ראם נאראיאן
ראם נאראיאן (25 בדצמבר 1927 - 9 בנובמבר 2024), שהיה מוכר גם תחת התואר פנדיט, היה מוזיקאי הודי אשר הפך את השימוש בכלי הקשת ההודי סראנגי למוכר בעולם ככלי נגינה בהופעות סולו של מוזיקה הינדית קלאסית. נאראיאן היה נגן הסראנגי הראשון שזכה להצלחה בין-לאומית.
 | |
| נאראיאן ב-2010 | |
| לידה |
25 בדצמבר 1927 אודאיפור, ראג'סטן,  הודו הבריטית |
|---|---|
| פטירה |
9 בנובמבר 2024 (בגיל 96) בנדרה, הודו  |
| מוקד פעילות |
הראג' הבריטי, הודו |
| תקופת הפעילות | 1944–2013 (כ־69 שנים) |
| סוגה | מוזיקה הודית |
| שפה מועדפת |
הינדי |
| כלי נגינה |
סרנגי |
| חברת תקליטים |
EMI |
| צאצאים |
Brij Narayan, Aruna Narayan |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
נאראיאן נולד ליד אודאיפור ולמד לנגן בסראנגי כבר בגיל צעיר. הוא למד אצל נגני סראנגי וזמרים, וכנער עבד כמורה למוזיקה וכנגן דרכים. תחנת הרדיו All India Radio מלאהור שכרה את נאראיאן כנגן ליווי לזמרים ב-1944. הוא עבר לדלהי בעקבות חלוקת הודו ב-1947, אך תסכולו מהיותו נגן ליווי ורצונו להיות במרכז הבמה גרמו לו להעתיק את מגוריו לבומביי בשנת 1949, כדי להשתלב בתעשיית הקולנוע ההודית.
בשנת 1956 הפך נאראיאן לאמן סולו ומאז ועד 2013 הופיע בפסטיבלי המוזיקה המרכזיים בהודו. הצלחתו של נגן הסיטאר ראווי שנקר במדינות מערביות סללה את דרכו של נאראיאן לפיתוח קריירה בין-לאומית. נאראיאן הקליט אלבומי סולו ויצא בסיבוב הופעות בין-לאומי ראשון בשנת 1964. לסיבוב זה, אשר כלל הופעות באירופה ובארצות הברית, הצטרף אחיו הבכור צ'אטור לאל, שהיה נגן טאבלה אשר ליווה גם את שנקר בהופעותיו בשנות החמישים. נאראיאן לימד תלמידים הודים וזרים, והופיע לעיתים קרובות מחוץ להודו עד שנות האלפיים. בשנת 2005 הוענק לנאראיאן אות הכבוד האזרחי השני בחשיבותו בהודו – אות פדמה וויבושן.
ראשית חייו
עריכה
ראם נאראיאן נולד ב-25 בדצמבר 1927 בכפר אמבר (Amber) שליד אודאיפור בראג'סטאן. סבו של סבו, בגאג'י ביאוואט, היה זמר מאותו הכפר, והוא ואבי סבו של נאראיאן נהגו לשיר בחצר מלכות המהאראנה של אודייפור. סבו של נאראיאן, האר לאג'י ביאוואט, ואביו, נאטוג'י ביאוואט, היו חקלאים וזמרים. נאטוג'י ניגן בכלי הדילרובה, ולאמו של נאראיאן הייתה אהבה גדולה למוזיקה. שפת אמו של נאראיאן הייתה ראג'סטאנית, והוא למד הינדי ומאוחר יותר גם אנגלית. בסביבות גיל שש, מצא נאראיאן כלי סראנגי קטן שנשכח על ידי הגורו של המשפחה (שהיה גיניאולוג), ואביו לימד אותו לנגן בעזרת שיטת איצבוע אותה פיתח בעצמו. אף שאביו לימד אותו לנגן, האב דאג מהקשיים המלווים בפיתוח קריירה כנגן סראנגי והסטיגמות החברתיות המלוות בכך עקב הקשר של הכלי למוזיקת קורטיזונה. לאחר שנה, ביאוואט תיאם לבנו שיעורים עם נגן הסראנגי מחבוב קאן מג'ייפור, אך ביטל את השיעורים כאשר קאן התעקש כי נאראיאן יחליף את טכניקת האיצבוע שלו. אביו של נאראיאן עודדו לפרוש מבית הספר ולהקדיש עצמו לניגון הסראנגי.
