רגליים יחפות
רגליים יחפות הוא מצב שבו אדם אינו נועל שום סוג של נעליים או מלבושים בכפות רגליו.
נעילת הנעליים היא אלמנט שקיים אך ורק אצל בני האדם, אם כי האדם ייצר סוג של מנעלים ברגליהם של כמה מהחיות שהוא ביית לצרכיו, כגון פרסות לסוסים.
להליכה בצורה יחפה ישנם יתרונות וחסרונות. נעילת הנעליים מספקת הגנה מפני חתכים בכפות הרגליים, שחיקה, חבורות, קבלת מכות מחפצים או מהקרקע. כמו כן, המנעלים דואגים לחימום כפות הרגליים בחורפים קרים ומניעת כוויות קור, וכן מהגנה מפני בעלי חיים ארסיים בהליכה בשדות. מצד שני, המנעלים יכולים להגביל את גמישות כף הרגל ואת הניידות שלה. כמו כן, נעילת נעליים עלולה לגרום לבעיות רפואיות מסוימות בכף הרגל, כגון פלטפוס, מורטון נוירומה ונפיחות. הליכה יחפה היא יותר טבעית עבור כף הרגל, ומאפשרת חופשיות תנועתית, כמו גם פחות לחץ על העקבים ועל הרגליים, שיכולים למנוע נקעים בקרסול. חליצת נעליים נחשבת לאלמנט מרגיע אחרי יום עבודה קשה, ומשחררת לחצים שהצטברו על כפות הרגליים במשך היום.
ישנם ענפי ספורט מסוימים שמבוצעים ברגליים יחפות, ביניהם התעמלות, יוגה, אמנויות לחימה כגון ג'ודו וקראטה, רבים מענפי ספורט המים, כדורעף חופים, וריצה יחפה.
הליכה יחפה מבחינה היסטורית
עריכה
רבים מבני האדם בעת העתיקה, כמו תושבי מצרים העתיקה, ההינדים, היוונים ועוד, לעיתים קרובות הלכו יחפים, שכן השטח והאדמה שבו התהלכו לא הצריך הנעלה. המצרים וההינדים עשו שימוש כלשהו בנעליים לצורכי נוי ויופי, כגון "סנדלי קלאופטרה", שלמעשה לא סיפקו הגנה ממשית על כף הרגל.
הספורטאים היוונים במשחקים האולימפיים העתיקים השתתפו יחפים ובדרך כלל ללא בגדים.[1] האלים היוונים והגיבורים תוארו בעיקר יחפים, לוחמי ההופליט נלחמו בקרבותיהם כשהם יחפים, ואלכסנדר הגדול הפעיל צבאות יחפים.
לעומת זאת, הרומאים, על אף שאימצו היבטים רבים של תרבות יוון, לא אימצו את התפיסה היוונית של הנעלה והלבשה. בגדים רומיים במפורש כללו הנעלה. הנעליים נתפסו כסמל של כוח וכסימן להבחנתם מהעבדים היחפים.[2]
בימי הביניים, גברים ונשים באירופה נעלו נעלי פטאנים, נעליים שהזכירו את הגלגול הקודם של נעלי העקב המודרניים,[3] ואילו כיתות אחרות באותה תקופה נעלו בדרך כלל נעליים הנעשות על ידי חומרים זמינים וזולים. הליכה יחפה נתפסה כסימן לעוני ולמעמד החברתי הנמוך ביותר, ובשלב מסוים אף היוותה סימן וסמל של אסירים.[2]
במאה ה-15 נוצרו בטורקיה נעלי הצ'ופינס. נעליים אלו היו בדרך כלל בגובה של 17.7-20.3 ס"מ והם הפכו לפופולריים בוונציה ובהמשך בכל רחבי אירופה כסמל של עושר ומעמד חברתי גבוה. במהלך המאה ה-16 נשים מלכותיות, כגון קטרינה דה מדיצ'י ומרי הראשונה, מלכת אנגליה, החלו לנעול נעלי עקב, כדי שיגרמו להן להיראות גבוהות ומורמות מעם. בשנת 1580 אף גברים נעלו אותם, ואדם בעל סמכות או עושר נקרא לעיתים קרובות על שם נעלי העקב היקרים שלו.[3]
בתחילת המאה ה-20 התהווה הביטוי "יחפה ובהיריון". ביטוי זה התייחס לתפקיד המסורתי של האישה כעקרת בית וכך גם את היעדר ההזדמנויות שלה לקיים קריירה מחוץ לבית.[4] ככל הנראה הביטוי נוסד על ידי דוקטור ארתור א. הרצלר, שהוא ייסד את האמירה:[5] "כששומרים על האישה יחפה ובהריון, אין גירושין".
