קיבה
קיבה היא איבר דמוי שק או כיס בצורת אגס, העשוי שלוש שכבות שרירים. הקיבה היא האיבר הרחב ביותר במערכת העיכול. בגוף האדם, היא מונחת מתחת לסרעפת, בחלק העליון של חלל הבטן.
 | |
| שיוך |
צינור העיכול  |
|---|---|
| מיקום אנטומי |
חלל הבטן |
| אספקה עורקית |
עורק הקיבה הימני |
| ניקוז ורידי |
right gastric vein |
| ניקוז לימפטי |
Celiac lymph nodes |
| תיאור ב |
האנטומיה של גריי (מהדורה 20) (1161) |
| מזהים | |
| לטינית (TA98) |
gaster |
| טרמינולוגיה אנטומיקה |
A05.5.01.001 |
| TA2 (2019) |
2901 |
| FMA |
7148 |
| קוד MeSH |
A03.556.875.875 |
| מזהה MeSH |
D013270 |
| מערכת השפה הרפואית המאוחדת |
C0038351 |
  | |
אצל בעלי חיים טורפים שניזונים בעיקר מחלבונים, סביבת הקיבה חומצית בדרך כלל. אצל בני אדם שניזונים גם מפחמימות, הופכת הקיבה לסביבה חומצית רק כשנאכל מזון חלבוני[דרוש מקור]. באכילת מזון חלבוני מופרש ההורמון גסטרין. בתגובה להפרשתו מופרשת חומצת מלח מתאי בלוטות רירית הקיבה. הזימוגן פפסינוגן, אשר מופרש מדפנות הקיבה, הופך לאנזים הפעיל פפסין רק בסביבה חומצית זו.
בעוד שלאדם קיבה אחת, לבעלי חיים שונים עשויות להיות מספר קיבות. כך למשל, לפרה יש ארבע קיבות, ולמרבית הלווייתנאים יש שלוש.
מבנה
עריכהלקיבה שני פתחים. דרך פי הקיבה, המחובר לוושט, נכנס מזון. דרך השוער, פתחה התחתון של הקיבה, יוצא המזון מן הקיבה לתריסריון - תחילתו של המעי הדק. פתחים אלו מוגנים בשרירים חזקים הקרויים סוגרים. השוער הוא שריר טבעתי המהווה שסתום. כשהוא מכווץ נסגר הפתח, וכך נמנע מעבר של מזון מן הקיבה לתריסריון. חלקה העליון והעיקרי של הקיבה מונח בצד השמאלי של הגוף.
דופן הקיבה עשויה שלוש שכבות של שרירים והיא עבה למדי. שכבות השרירים הן: שרירים אלכסוניים, שרירים טבעתיים ושרירים אורכיים (מפנים החוצה). בו זמנית, מתכווצת כל שכבה מכיוון אחר וכך מתבצע תהליך לישת המזון יחד עם ערבובו במיצי הקיבה. כלפי החלל הפנימי של הקיבה קיימים הרבה קפלים, ובצד זה נמצאת הרירית. ברירית יש בלוטות רבות הנמצאות במעין גומות והן מפרישות את מיצי הקיבה.
הגנת דופן הקיבה
עריכהדופן הקיבה עשויה בעיקרה מחלבונים, אולם היא אינה מתפרקת מהפעילות הפרוטאזית ומהחומצה המלחית.
קיימים שלושה מנגנונים אשר מונעים את פירוקה של הקיבה:
- האנזימים המופרשים לקיבה, מפרקי החלבונים, פעילים אך ורק ב-pH הנמוך שמצוי בקיבה, לכן בדופן הקיבה הם מהווים פרו אנזימים שאינם פעילים.
- האפיתל הרירי שמצוי בדפנות הקיבה מפריש נוזל צמיג על פני הדופן המורכב מריר ואלקטרוליטים והוא מגן על הדופן מפירוקה. הנוזל הוא מעט בסיסי, וכך גם מגן על הדופן מהחומציות בקיבה.