בגיל עשר, למד נאראיאן את יסודות הדרופאד, הז'אנר הוותיק ביותר במוזיקה ההינדוסטנית הקלאסית, באמצעות שינון והעתקת הטכניקות של נגן הסראנגי אודאיי לאל מאודייפור, שהיה תלמיד של זמרי הדרופאד אלבאנדה וזאקירודין דגאר. לאחר מותו של אודאיי לאל, פגש נאראיאן בזמר מדאב פראסאד (במקור מלוקנאו), אשר נהג להופיע בחצר המלכות של מייהאר. יחד עם פראסאד, נאראיאן ביצע את הגנדה בנדאן, טקס הקבלה מסורתי בין מורה לבין תלמידו, שבו נאראיאן נשבע אמונים לפראסאד בתמורה לתמיכתו. הוא שירת את פראסאד ולמד ממנו לנגן בסגנון הקייאל, הז'אנר המרכזי במוזיקה ההינדוסטנית הקלאסית, אך חזר לאודייפור לאחר ארבע שנים כדי ללמד בבית ספר למוזיקה. פראסאד ביקר מאוחר יותר את נאראיאן ושכנעו לעזוב את מקום עבודתו ולהקדיש את זמנו לשיפור יכולותיו כמוזיקאי, אף כי משפחתו לא קיבלה בקלות את ויתורו על חיים יציבים. הוא התגורר יחד עם פראסאד ונסע עימו ברחבי הודו עד אשר פראסאד חלה וייעץ לו לעבור לחסות הזמר עבדול ואליד קאן בלאהור. בעקבות מותו של פראסאד בלוקנאו, נאראיאן ביצע את הגנדה בנדאן עם מורה נוסף, אך מהר מאוד עבר ללאהור ולא חזר על הטקס עם מורה אחר.
קריירה
עריכה
נאראיאן נסע ללאהור בשנת 1943, וביצע אודישן כזמר עבור רדיו כל הודו, אך המפיק המוזיקלי של התחנה, ג'יוואן לאל מאטו, הבחין בחריצים בציפורניו של נאראיאן: על הסראנגי מנגנים באמצעות לחיצת הציפורניים הצידה כנגד שלושה מיתרים, פעולה השוחקת את הציפורניים. במקום כזמר, מאטו העסיק את נאראיאן כנגן סרנגי. באופן מסורתי, ניגון הסראנגי מתרחש לאחר שהזמר שר, והניגון מחקה את הביצועים הקוליים וממלא את החלל שבין שורות השירה. מאטו יעץ לנאראיאן ועזר לו ליצור קשר עם זמר החיאל עבדול ואליד קאן, שהיה מורה קפדני ממנו למד נאראיאן ארבע ראגות בשיעורי שירה. לעיתים התאפשר לנאראיאן לבצע הופעות סולו בתחנה והוא החל לשקול קריירת סולו.
לאחר חלוקת הודו בשנת 1947, עבר נאראיאן לדלהי וניגן בתחנת AIR המקומית. עבודתו עם זמרים פופולריים הגבירה את הרפרטואר שלו ואת הידע שלו במגוון סגנונות. נאראיאן ניגן עם זמרים קלאסיים כדוגמת אומקארנאת' טאקור, באדה גאלום עלי קאן, היראבאי באדודקאר וקרישנראו שנקאר פנדיט. בנוסף ליווה נאראיאן את הזמר אמיר קאן בשנת 1948, כאשר קאן שר בפעם הראשונה מעל גלי AIR דלהי לאחר חלוקת הודו. כמלווה של זמרים, נאראיאן בלט בכישרונו כנגן והסב תשומת לב רבה. זמרי העיר התלוננו שהוא לא מהימן כמלווה ואסרטיבי מדי, אבל הוא טען שרצה להגן על זמרים מפני זיופים ולבנות עימם תחרות ידידותית. נגני טאבלה אחרים (כלי הקשה) וזמרים, ביניהם אומקארנאת' טאקור וקרישנראו שנקאר פנדיט, הביעו את הערכתם לניגונו של נאראיאן.
נאראיאן הפך מתוסכל מתפקידו כמלווה לסולנים ועבר למומבאי בשנת 1949 כדי לעבוד באופן עצמאי בהקלטת פסקולים לסרטים. הוא הקליט שלושה אלבומי גרמופון 78 סל"ד עבור קבוצת HMV הבריטית בשנת 1950, ואלבום LP 10 אינץ' במומבאי ב-1951, אבל האלבום לא הצליח מסחרית. תעשיית הקולנוע של מומבאי הציעה משכורת טובה ואלמוניות בעבודות שהיו מפחיתות ממעמדו בקרב מוזיקאים קלאסיים. במשך 15 השנים הבאות הוא ניגן והלחין שירים לסרטים, ביניהם: Adalat, Gunga Jumna, Humdard, Kashmir Ki Kali, Madhumati, Milan, Mughal-e-Azam, and Noorjehan. הוא נחשב לנגן המועדף על במאי הסרטים המוזיקליים א. פ. נאייר.