הליכה יחפה מבחינה דתית ומסורתית
עריכהבדתות השונות ישנן התייחסויות מגוונות אל רגליים יחפות. ישנן דתות שרואות בהליכה יחפה אלמנט של ענווה וכניעה. דתות אחרות רואות בזה סממן של עוני ושל שיעבוד קיצוני.
ביהדות
עריכה
ביהדות ישנן כמה התייחסויות להיות האדם יחף. ההתייחסות המרכזית הראשונה היא כאשר משה, בזמן מגוריו במדין, עסק ברעיית צאן יתרו חותנו. ובהיותו במדבר רועה את הצאן ראה את הסנה הבוער שאיננו נשרף. כשניגש לראות את המחזה הפלאי, ניגלה אליו אלוהים ומיד ציווה עליו: ”וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא”.[6] משמע שבמקום קדוש, ישנו עניין להיות ללא מנעלים. אלמנט חליצת הנעליים והתהלכות ברגליים יחפות קיים גם בהלכה. כאשר אדם נכנס להר הבית - הנחשב לקדוש ביותר ביהדות, ישנו איסור הלכתי להיכנס עם מנעלים.
מקום נוסף שבו ההלכה מחייבת חליצת נעליים הוא בברכת הכהנים: ”אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי”.[7] אחת מתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי היא שהכהנים יחלצו את נעליהם כשהם עולים לברך את העם.
הליכת האדם יחף נחשבת לאחד העינויים של יום הכיפורים: ”יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה”.[8] איסור זה קיים גם בתשעה באב.[9] אולם כמה מהפוסקים הראשונים פסקו שהמנעלים שאליהם כיוונו חז"ל הם נעלי עור בלבד, וניתן ללכת עם מנעלים מסוגים אחרים, וכן נהוג בימינו. כמו כן, חז"ל תיקנו את אחת מברכות השחר על נעילת המנעלים: ”כי סיים מסאניה לימא: ברוך שעשה לי כל צרכי” (תרגום: כשנועל נעליו אומר: "ברוך שעשה לי כל צורכי").[10]
בנצרות
עריכה
אזכור מרכזי להיות האדם יחף בנצרות מוזכר בעת הסעודה האחרונה של ישו עם תלמידיו. לאות ענווה, רחץ ישו את כפות רגלי תלמידיו: ”וַיָּקָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וַיִּפְשַׁט אֶת־בְּגָדָיו וַיִּקַּח מִטְפַּחַת וַיְּחְגְּרֶהָ׃ וְאַחַר יָצַק מַיִם בַּכִּיּוֹר וַיָּחֶל לִרְחֹץ אֶת־רַגְלֵי תַלְמִידָיו וּלְנַגֵּב בַּמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר־הוּא חָגוּר בָּהּ׃ וַיִּגַּשׁ אֶל־שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס וְהוּא אָמַר אֵלָיו אֲדֹנִי הַאַתָּה תִּרְחַץ אֶת־רַגְלָי׃ וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אֵינְךָ יֹדֵעַ כָּעֵת וְאַחֲרֵי־כֵן תֵּדָע׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו פֶּטְרוֹס לֹא־תִרְחַץ אֶת־רַגְלַי לְעוֹלַם וַיַּעַן אֹתוֹ יֵשׁוּעַ אִם־לֹא אֶרְחַץ אֹתְךָ אֵין לְךָ חֵלֶק עִמִּי׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס אֲדֹנִי לֹא אֶת־רַגְלַי לְבָד כִּי גַּם אֶת־יָדַי וְאֶת־רֹאשִׁי׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ הַמְרֻחָץ אֵין־לוֹ לִרְחֹץ עוֹד כִּי אִם־אֶת־רַגְלָיו כִּי כֻלּוֹ טָהוֹר הוּא וְאַתֶּם טְהוֹרִים אַךְ לֹא כֻלְּכֶם׃ כִּי יָדַע מִי יִמְסְרֵיהוּ עַל־כֵּן אָמַר לֹא כֻלְּכֶם טְהוֹרִים׃ וַיְהִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר־רָחַץ אֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּלְבַּשׁ אֶת־בְּגָדָיו וַיָּשָׁב לְהָסֵב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם׃ אַתֶּם קֹרְאִים־לִי מוֹרֶה וְאָדוֹן וְהֵיטַבְתֶּם אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם כִּי־אֲנִי הוּא׃ לָכֵן אִם־אֲנִי הַמּוֹרֶה וְהָאָדוֹן רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו׃”.[11]
