קסטרטו

קַסְטְרָטוֹ (מאיטלקית: Castrato) הוא זמר עם קול התואם קולות נשיים כמו קול הסופרן או מצו סופרן המופקים כתוצאה מסירוס או מצב הורמונלי חריג שלא מאפשר לזמר להגיע לבגרות מינית.

התפתחות הקסטרטו

במהלך המאה ה-16 החל להתפתח המדריגל - שהיה שיר חילוני שהיה כתוב לטקסטים לא-דתיים. הוא היה הרבה יותר חופשי בצורתו מהשירים הכנסייתיים של ימי הביניים והרנסאנס, כמו המיסה, המוטט והאורטורית (הדתיות). בני הדור השלישי והרביעי של האסכולה הפרנקו-פלמית (מלחינים כגון: איזאק, ז'וסקן דה פרה ואנטואן ברימל, גומברט, וילארט) החלו להלחין את שיריו של המשורר האיטלקי הנודע פרנצ'סקו פטרארקה, ולאט לאט הם החלו לבנות סוגה מוזיקלית חדשה וייחודית- המדריגל. המדריגל היה סוגה מוזיקלית זרה לתקופתה, והסגנון החדש שנוצר בעקבותיו היה סגנון קליט יותר ובעל יכולת להבעת רגשות רבה יותר. המדריגל תרם להתפתחות המנעד הווקאלי של הזמרים באותה התקופה - המלחינים, שרצו שירים יותר דרמטיים שיביעו יותר רגש, החלו למתוח את המנעד האנושי לכל קצוותיו - הגבוה והנמוך. עד עתה, נדרשו הנזירים ששרו בכנסיות לשיר רק במנעד של אוקטבה אחת.

המדריגל גם העלה את קרנו של הקול הנשי, מה שבלט במיוחד באיטליה (כך למשל בחצר האצולה של פרארה היה הרכב מוזיקלי של זמרות מוכשרות שהיו מפורסמות בשירתן הווירטואוזית). בעקבות החדשנות שגרר אחריו המצאת המדריגל גדלה הדרישה לקולות גבוהים בכלל, ולקולות נשיים בפרט. הדבר הציב בעיה בפני מנהיגי המוזיקה הדתית הקתולית והכנסיית, משום שהם אסרו על נשים לשיר בזמן תפילה בכנסיות. באנגליה, למשל, שרו ילדים צעירים שטרם התחלף קולם את התפקידים העליונים ביצירות.

באיטליה החלו להעסיק זמרי פלסטו (טכניקת שירה ייחודית שנותנת קול גבוה ומלאכותי) מפני שהיו רגילים לשיר במנעד הסופרן הגבוה, אך זמרי הפלסטו היו מוגבלים בגמישותם ובמנעדם. כל אלו הביאו לרעיון הקסטראטי. זמרי הקסטראטי היו מסורסים לפני שהגיעו לבגרותם המינית וקולם היה נעשה עמוק יותר, על מנת לשמר את מנעד קולם הגבוה. לילדים שסורסו נשארו קולות גבוהים כקולות אישה שאפשרו להם לשיר בכנסיות ואופרות. אחת המקהלות הקסטראטי הגדולות ביותר הייתה המקהלה ששרה בקפלה הסיסטינית שבקריית הוותיקן.

הקסטרטו בראשיתו

קרלו ברוסקי

העדות הראשונה לזמר קסטרטו שהיה פעיל בכנסייה וקיבל שכר על שירתו הוא על נזיר מהמקהלה בקפלה הסיסטינית שבקריית הוותיקן, משנת 1599. למרות השאלה המוסרית הקשה שעומדת מאחורי רעיון הקסטרטו, זמרי הקסטרטו נעשו למרכיב חיוני במקהלות בכנסיות הקתוליות שבאירופה במשך מאתיים השנים הבאות. הקסטרטו היו נפוצים במיוחד באיטליה. כך למשל, ברומא לבדה הועסקו בשנת 1780 יותר מ-200 זמרי קסטראטי בכנסיות העיר. לאט לאט החלו זמרי הקסטראטי להשתלב גם בצורות מוזיקליות חילוניות נוספות ולא רק סוגות דתיות וכנסייתיות, כמו למשל בז'אנר האופרה. האופרה דורשת מן הזמרים שירה ווירטואוזית וראוותנית יותר, מה שהתאים להפליא לזמרי הקסטראטי. למרות סירוסם המשיך גופם של זמרי הקסטרטו להתפתח ולהשתנות, ולכן הריאות והסרעפת שלהם פיתחו כוח וסיבולת מיוחדים, שהקנו לזמר עוצמה ושליטה שלא היו כמוהן בעבר.

שיא פריחתו של הקסטרטו וסירוס הילדים היה במאה ה-17 וה-18. באותה התקופה היו זמרי הקסטרטו מעורבים גם במוזיקה הכנסייתית והדתית, וגם במוזיקה החילונית שהפכה נפוצה יותר ופופולרית יותר עם בואה של התקופה הקלאסית.

זמרי קסטרטו מפורסמים

• הקסטרטו הידוע ביותר הוא האיטלקי קרלו ברוסקי (1705–1782), (Carlo Broschi) ששם הבמה שלו היה "פארינלי" (Farinelli). בשנת 1994 הופק סרט קולנוע ביוגרפי בשם "פארינלי" על חייו והקריירה של קרלו ברוסקי. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר בקטגוריה של הסרט הזר בשנת 1995.

הקסטרטו בעת המודרנית

אלסנדרו מורסקי

עם השנים החלו לפחות מספר זמרי הקסטרטו. מספרם החל לצנוח בחדות במהלך המאה ה-18 וה-19 עם בואו של עידן הנאורות. רבים ריחמו על גורלם של הילדים שסורסו ושלא התקבלו בחברה בשל חריגותם המינית. סירוס נערי מקהלה הוצא מחוץ לחוק באיטליה רק ב-1870.

זמרי קסטרטו מפורסמים בעת המודרנית

• אלסנדרו מורסקי (1858–1922), הידוע בכינוי "הקסטרטו האחרון", הוא הקסטרטו היחיד שנשארו הקלטות של קולו על תקליטי 78.

קישורים חיצוניים

• טלי קרופקין, חוקרת שופכת אור על עולם הזוהר של זמרי האופרה שסורסו כדי לשיר, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2015
• קסטרטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)