים לעבודה. שאנל נחשבת לאישה שתרמה רבות לתנועה הפמיניסטית באמצעות עיצוביה, שעזרו לשחרר את גוף האישה ולהעניק לה נוחות, זאת אף על פי ששאנל דיברה בעיקר על נשיות ומעולם לא התייחסה לפמיניזם.
בשנת 1916, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, תקופת הבל אפוק - שהתאפיינה באופנה נשית רהבתנית שכללה מחוכים, שמלות ארוכות ובדים כבדים - הסתיימה. שאנל הייתה המעצבת שהובילה את השינוי באופנה מתקופת הבל אפוק לתקופה המודרנית. היא הבינה שצרכניות הבגדים בתקופה שלאחר המלחמה מעדיפות נוחות על פני רהבתנות ולכן עיצבה בגדים בהתאם.
לבוש מוֹתָרוֹת חייב להיות נוח, אחרת זו לא מוֹתָרוֹת.
— קוקו שאנל[12]
תרומתה הנחשבת ביותר, המקושרת למעמד האשה, הייתה הוויתור על השימוש במחוכים, שנחשבו עד לאותה תקופה לאביזר לבוש נשי הכרחי. בנוסף, הייתה שאנל למעצבת הראשונה שתפרה בגדי נשים מבד הג'רסי - בד קל וגמיש - שעד לאותה תקופה היה בשימוש בעיקר לבגדים תחתונים. היא קיצרה את החצאיות, שנהגו להיות ארוכות ומלאות בד, וחשפה את השוקיים.
ב-1925 הציגה שאנל את הלבוש שלימים יהפוך לפריט המאפיין ביותר את המותג - חליפה בשלושה חלקים. זהו לבוש מודולרי - ניתן לשלב ולהחליף בין החלקים השונים. בנוסף, הבגד נוח - החולצה רחבה ולא חונקת; בחצאית יש קפלים כדי לאפשר תנועה רחבה ולא מוגבלת. הבדים הם בצבעים חלקים ולא מצועצעים.
פריט נוסף שחידשה שאנל היה השמלה השחורה הקטנה. שאנל הייתה המעצבת הראשונה שהשתמשה בבד שחור, שהתקשר בעיקר לאבל, לעיצוב בגדי ערב[12][18].
בשנת 1923, לאחר הפלגה מפריז לקאן ביאכטה של הדוכס מוולינגטון, הופיעה שאנל בעור שזוף. עד לאותו יום, השיזוף לא נחשב מעולם לאופנתי. ההופעה הפומבית של שאנל שזופה נתנה את האות לשינוי התפיסה האסתטית של גוון העור, ונחשבת לתחילת אופנת השיזוף[19].
יצירות על אודותיה
עריכה- 1969 – קוקו – מחזמר שהועלה בברודוויי בכיכובה של קתרין הפבורן, וזכה ל-7 מועמדויות -מתוכן שתי זכיות - בפרס טוני.
- 1981 – Chanel Solitaire – סרט צרפתי בבימויו של ג'ורג' קסנדר ובכיכובה של מרי-פרנס פיסיי.
- 2002 – קוקו ואיגור – ספר מאת כריס גרינהלג.
- 2008 – קוקו שאנל – סרט טלוויזיה אמריקני בבימוי כריסטיאן דוגאי ובכיכובה של שירלי מקליין.
- 2008 – Different like Coco – ספר ילדים המבוסס על שאנל מאת הסופרת אליזבת מתיוס.
- 2008 – שאנל ועולמה – ספר מאת אדמונד צ'ארלס-רוּ, שהיה חבר טוב של המעצבת.
- 2009 – הבשורה על פי קוקו שאנל – ספר מאת קארן קארבו.
- 2009 – קוקו לפני שאנל – סרט צרפתי בבימויה של אן פונטיין ובכיכובה של אודרי טוטו.
- 2009 – קוקו שאנל ואיגור סרווינסקי – סרט צרפתי בבימוי יאן קונן. עיבוד על פי הספר "קוקו ואיגור".
קישורים חיצוניים
עריכה
- האתר הרשמי של שאנל
- אריאלה בנקיר, קוקו שאנל: דיוקנה של פאם פאטאל, באתר הארץ, 22 במאי 2009
- איתי יעקב, האלביס של האופנה: 40 שנה למותה של קוקו שאנל, באתר nrg, 5 בינואר 2011
- סיגל אשל כהן, קוקו שאנל, האשה והאגדה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2011
- נאוה סילוורה, "אופנה דועכת, סגנון נשאר", באתר וואלה, 10 בספטמבר 2015
- קוקו שאנל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קוקו שאנל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
קוקו שאנל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
קוקו שאנל, באתר AllMovie (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ "Chanel antisémite, tabou médiatique en France?". נבדק ב-23 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Font, Lourdes (2009-07-02), "Chanel, Coco", Oxford Art Online, Oxford University Press, doi:10.1093/gao/9781884446054.article.t2081197
- ^ Mazzeo, Tilar J (2010). The Secret of Chanel No. 5. HarperCollins. ISBN 978-0061791017.
- ^ "Was Coco Chanel a Nazi spy?". USA Today. AP. 17 באוגוסט 2011. נבדק ב-15 ביוני 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Mazzeo, Tilar J (2010). The Secret of Chanel No. 5. HarperCollins. ISBN 9780061791017.
- ^ 1 2 Thomas, Dana. "The Power Behind The Cologne". The New York Times: 24 February 2012. Retrieved 18 July 2012
- ^ 1 2 Font, Lourdes (2009-07-02), "Chanel, Coco", Oxford Art Online, Oxford University Press, נבדק ב-2018-11-10
- ^ 1 2 Vaughan, Hal (2011). Sleeping with the Enemy: Coco Chanel's Secret War. New York: Knopf. ISBN 9780307592637.
- ^ 1 2 הביוגרפיה של שאנל ערוץ הביוגרפיה.
- ^ הביוגרפיה של שאנל מפורסמות: נשים ויופי
- ^ דורית לנדס, קוקו שאנל מציגה: בושם מס' 5, באתר הארץ, 6 במאי 2009
- ^ 1 2 3 הביוגרפיה של שאנל באתר bio.
- ^ המעצבת קוקו שאנל TIME.
- ^ איתי יעקב, קרל לגרפלד אנטישמי? "גרמניה השמידה יהודים כדי לקלוט פליטים", באתר Xnet, 13 בנובמבר 2017
- ^ צח יוקד, קוקו, הסוכנת הנאצית: האם קוקו שאנל גויסה לשירות הנאצים?, באתר nrg, 15 באוגוסט 2011
- ^
נירית אנדרמן, מנאצים ועד צ'רצ'יל, זה הסיפור המסריח מאחורי שאנל מספר 5, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
- ^ גבריאל שאנל
- ^ שחר אטואן, קוקו שאנל: שמלה קטנה אשה גדולה, באתר הארץ, 10 ביוני 2009
- ^ היסטוריית השיזוף אנקדוטות על קוקו שאנל