נאראיאן הופיע באפגניסטן בשנת 1952 ובסין ב-1954 וזכה לחיבוק אוהד בשתי המדינות. קונצרט הסולו הראשון שלו בפסטיבל מוזיקה בשנת 1954 באולם הקונגרסים קובאסי ג'והאנגיר במומבאי הופסק כאשר קהל חסר סבלנות שחיכה להופעות של אמנים מפורסמים יותר הוריד אותו מהבמה. נאראיאן שקל לוותר על נגינת הסראנגי ולהפוך לזמר. מאוחר יותר ביטחונו שב אליו והוא החל בהופעות סולו לקהלים קטנים יותר, והוא התקבל באהדה בניסיונו השני לנגן סולו בפסטיבל מוזיקה במומבאי בשנת 1956. מאז הופיע בפסטיבלים הגדולים ביותר בהודו. נאראיאן ויתר בשלב מאוחר יותר על ליווי; החלטה זו נשאה סיכון כלכלי משום שהמסחריות של הסראנגי ככלי סולו עדיין לא הייתה משמעותית.
לאחר שנגן הסיטאר ראווי שנקר זכה להצלחה בהופעותיו במדינות המערב, נאראיאן החל לפעול בעקבותיו. הוא הקליט אלבומי סולו ופצח בסיבוב ההופעות הבין-לאומי הראשון שלו בשנת 1964. באמריקה ובאירופה הופיע יחד עם אחיו הבכור צ'אטור לאל. סיבוב ההופעות באירופה כלל עצירות בצרפת, בגרמניה (בחסות מכון גתה) ובפסטיבל City of London באנגליה. החל משנות ה-60, נאראיאן לימד והופיע תכופות מחוץ להודו. בהופעותיו במערב הקהל גילה עניין בסראנגי בשל הדמיון לצ'לו ולכינור. נגן הטאבלה סורש טלווקר הפך למלווה בהופעות רבות של נאראיאן בסוף שנות השישים. נאראיאן המשיך להופיע ולהקליט בהודו ומחוצה לה בעשורים הבאים והקלטותיו יצאו לאור באמצעות חברות הקלטות הודיות, אמריקאיות ואירופיות. החל משנות ה-80 נהג להקדיש מספר חודשים בשנה לביקורים במדינות המערב. נאראיאן הפחית את תדירות הופעותיו במהלך שנות ה-2000 ובעשור שלאחר מכן כמעט ולא הופיע.
סגנון
עריכהסגנונו של נאראיאן היה אופייני למוזיקה הינדוסטנית קלאסית, אך בחירת כלי הנגינה שלו ככלי סולו והרקע שלו כתלמיד למורים מחוץ לקהילתו לא היו נפוצים בז'אנר. הוא הצהיר כי מטרתו היא לרצות את הקהל וליצור תחושה של הרמוניה, וכי הוא מצפה שהקהל יגמול לו בכך שיגיב לנגינתו.
הופעותיו של נאראיאן היו מורכבות מהאלאפ (alap) המדוד והמדיטטיבי (הקדמה לא-מטרית) ומהג'ור (jor) (ביצועים עם דופק) בסגנון הדרופאד, ולאחר מכן מקטע של גאט מהיר ומשוחרר יותר (קומפוזיציה עם דפוס קצבי שסיפק הטאבלה) בסגנון קיאל (khyal). הוא התנסה עם סגנון הג'האלה (jhala) (ביצועים עם דופק מהיר) שפותח על ידי בונדו קאן, אבל מצא כי הסגנון מתאים יותר לכלי פריטה וחדל לבצע את זה. מקטע הגאט כולל קטע אחד או שניים עם קומפוזיציות. כאשר מנגנים שני מקטעי גאט, הראשון נוטה להיות בקצב איטי או בינוני, והשני מהיר יותר; מקטעי הגאט מבוצעים בדרך כלל במקצב של 16 פעימות מחזוריות, הידוע כטינטאל (tintal). נאראיאן סיים לעיתים קרובות הופעות עם ראג'ים בסגנון טומרי (thumri) (ז'אנר פופולרי בסגנון קלאסי קליל), אשר נקראים מישרה (מסנסקריט: מעורב) מכיוון שהם מאפשרים נגינת תווים נוספים, או עם דון (dhun) (שיר המבוסס על מוזיקה עממית).