- תאי דופן הקיבה מתחלפים בקצב חילוף גבוה במטרה למנוע את עיכול דופן הקיבה.
תפקידי הקיבה
עריכה
- אחסון מזון - נפח הקיבה יכול לנוע בין 50 מ"ל ל-4 ליטרים.
- ויסות קצב העברת המזון למעי הדק להמשך העיכול.
- המשך פירוק מכני של המזון באמצעות שרירים לאחר הפירוק בפה.
- פירוק כימי אנזימטי של החלבונים על ידי אנזימים המכונים פרוטאזות.
- פירוק ראשוני של שומנים.
הפירוק הכימי בקיבה
עריכהמיץ הקיבה מורכב מחומצה מלחית, מריר ומאנזימים. במשך 24 שעות, 2.5 ליטרים של מיץ קיבה מופרשים מבלוטות הרירית. החומצה הרירית יוצרת רמת pH נמוכה מאוד, הנמוכה בגוף האדם, של 2–3. הסביבה החומצית המסופקת על ידי החומצה המלחית היא הדרושה לפעילות אנזימים המפרקים חלבונים המצויים בקיבה. לחומצה תפקיד נוסף בחיטוי בכך שהיא משמידה חיידקים שאינם רצויים אשר חדרו לקיבה יחד עם המזון. לולא חומצה זו, המזון אשר שהה בקיבה היה מתמלא בחיידקים מזיקים.
התהליך הכימי העיקרי המתרחש הוא פירוק כימי אנזימטי של חלבונים על ידי האנזימים פרוטאזים המופרשים על ידי תאים בבסיסי הבלוטות. הפרוטאז העיקרי המופרש בקיבה הוא הפפסין. הפפסין מפרק קשרים פפטידיים בין מיני חומצות אמיניות, כך שנוצרים חלקי חלבונים קטנים יותר הנקראים פפטונים, אלו הם חומצות אמיניות קשורות, מעין שרשראות. בהמשך תהליך העיכול הן מפורקות לחלקים בסיסיים יותר. נוסף על כך, מופרש האנזים ליפאז שמפרק חלקית שומנים המגיעים לקיבה על אף שרוב תהליך פירוק השומנים מתבצע במעי.
ויסות פעילות הקיבה
עריכהעיבוד המזון על ידי הקיבה אינו מתבצע באופן רציף והוא משתנה על פי הצורך. עיבוד זה מתבצע בשתי פעילויות אינטגרליות מהתהליך. הפעילות הראשונה מתבצעת על ידי הפרשת אנזימים שונים, חומצה מלחית ונוזלים. אלו מפרקים כימית את המזון ומביאים לסיכתו. הפעילות השנייה היא פעילות פיזית של השרירים הלשים ודוחפים את המזון לכיוון התריסריון.
כשיש מזון בקיבה, גוברות שתי הפעילויות; השרירים פועלים ביתר מרץ וההפרשה מוגברת וכשאין מזון בקיבה הפעילות מצטמצמת. החוקר פבלוב גילה דרך ניסויו עם כלבים שקליטת מזון דרך חושים יכולה לגרום אף היא להתגברות פעולת הקיבה על ידי טעימתו, ראייתו וכן מחשבה עליו.
מערכות הוויסות הן אלה שקובעות מתי תאי דופן הקיבה יפרישו את מיצי העיכול ומתי יפסיקו. מערכת הוויסות מורכבת ממערכת העצבים ומערכת ההורמונים, הן אלו שמגיבות לשינויים החלים בסביבות שונות של הגוף ופועלות בהתאם לצרכיו.
מיני תאי חישה מגורים וכך דחפים עצביים מתעוררים ועוברים מן המוח דרך מערכת העצבים האוטונומית והעצב התועה אל חלקים במערכת העיכול. התגובות של שרירי האיברים ובלוטות ההפרשה הן בלתי רצוניות. זרם הדם "מסיע" את ההורמונים אל חלקי מערכת העיכול, ויחד עם העצבים מווסתים את פעילותה של מערכת העיכול.
