כשאנוב או חשאנוב (בפולנית: Chrzanów; ביידיש: קשאָנאוו) היא עיירה בדרום פולין. בשנת 2002 חיו בה 40,880 תושבים. העיירה ממוקמת כ־40 ק"מ (בקו אווירי) מערבית לקרקוב ושוכנת בסמוך לנחל חחלו (Chechlo) הזורם לנהר ויסלה, מוקפת יערות ובהם מגוון חיות בר. החל משנת 1999 היא שייכת לפרובינציית פולין קטן.
כשאנוב נוסדה במאה ה-14 תחת הנהגת קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, ומופיעה ברישומי הכנסייה החל משנת 1325. מקור השם בצמח החזרת שצומח באזור ("חריין"). עם זאת, בין הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו באזור, נמצאו שברי כלים וקברים מ-400–2000 לפני-הספירה. מכך מניחים כי האדם עסק שם בחקלאות אולם לא השתקע ונדד בהתאם לשינויי האקלים ותנאי המרעה.
להבדיל מאופיים החקלאי של יישובי האזור, כשאנוב שימשה כצומת עירוני ומסחרי לכפרי-האזור שכן באותה התקופה הנסיעה לקרקוב בעגלות הייתה קשה וממושכת. בתחילה ריכזה כשאנוב את חקלאות הסביבה, ועם הזמן הסחר התרחב לטווחים בין-עירוניים בעיקר ממחצבות מלח בישול, עופרת, ברזל, בדיל, אבץ ובקר. בהמשך התפתחה באזור תעשיית קמח, יין שרף, בירה, וחומרי בנייה.
בהקמתה הייתה נתונה כשאנוב בבעלות פרטית של משפחת ליגנזה (אנ'). מיקומה של כשאנוב כצומת דרכים לערים אחרות היווה מקור הכנסה לבעלי הזיכיון על העיר, אשר גבו דמי מעבר ומיסי מכס, בנוסף למיסים ששילמו תושבי העיירה.
בשנים 1572–1595 נכבש האזור לעיתים קרובות על ידי ממלכות שונות.
בשנת 1789, כשהייתה תחת שלטון ארכידוכסות אוסטריה, עקב גידול אוכלוסין ורפורמות כלליות, הורה יוזף השני, קיסר אוסטריה להוסיף שם משפחה לכל אדם, ככלי-עזר לגביית מיסים, שירות צבאי, חינוך ועוד.
בשנת 1846, בעקבות מרד קרקוב, שוב עבר השלטון באזור לאוסטרים. בשנת 1854 השלטון העניק לכשאנוב מעמד של עיר-מחוז, מה שזיכה אותה בזכויות מסחר מורחבות בירידים, בסחר, במיסים ובפיתוח.
כשאנוב, אשר מבחינת בעלות על הקרקעות נותרה מאז היווסדה בידיים פרטיות, החליפה בעלות מעת לעת, ובעלי הזכויות דאגו לפתח את העיר. הרוכשים האחרונים של כשאנוב בשנת 1856 היו קבוצת סוחרים מוורוצלב: לוונפלד, זילברגליט וקוז'ניצקי. לימים החברה התפרקה וצאצאיו של לוונפלד נותרו כבעלי הקרקע עד לשנת 1939.
בשנת 1856 זכתה כשאנוב בקו ובתחנת רכבת לשכנותיה והלאה. אירוע זה עודד פעילות כלכלית-מסחרית כגון תעשייה כבדה (קטרים) והביא לגידול באוכלוסייה, עד כי בשנת 1910 היו בכשאנוב 11,528 תושבים, מתוכם 6,593 יהודים; זאת לעומת 4,078 תושבים בשנת 1838 שמתוכם 2,009 יהודים. שיעור היהודים באוכלוסייה - כ-50% - נשמר עשרות שנים, ובמועצת-העיר, אשר הייתה מורכבת מ־30 חברי-מועצה, היו בדרך כלל כ־15 נציגים יהודים.