לאור פסוקים אלו, נוהגים זרמים מסוימים בנצרות שאיש חשוב רוחץ ומנשק את כפות רגלי אנשים שקטנים ממנו במעמד. כך בנצרות הקתולית האפיפיור מדי שנה נוהג לרחוץ ולנשק את כפות רגליהם של אסירים.[12]
באסלאם
עריכהבאסלאם ישנו איסור לאדם להיכנס למסגד ולהתפלל עם מנעלים, אף אם הוא רק מבקר במקום. כמו כן, לפני התפילה ישנו מנהג לטהר את הגוף היטהרות כללית על ידי רחיצת חלקים בגוף (וודוא). אחד מהחלקים הוא כפות הרגליים היחפות, כל רגל שלוש פעמים, וגם בין האצבעות.[13]
דתות נוספות
עריכהבהינדואיזם, הנעליים נחלצות בכניסה לבית תפילה או מקדש. בדרך כלל נמצאים בכניסה למקום מתלים לאחסון הנעליים.[14][15] ההינדים גם מראים אהבה וכבוד לגורו על ידי נגיעה ברגליו היחפות (טקס הנקרא פראנאם). כמו כן, נהוג אצל ההינדים להפגין כבוד על ידי הליכה יחפה סביב האנדרטה למהאטמה גנדי.[16]
בתקופת האימפריה היפנית, הסרת הנעליים של אדם במעמד גבוה יותר הייתה סימן להצגת הענווה, הכפיפות והיחס כלפי מעמדם.[16]
בזרמים רבים של התרבות הרומנית ברחבי העולם, מנהג מסורתי הוא שהנשים רוקדות יחפות.
רגליים יחפות כתרבות במדינות השונות
עריכהישראל
עריכה
בשל האקלים החם בארץ ישראל, לא נהוג להשתמש בנעלי בית ואנשים נוהגים להסתובב יחפים בביתם. עם זאת, הליכה יחפה במבני מסחר וציבור נתפסת כחוסר נימוס. כאשר הטמפרטורות הגבוהות אשר יש למדרכות וכבישים בתקופת הקיץ היכולות לגרום לכוויות קשות בכפות הרגליים גם כן לא מעודדות הליכה יחפה. ולכן הליכה יחפה במקומות ציבוריים מוגבלת בערים.
למרות זאת, המנהג ללכת יחפים ביישובים הכפריים נפוץ מאוד. מנהג זה השתרש עוד בקרב העולים מאירופה בעליות הראשונות, שהקימו את ההתיישבות העובדת. הם ככל הנראה למדו זאת מקרב שכניהם הבדואים, וכמטרה להשתלב במנהגי המזרח, אימצו בין היתר את נוהג ההליכה היחפה. איש "השומר" אלכסנדר זייד מתאר בכתביו את נוהג ההליכה היחפה כך: ”האספות הכלליות של חברי 'פועלי ציון' נתקיימו, כרגיל, ביפו, והיינו הולכים לשם ברגליים יחפות, על פני הסלעים. אך אין דבר! הרגליים לא נפגעו, כי כבר נתקשו כסלעי ירושלים”.[17] וכן אנשי עלייה רבים מהתקופה ההיא מתארים את תופעת הרגליים היחפות כנפוצה בקרב העולים, וזה כאלמנט חלוצי המחובר לאדמה ולקרקע ארץ ישראל. נוהג זה הפך לחלק מהווי הקיבוצים והמושבים. על אף שבדרך כלל נהגו אנשי הקיבוץ להתהלך יחפים רק במדשאות ובשבילים של הקיבוץ איפה שהיה אפשר להתהלך בהם ללא שיגרם נזק לכף הרגל. היו כאלה שבחרו "להפגין" את חלוציותם עם רגליהם היחפות גם בנסיעה העירה. הליכה ברגליים יחפות מחוץ לבית נפוצה עד היום בקרב אנשי הקיבוצים והמושבים.[18]
ארצות הברית
עריכה
בארצות הברית, באזורים מסוימים במדינת טקסס ישנו צו עירוני האוסר לצאת יחפים מחוץ לבית מבלי לבקש אישור מיוחד לכך.[19] בעיר ינגסטאון שבאוהיו, היה למעשה חוק מדינתי האוסר על הליכה יחפה מחוץ לבית, אולם חוק זה בוטל על ידי בית המשפט המחוזי של מחוז מאונינג, בטיעון שהוא איננו חוקתי.[20] על אף התרבות האמריקאית המודרנית שיצרה סוג של טאבו האוסר על הליכה יחפה, בתחילת המאה ה-18 עד המאה ה-20, ילדים רבים באזורים כפריים של אמריקה לעיתים קרובות הלכו יחפים עקב העוני ששרר אצלם.