הפרשת פפסין וחומצה מלחית
עריכהדחף עצבי עובר דרך עצב הוואגוס אל הקיבה. דחף זה נוצר בעקבות גירוי חוש הטעם וחוש הריח, בין אם על ידי הרחתו או אכילתו. הקיבה מגיבה לגירוי בשני מישורים: תגובה ישירה של תאי בלוטות הרירית לדחף העצבי, המתבטאת בהפרשת פפסין ו-HCl, ובתגובה עקיפה, הדחף העצבי גורם לתאי ה-G הנמצאים באזור השוער להפריש את ההורמון גסטרין לזרם הדם, משם מגיע לקיבה. בקיבה, הגסטרין מגרה את תאי הרירית שבדופן להפריש עוד HCl ופפסינוגן.
מיצי הקיבה מפרקים את החלבון המצוי בקיבה לפפטידים שמגרים את תאי ה-G ומביאים להפרשה נוספת של גסטרין. יתר על כן, הימצאות מזון בקיבה מביאה את דופן הקיבה למצב של הימתחות והתרחבות, ומעוררת גירויים מכניים של תאים באזור השוער שמביאים להעברת דחף עצבי לתאי ה-G המביאה להגברת הפרשת הגסטרין.
ניתן להבחין שקיימים שלושה גירויים המשפיעים על תאי ה-G. הפפטידים גורמים לגירוי כימי, לחץ המזון על ידי הקיבה הגורם לגירוי מכני וכן קיים הגירוי העצבי. כתוצאה משלושת אלה, מגבירים תאי ה-G את הפרשת הגסטרין אשר מגרה את דופן הקיבה לעוד הפרשה של פפסינוגן וחומצה מלחית.
רמת ה-pH משפיעה על הגירוי המכני של תאי ה-G. כאשר רמת ה-pH עולה, התגובה נעשית אינטנסיבית יותר, וכאשר רמת ה-pH יורדת והסביבה חומצית יותר, עלולה להיפסק הפרשת הגסטרין וכתוצאה מכך גם הפרשת הפפסין וה-HCl.
הפרשות הקיבה מושפעות גם ממצבים נפשיים שונים. הפרשת HCl מוגברת כתוצאה מעצבנות, אך מתעכבת כתוצאה מדיכאון. אלכוהול וקפאין עלולים להביא להפרשה אינטנסיבית מדי של גסטרין בכך שהם מגרים בעצמם את תאי ה-G. כאשר אלו מתרחשים כשאין מזון בקיבה, אין בקרה וחומציות המזון יכולה להתגבר ולגרום לאולקוס.
התרוקנות הקיבה
עריכההתרוקנות הקיבה מתבצעת על ידי התכווצות של שרירי הקיבה ודחיפת המזון לכיוון התריסריון. מצב המזון בקיבה ובתריסריון קובע את קצב פעילות שרירי הקיבה.
התריסריון הוא בעל מידות קטנות ובעל נפח קטן הרבה יותר מאשר הקיבה. אי לכך, המזון מגיע אליו מהקיבה בכמויות קטנות ובמרווחי זמן להם הוא זקוק. תפקיד מרווחי הזמן הוא לווסת את הבדלי החומציות בין המזון שבקיבה לתריסריון. בנוסף, בזמן זה, בליל המזון מתערבב עם מיצים שונים וכן עובר מזון מהתריסריון למעי. בין יתר המיצים נמצא נוזל המרה, נוזל המופק בכבד, ומופרש דרך כיס המרה אל התריסריון. נוזל זה מסייע בפירוק שומנים. בנוסף הנוזל בעל pH בסיסי, בין 7.8 ל-8.6, ובכך הוא גם מסייע לסתירת החומציות הרבה שבקיבה[1].