מלחמת העולם הראשונה, אשר התחוללה בין השנים 1914–1918, פגעה בכל תושבי כשאנוב. גברים פולנים ויהודים גויסו לצבא ורבים לא שבו. משפחות רבות ברחו לאזורים בטוחים יותר באימפריה האוסטרו-הונגרית. בית החולים הצנוע בעיר טיפל בנפגעים רבים מהצבא ומהאוכלוסייה. בסיום המלחמה חזרה העיר לריבונות פולין, הפעם במסגרת הרפובליקה הפולנית השנייה, והתרחבה בעקביות.
בית הקברות היהודי בכשאנוב
בשנת 1921 היו בכשאנוב 11,392 תושבים, בתוכם 6,328 יהודים.[1] בשנת 1939 היו בכשאנוב 21,500 תושבים, כמחציתם יהודים.
גרמניה הנאצית פלשה לפולין ב-1 בספטמבר1939. כשאנוב, שהייתה קרובה לגבול הגרמני, נכבשה כבר ב-4 בספטמבר לאחר שגדודי צבא קרקוב וכשאנוב קרסו מול הדיוויזיה המשוריינת הגרמנית.[2] הכיבוש נמשך ובתוך חמישה שבועות גרמניה כבשה את פולין כולה בשיתוף עם ברית המועצות, ובחלוקת פולין בין שתי הכובשות כשאנוב נכללה בשטח השלטון של גרמניה הנאצית.
ב-24 בינואר1945הצבא האדום שחרר את כשאנוב, ולראשונה הוחל בעיר שלטון מועצה ללא בעלות פרטית על העיר. באותה שעה בכשאנוב חיו 13,500 תושבים, כולל נספחים ופליטים מהסביבה, ועשרות יהודים בודדים.[2]
ב-8 במאי 1945 נכנעה גרמניה לארצות הברית ולברית המועצות, והאזור עבר לשלטון פולני בחסות רוסיה הקומוניסטית, במסגרת הרפובליקה העממית הפולנית. העיר החלה להתאושש מסחרית, אם כי באופן איטי ומסורבל, וזאת בשל הלאמת מפעלים והקמת קואופרטיבים כחברות-יצור, על פי הניהול הקומוניסטי.
Chrzanow, Rynek, Town Square, Year 1990 .jpg ( (Photo: Hollander) )
במקצועות מסורתיים של יהודים השתלבו כעת תושבים מקומיים וחדשים. צמתי הכבישים הראשיים ומערכת-הרכבות שבאזור עזרו להתפתחות של תעשייה כבדה כגון קטרים ושל תעשייה קלה כגון מזון. בעיר הוקמו בית חולים, מוסדות השכלה, מוסדות תרבותיים, מוזיאון עירוני (1960), מתקני ספורט וכיוצא בזה. בהמשך גם הכיכר המרכזית, ה"רינק" (Rynek), וסביבתה עוצבו מחדש למראה מודרני.
בשנת 1990, לאחר תסיסה אזרחית חריפה, עברה פולין לדמוקרטיה אזרחית חופשית.
בסוף שנת 2016 היו בעיר כשאנוב 47,535 תושבים, ואף לא יהודי אחד.
על פי רישומים עירוניים היהודי הראשון בכשאנוב היה "יעקב מנהל בית-עבוט" (1590), ואחריו "מארק חלפן-כספים ובעל טחנת-קמח" (1619).
יהודים החלו להגר לכשאנוב במאה ה-17 וה-18 בעיקר מאוסטריה ומגרמניה, תחילה בעשרות ואחר כך במאות. מהגרים אלו היו ברובם בעלי-מלאכה כגון אופים, חייטים, פרוונים, סנדלרים ואורגים, או עוסקים במקצועות-חופשיים כגון חלפנות, רפואה, מסחר וכדומה.