נאראיאן תרגל ולימד באמצעות מספר מוגבל של פאלטות, תרגילים בקנה מידה קטן ששימשו כהכנה לקראת ניגון כמות משתנה של תווים לכל קשת. מתוך הפאלטות נגזרו דפוסי תווים ארוכים בשם טאנים, אשר הכילו צורות מלודיות אופייניות ששימשו את נאראיאן לנגינה מהירה. הוא השתמש ביד שמאל שלו (יד האיצבוע) לראנים וכדי לנגן טווח מלודי מורחב, וביד ימינו (יד הקשת) עבור הדגשים קצביים. טכניקת האיצבוע של נאראיאן, תנוחת יד ימינו הנמוכה, שמירה על הקשת בזווית ישרה למיתר, והשימוש שלו באורך הקשת המלא היו יוצאי דופן בקרב נגני סראנגי.
נאראיאן היה מזוהה עם הקיראנה גראנה (האסכולה הסגנונית של קיראנה) בשל קשרו לעבדול ואליד קאן, אך סגנון הביצוע שלו לא תאם ישירות את האסכולה הזו. רוב יצירותיו של נאראיאן היו מרפרטואר השירה של מוריו ושונו והותאמו לסראנגי. הוא יצר יצירות מקוריות ובהופעותיו שיחק עם היצירות שלמד. נאראיאן נמנע מליצור ראגות חדשות, אבל פיתח ראגות משולבות, כולל חיבור בין נאנד לבין קדר ובין קאפי לבין מלחר.
בהופעותיו ובהקלטותיו נאראיאן השתמש בסראנגי שקיבל מאודאיי לאל ואשר הורכב במירוט בשנות העשרים או השלושים. הוא ניגן על מיתרי נבל מיובאים כדי לייצר צליל ברור יותר. נאראיאן התנסה עם שינויים בכלי שלו והוסיף מיתר רביעי, אך הסיר אותו עקב הגבלת הנגינה. בשנות ה-40 הוא החליף את מיתרו הראשון למיתר פלדה ומצא שקל יותר לנגן כך, אבל חזר להשתמש במיתרים עשויים ממעיים בלבד מכיוון שמיתר הפלדה שינה את הצליל.
תרומתו והכרה
עריכה
נאראיאן העצים את מעמדו של הסראנגי לזה של כלי סולו מודרני בקונצרטים והפכו למוכר מחוץ לגבולות הודו, היה לנגן הסראנגי הראשון שזכה להצלחה בין-לאומית, וסלל את דרכו להצלחה מאוחרת יותר של סולטאן קאן. טכניקת האיצבוע הפשוטה של נאראיאן אפשרה גלישה (מינד) והשפיעה על סגנון הקונצרט המודרני של הסראנגי, בשל כך שסגנון נגינתו ויצירת הטונים שלו אומצו על ידי נגני סראנגי בהקלטותיו.
נאראיאן לימד באוניברסיטה האמריקאית לאמנויות המזרח ובמרכז הלאומי לאומנויות הבמה במומבאי בשנות השבעים והשמונים, ושם העניק את סדנת האמן הראשונה לכלי הסראנגי. נאראיאן לימד נגנים באופן פרטי, כולל בתו ארונה נאראיאן קאלה, נכדו הארש נאראיאן, ווואסנטי סריכאנדה. הוא גם לימד נגני סארוד, כולל בנו בריג' נאראיאן, וכן זמרים וכנר. ב-2002 לימד 15 תלמידים הודים, ובסך הכל יותר מ-500 תלמידים בארצות הברית ובאירופה למדו תחתיו. האלבום Indian music in performance: a practical introduction יצא לאור ב-1980 כשיתוף פעולה בינו לבין ניל סורל ותואר כ"אחת ההצגות הטובות ביותר בתרגול המוזיקה המודרנית של צפון הודו" על ידי הנס נויהוף ב-Musik in Geschichte und Gegenwart.
נאראיאן טען כי ההערכה לסראנגי ולו באה רק לאחר קבלת גושקפנא מהקהל המערבי. הוא ייחס את היעדרם של תלמידי סראנגי למחסור במורים מוסמכים ואמר כי ממשלת הודו צריכה לסייע בשימור כלי הנגינה. קרן הפנדיט רם נאראיאן במומבאי מעניקה מלגות לתלמידי כלי הנגינה. נאראיאן הצהיר כי היה ספקן לגבי הסיכויים כי הסראנגי ישרוד ואמר כי לעולם לא יפסיק לקדם את כלי הנגינה.