בנוסף קיים הורמון המופרש מתאי k בתרסריון, בשם GIP (Gastric inhibitory polypeptide) (אנ') שבעבר יחסו לו תפקיד בעיכוב פעילות הקיבה, אך היה זה נכון רק בנוכחות כמויות גדולות של הורמון זה, דבר המתקיים רק בתנאי מעבדה. אך ב-1992 פורסם כי תפקידו הוא בשחרור אינסולין מתאי בטא בלבלב. כאשר יש נוכחות של גלוקוז בטרסריון משתחרר מתאים k ה־GIP הגורם לשחרור אינסולין המוביל את הגלוקוז לתאים. GIP משמש כ-incretin בכך הוא נקשר לקולטני תאי בטא באיי לנגרהאנס ומעודד הפרשת אינסולין[2][3].
בשנים האחרונות משמש כתרופה פורצת דרך לטיפול בסכרת.
בעיות
עריכהאולקוס
עריכה
ערך מורחב – כיב פפטי
בעבר נהוג היה להאמין כי חומציות יתר בקיבה גורמת לכיב פפטי (אולקוס). כיום ידוע כי בחלק מהמקרים חיידק ההליקובקטר פילורי הוא הגורם למחלה זו. הכיב מתפתח כאשר קורסים מנגנוני ההגנה של דופן הקיבה או התריסריון שתפקידם להגן עליה מפני החומצות. הסיבות לקריסה אינן ידועות. כל בני האדם מייצרים חומצות קיבה אך רק אצל אחד מכל עשרה מתפתח כיב קיבה. בעבר סברו שהסיבה היא דפוס ההפרשה של החומצה אצל החולה (בני אדם נבדלים בדפוסי הפרשת החומצה; ישנם כאלה המפרישים כמויות גדולות וכאלה המפרישים נמוכות), אך מחקר סטטיסטי של החולים הראה שדפוס ההפרשה אינו הסיבה העיקרית. המחקרים האחרונים מראים כי הגורם לכיב קיבה ברוב המקרים הוא חיידק ממשפחת הליקובקטר (Helicobacter). זהו אחד החיידקים הבודדים המסוגל לסבול את רמת ה-pH הנמוכה השוררת בקיבה.
צרבת
עריכה- ערך מורחב – צרבת
אם חומצות הקיבה עולות במעלה הוושט נוצרת צרבת. הכאב מתחיל בדרך כלל בבטן ועובר לצוואר ולגרון. הצרבת נובעת מעלייה של חומצות קיבה בוושט. צרבת היא בדרך כלל תופעה חולפת, אף כי פגמים בסוגר הקיבה עלולים להפוך את התופעה לכרונית. הצרבת מתחילה בדרך כלל לאחר אכילת מזון שומני או רב. נשים בהריון מועדות לצרבת, ושתיית משקאות מוגזים (המבוססים על חומצה פחמתית) עלולה אף היא לעודד צרבת. צרבת כרונית עלולה להעיד על כיב פפטי.
=גסטרופרזיס
עריכהגסטרופרזיס, (גסטרו=קיבה, פרזיס=שיתוק חלקי), נקרא גם התרוקנות קיבה איטית או שיתוק קיבה, הוא מצב רפואי שבו יש שיתוק מוטורי חלקי או מלא של הקיבה. במצב זה המזון נשאר בקיבה לזמן רב מעבר לנורמה. בפיזיולוגיה תקינה, הקיבה מתכווצת על מנת להעביר את המזון להמשך תהליך העיכול במעי הדק, והעצב התועה אחראי על התכווצויות אלו. גסטרופרזיס מתרחש כאשר העצב התועה נהרס או נפגע ושרירי הקיבה אינם מתפקדים כראוי. במקרה זה, המזון נע לאט במערכת העיכול, אם בכלל.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- קיבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ כיס המרה
- ^ Nauck M.A. Bartels E. Ørskov C. Ebert R. Creutzfeldt W. "Lack of Effect of Synthetic Human Gastric Inhibitory Polypeptide and Glucagon-LikePeptide 1 (7-36 Amide) Infused at Near-Physiological Concentrations on Pentagastrin-Stimulated Gastric Acid Secretion in Normal Human Subjects". Digestion, 1992; 52: 214–221
- ^ Thorens B. "Glucagon-like peptide-1 and control of insulin secretion". Diabete Metab. 1995 Dec; 21(5): 311-8