בשנת 1745 הוקם בית הכנסת הראשון בכשאנוב. בשנת 1759 הוקם לרשות היהודים בית קברות על שטח מצטבר של 17,072 מ"ר אשר רכשה הקהילה. בשנת 1765 היו בכשאנוב 237 יהודים שהיוו אז כרבע מתושבי העיירה, ובשנת 1880 כבר היו בעיירה 7,023 תושבים, כשמתוכם 4,410 יהודים.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18 הוקמו גם בית-מרחץ עם "מקווה" ובית מטבחיים לבשר כשר. את הקהילה היהודית ניהל בחסות קהילת קרקוב הרב שלמה בוכנר עד לפטירתו בשנת 1820. רק בשנת 1866 הפכה קהילת יהודי כשאנוב לקהילה עצמאית מבחינת ניהול כלכלי ומינוי נציגים ורבנים. העצמאות הביאה גם לחיכוכים פנימיים בין זרמים כמו חסידי צאנז לחסידי ראדומסק ובובוב ולרוב לא היה רב אחד המוסכם על כולם אלא "חצרות" נפרדות לכל זרם. בין הרבנים המפורסמים היה ר' מנדל האלברשטאם, צאצא שושלת האלברשטאם ובפרט מחסידות קשאנוב המקומית שכיהן כרב יחד משנת 1925 ועד חיסול הקהילה.
בסוף המאה ה-19 החלו להיפתח בכשאנוב חוגים ברוח הציונות: חוג "בני-ציון" בשנת 1893, "פועלי ציון" בשנת 1908, ארגון הנוער "יוגענד" בשנת 1912, ארגוני נשים בשנת 1912, "המפלגה היהודית הסוציאליסטית" ו"הבונד". במקביל התפתחו ארגונים מקצועיים וגופים חברתיים, סוציאליים, בריאותיים וחינוכיים.
בשנת 1898 כפריים מהסביבה התפרעו, פגעו ביהודים ובזזו את בתיהם; השריפה הגדולה בשנת 1901, שבה נפגעו מרבית הבתים בעיר.
מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) גרמה לפגיעה קשה בכלכלה המקומית, כולל סגירה או צמצום של מקומות עבודה, והשירותים הסוציאליים היהודיים פעלו למען היהודים וגייסו סיוע מקהילות קרקוב, קטוביץ ווינה.
לקראת סוף המלחמה עבר השלטון בכשאנוב מאוסטריה לפולין. המשטר היה לא יציב וב-5 בנובמבר 1918 פרצו פרעות ביהודים בגיבוי השלטונות. שוב נבזזו בתים וחנויות, היו פצועים רבים וארבעה הרוגים, ויהודים רבים ברחו לערים סמוכות. מרבית הנמלטים אמנם שבו לעיר כאשר השלטון התייצב, אולם הם נותרו חסרי כל. בשנים שלאחר מכן אירעו מקרים נוספים של אנטישמיות ושל פרעות ביהודים, אך חיי השגרה לא נפגעו, ובמועצת העיר נותרה תמיד נציגות יהודית גדולה.
לאחר המלחמה נעזרו היהודים בארגון הג'וינט ודומיו כדי להתאושש אישית וכלכלית. תנועות שונות החלו בגיוס תומכים ובהפעלות חינוכיות ואחרות: "בני-ציון", "הציונים הכלליים", "הנוער-העברי", "פועלי ציון", "הבונד", "התאחדות", "גורדוניה", "בוסילה", "השומר הצעיר", "דרור", "החלוץ", "המזרחי", "השומר הדתי", "בית"ר", "ויצו", "הקומוניסטים-פ.פ.ס", "תרבות", "אוגניסקו", "שיר" ונוספים. במקביל החלה בכשאנוב התארגנות ציונית לעלייה לארץ ישראל, ביוזמת לייבל ציפר, מרדכי-שאול שווארצבארט ואחרים.
עם הכיבוש, הגרמנים נהגו ביד נוקשה ואכזרית.[2] היהודים סבלו מחקירות, עינויים ורצח, והאוכלוסייה הפולנית המקומית עזרה לגרמנים בזיהוי ובהלשנות.
בתחילת ספטמבר 1939 נורה היהודי הראשון, כבד-שמיעה שלא ציית לגרמנים.