לנאראיאן הוענקו הפרסים הלאומיים פאדמה שרי ב-1976, פאדמה בהושאן ב-1991 ופאדמה וובהושן ב-2005. הפאדמה וובהושן, אות הכבוד האזרחי השני בחשיבותו בהודו, הוענק לו על ידי נשיא הודו עבדול קאלאם. נאראיאן זכה בפרס אקדמיית סאנגיט נטאק בראג'סטן לשנת 1974–1975, ובפרס אקדמיית סאנגיט נטאק הלאומי לשנת 1975, ומונה לידיד אקדמיית סאנגיט נטאק לשנת 1988–1989. הוענקו לו פרס קאלידס סמן מממשלת מאדהיה פרדש לשנת 1991–1992 ופרס אדיטה ויקראם בירלה קאלאשיקר פורסקאר לשנת 1999 על ידי פ.ג אלכסנדר, מושל מהראשטרה. הוא זכה בראטנה של ראגאסטאן לשנת 2013, בפרס מפעל חיים למוזיקה קלאסית בפרסי אקדמיית ג'יון סטאר למוזיקה הודית עולמית לשנת 2014 וכן הוענק לו פרס מפעל חיים על-שם פנדיט בימשן ג'ושי לשנת 2015–2016 בתחום המוזיקה הקלאסית על ידי ממשלת מהראשטרה. הסרט הביוגרפי Pandit Ramnarayan – Sarangi Ke Sang הוצג בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי של הודו ב-2007.
משפחה וחיים אישיים
עריכה
נאראיאן ניהל יחסים קרובים עם אחיו הבכור, צ'אטור לאל, שלמד לנגן בטאבלה בעיקר כדי ללוות את הסראנגי של אחיו. לאל למד אצל מורי טאבלה בצעירותו, אך מאוחר יותר פנה לחקלאות. לאל ביקר את נאראיאן ב-1948 בדלהי לאחר שנאראיאן הפך לנגן סראנגי מקצועי, ונאראיאן שכנע את לאל לעבוד כנגן טאבלה בתחנת AIR המקומית. לאל הפך למוזיקאי מוערך, הופיע עם ראווי שנקר ועלי אכבר קאן בשנות החמישים ותרם לפופולריזציה של הטאבלה במדינות המערב. כאשר לאל נפטר באוקטובר 1965, נאראיאן התקשה להופיע ונאבק באלכוהוליזם, אך התגבר על ההתמכרות לאחר כשנתיים. נאראיאן סייע לארבעת ילדיו של אחיו לאחר מות אביהם. בנו של צ'אטור לאל, צ'ארנצ'יט לאל בייאווט, הוא נגן טאבלה שהופיע באירופה עם דודו.
אשתו של נאראיאן, שילה, שהייתה עקרת בית, הגיעה למומבאי בשנות החמישים ונולדו להם ארבעה ילדים. היא נפטרה בשנת 2001. בנו הבכור, נגן הסארוד בריג' נאראיאן, נולד ב-25 באפריל 1952 באודאיפור, ובתו ארונה נאראיאן נולדה ב-1959 במומבאי. היא הייתה האישה הראשונה שהופיעה בקונצרט סולו עם כלי הסראנגי, והיגרה לקנדה ב-1984. בן נוסף, שיב, צעיר בשנה מארונה, למד לנגן בטאבלה, והופיע באוסטרליה עם אביו. בנו של בריג' נאראיאן, הארש נאראיאן, מנגן בסראנגי. בשנת 2009 הופיע נאראיאן בתוכנית The Proms של ערוץ ה-BBC ברויאל אלברט הול בלונדון יחד עם ארונה, והוא ניגן בפסטיבל המוזיקה סוואי גנדאווה בעיר פון ביחד עם הארש.
נאראיאן היה הינדי והצהיר כי "מוזיקה היא הדת שלו", בטענה שאין גישה טובה יותר לאלוהות מאשר בתיווך המוזיקה.
נפטר ב-9 בנובמבר 2024. התגורר במומבאי.
כתבים
עריכה- Sorrell, Neil; Narayan, Ram (1980). Indian music in performance: a practical introduction. Manchester University Press. ISBN 978-0-7190-0756-9.
- Narayan, Ram (2009). एक सुर मेरा एक सारंगी का. New Delhi: Kitabghar Prakashan. ISBN 978-81-907221-2-4.
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של ראם נאראיאן (באנגלית)
ראם נאראיאן, באתר AllMusic (באנגלית)
ראם נאראיאן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ראם נאראיאן, באתר Discogs (באנגלית)