ב-8 בספטמבר 1939 נרצחו 30 יהודים שניסו לברוח מהעיירה.
ב-6 באוקטובר 1939 חנויות ובתים של יהודים נבזזו על ידי הצבא הגרמני. באותו חודש מינו הגרמנים את היודנראט שבראשו עמד יוסף אומלויף כדי שיגייס יהודים לעבודות-כפייה עבור הגרמנים.[2][3] במקביל ריכז היודנראט פעילויות חינוך, בריאות, סעד ומזון עבור הקהילה. כדי למנוע משלוח של יהודים לעבודות כפייה בערים מרוחקות, יזם וניהל היודנראט מקומות-עבודה מקומיים ("שופים"), שעסקו בעיקר בתפירת מדים לצבא הגרמני.
ב־1940 ריכזו הגרמנים את היהודים באזור מוגבל ויצרו "גטו פתוח" שכלל את הרחובות הבאים: Berka Joselewicza, Świętokrzyska, Kadłubek, 29. Listopada, Krakowska, Garncarska, Luszowska, Balińska, Sienkiewicza.[2] אל הגטו הובאו בהמשך גם כל יהודי העיר אושוויינצ'ים, אשר פונתה על ידי הגרמנים לטובת הקמת מחנה ההשמדהאושוויץ.
בנובמבר 1939 נדרשו יהודי כשאנוב לענוד סרט-זרוע ייחודי ובתיהם סומנו. בהמשך, מ־1 בספטמבר 1941 נדרשו היהודים להצמיד טלאי צהוב לחזם.
הגרמנים שלטו בעיר ביד רמה. פקידים גרמנים, אנשי משטרה וצבא, פלשו לדירות היהודים שהיו אמידים, שמות הרחובות הוסבו לגרמנית, ואף שם העיר הוחלף ל"קרנאו".
בשנת 1941 היו בכשאנוב כ־6,400 יהודים (כולל מיישובים סמוכים) שרוכזו בגטו-פתוח ויצרני.
ב-9 במאי 1941 החלו אקציות, מבצעי שילוח של גברים ובהמשך גם של נשים, למחנות-עבודה מרוחקים בהם שררו תנאי-מחיה איומים. בסוף אפריל 1942 הואשמו 7 יהודים בהברחת מזון ונתלו למוות בכיכר העיר, כל יהודי כשאנוב אולצו להיות נוכחים בהוצאה להורג (לאחר המלחמה הוקמה בעיר אנדרטה לזכרם, ונכון לאוקטובר 2018 ישנה תוכנית להריסתה ולהעברתה של האנדרטה לטובת פרויקט נדל"ן, כאשר ברקע נעשים מאמצים למנוע זאת).
ב־30 במאי 1942 נערכה סלקציה לכל היהודים וכ־3,000 קשישים, חולים, נשים וילדים נשלחו להמתה באושוויץ.[2][3] גברים ונשים עם "אישור-עבודה" שוחררו לביתם בגטו.
כאמור, "אישור-מקום-עבודה" שימש כ"תעודת ביטוח". לימים התברר כי קצין גרמני בדרגת סגן-אלוף, מהנדס-בניין בשם הלמוט קלייניקה, שהיה אחראי על הקמת מחנות הכפייה והתשתיות סביב אושוויץ והתמקם בכשאנוב, חילץ יהודים ממשלוחי אקציות להשמדה ואף נהג להלין את עובדיו במחסניו על-מנת שלא יהיו בביתם בבוקר שבו תוכננה אקציה. יהודים רבים בכשאנוב היו עובדי-כפייה שלו, וחלקם ניצל בזכות כך. מוסד יד ושם הכיר בעדויות של הניצולים והעניק לו לאחר מותו בשנת 2018 אות חסיד אומות העולם.[4]
ב־18 בפברואר 1943 הגטו רוקן, כ־500 גברים נשלחו למחנות-עבודה, ויתר יהודי כשאנוב נשלחו למוות באושוויץ.[3][2]
לפי הערכות, נותרו בחיים מאות בודדות מיהודי כשאנוב, מרביתם ברחו לרוסיה ושרדו, ומיעוט שרד במחנות הנאציים. בין הניצולים: ילדה שהוחבאה בכנסייה, ניצלה ועלתה לישראל, וגבר שהוסתר אצל פולני תושב העיירה. מקצת מהניצולים חזרו לכשאנוב, אך משנוכחו כי בני-משפחתם אינם עוד וכי לביתם פלשו שכנים או כפריים-מהאזור, הם נדדו הלאה לערים גדולות, וחלקם עשה עלייה לארץ ישראל (פלשתינה באותם ימים). ב-1950 התגוררו בעיר פחות מ-50 יהודים.[1] מאז, אין עוד יהודים בכשאנוב.
עם השנים התפתחו קשרים חיוביים בין ראשי-העיר ונציגי המוזיאון של כשאנוב, לבין ניצולים יהודים ובני משפחות של יהודים מכשאנוב. הם מקבלים מבקרים יהודים בסבר-פנים מכובד, מקיימים קשר קבוע עם הוועד של יוצאי-כשאנוב בישראל, ובנוסף עורכים טקסים מקומיים לציון אירועים הקשורים לקורות יהודי כשאנוב.
בית-הקברות היהודי בעיר שופץ, זאת ביוזמה, במימון ובגיוס תרומות של שמואל מנדלבאום, נינו של סיני קורץ, שהיה בזמנו חבר מועצת-העיר וממנהיגי הקהילה. טקס סיום השיפוצים נערך ב-7 באוגוסט 2007 ברוב עם. אסירים מכלא בטשביניה השכנה מועסקים בתחזוקה ובניקוי של בית הקברות, ולהם, כמו לתלמידי בתי-ספר מקומיים, נערכות הרצאות על קורות יהדות כשאנוב.
בפברואר 2018 השתתפו ראש-העיר ומנהל המוזיאון העירוני בטקס האזכרה השנתי שערכו "הכשאנובאים" במוזיאון לוחמי הגטאות, הם הביאו עמם חומר ארכיוני ונשאו מילים חמות על הקשר המחודש עם יהודי כשאנוב.
הוצב לוח-זיכרון ב"כיכר אסתר" בשטח בו היה בעבר בית-הכנסת-המרכזי של כשאנוב (ששרד את השואה, אך הוזנח ונהרס ב־1973).
הופק ספר עב-כרס בפולנית על מורשת-יהדות-כשאנוב כספר לימוד ומחקר: CHRZANOWSCY ŻYDZI ŻYLI WŚRÓD NAS (חיים בתוכנו, נוצרים יהודים) בהוצאת מוזיאון כשאנוב (2016, 336 דף)
"ארגון יוצאי כשאנוב בישראל" מנהל מפגשים, אזכרות ומוקדי-זיכרון. ארגון מקביל קיים בניו-יורק ובפריז.
"ספר כשאנוב" מאת מרדכי בוכנר, נכתב ביידיש בשנת 1948 ותורגם לאנגלית ולעברית : Chrzanow, Poland, www.jewishgen.org
מ. צאנין, חשאנוב, בריגל, אושפיצין בתוך: תל עולם: מסע על פני מאה קהילות נחרבות, תל אביב: המנורה, 1962. עמ' 289–292 (תיאור החורבן ותיאור של המקום מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ומבט האוכלוסייה המקומית על חיסול היהודים והשימוש בשללם)
כשאנוב (מעודכן), תלית 7 יהודים ב"כיכר-העיר", 29 אפריל 1942רישום וצילום של כ־2030 מצבות, בבית-הקברות היהודי של כשאנוב, לאחר ששופץ באתר גדעונים: בית קברות חשאנוב – פרוייקט גדעונים
פולין
פולין קטן
אתר האינטרנט הרשמי של כשאנוב (בפולנית)
כשנוב (פולין), דף שער בספרייה הלאומית