כיום, חנויות רבות, מסעדות, ומקומות ציבוריים אחרים בארצות הברית מנהיגים קודי לבוש, ובדרך כלל אוסרים הליכה ברגליים יחפות, אם כי אלה בדרך כלל דרישות בטיחות תעסוקתית הנוגעות לעובדים בלבד.
הממלכה המאוחדת
עריכהבממלכה המאוחדת של בריטניה, הליכה יחפה במקומות ציבוריים נפוצה במידה מסוימת בימי הקיץ החמים, ולעיתים קרובות אף מקובלת כנורמה חברתית. נורמה זו לא מקובלת כל כך בערי המטרופולין כמו לונדון, אלא יותר באזורים כפריים, וכן נפוצה יותר בקרב ילדים ובני נוער. כמה בתי ספר בריטיים גם מאפשרים לילדים בתקופת חודשי הקיץ החמים להגיע ללימודים כאשר הם יחפים, ולעודד אותם להשתתף בשיעורי חינוך גופני ללא נעליים. שירות הבריאות הלאומי של בריטניה אף המליץ לאנשים "ללכת יחפים או ללבוש סנדלים פתוחים בכל הזדמנות שאתם יכולים כאשר מזג האוויר חם ... על מנת לעזור בעצירת זיעה וסירחון היוצאים מכפות הרגליים", שמתרחשת כאשר הרגליים נמצאות עם גרביים ונעליים סגורות.[21]
אוסטרליה
עריכה
בקרב האוסטרלים, בעיקר הצעירים, נהוג ללכת יחפים במקומות ציבוריים, במיוחד במהלך הקיץ.[22]
בקיץ 2012 חברת מקדונלד'ס השיקה פרסומת שמבליטה לקוחות רצים יחפים דרך החניה החמה אל המסעדה.[23]
בכמה אזורים כפריים ומרוחקים, כגון הטריטוריה הצפונית, רוז ביי, קווינסלנד ועוד איים רבים, תלמידים לומדים יחפים בבית הספר לעיתים קרובות. על האי הלורד האו תלמידים בבית הספר הממשלתי המרכזי מורשים להשתתף בבית הספר כשהם יחפים כחלק מ"אורח החיים של האי".[24]
ניו זילנד
עריכהבשנת 2012, כתב נסיעות בניו יורק טיימס כתב אודות מספר הניו זילנדים שמתהלכים יחפים בציבור.[25] כתוצאה מהפרסום, רבים מתושבי ניו זילנד הופתעו עד כמה אנשים, מכל הגזעים והמעמדות, יוצאים לעסקיהם בעודם יחפים.[26]
בשנת 2014, חברת התעופה הניו זילנדית אייר ניו זילנד הייתה נתונה לתשומת לב רבה, לאחר שלכאורה אילצה לקוחה לנעול נעליים בניגוד לרצונה.[27]
יפן
עריכה
ביפן, ההליכה ברגליים יחפות נפוצה בכמה מובנים. כך לדוגמה בכניסה לבתי מגורים לא מקובל כלל להיכנס עם נעליים. בדרך כלל בכניסה לבתים מוצעים כפכפים שאיתם בלבד רשאים להיכנס, אלא אם כן פרוסה מחצלת על הרצפה, ואז ניתן להיכנס יחפים.[28][29]
גם בבתי הספר, המסורת היפנית היא שילדים מגיעים לבית הספר בעודם יחפים.[29] אולם בעת החדשה, עם הפתחותה של יפן לרעיונות מערביים מודרניים הוצע שילדים יחלו להגיע לבית הספר עם מנעלים. אם כי הורים רבים עדיין מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר כשהם יחפים, מתוך הנחה שיש בכך יתרונות בריאותיים שאינם קיימים בהליכה עם נעליים. כך על פי מחקרים שהתבצעו בנושא ברחבי יפן.[29]
עוד תחום שבו נהוג ביפן להתהלך ברגליים יחפות הוא במעיינות החמים - האונסן. עקב עושרה של יפן במעיינות חמים, התפתחו מסורות רבות בנוגע לאופנים שבהם משתמשים בהם. אחד מהשימושים הידועים במעיינות החמים הוא האשיו - בית מרחץ מסורתי המיועד לרחיצת כפות הרגליים היחפות בלבד. מתקני האשיו פרוסים במקומות רבים ברחבי יפן שבהם קיימים בתי אונסן. ניתן למצוא גם תחנות רכבת, תחנות צדי הדרך, שדות תעופה, נמלים ופארקים ברחבי יפן שבהם נמצאים מתקני אשיו.
דרום אפריקה
עריכהבדרום אפריקה, הליכה ברגליים יחפות בפומבי היא חלק מתרבות האפריקאים הלבנים דוברי השפות המקומיות בעיקר, אם כי גם בקרב דוברי האנגלית ישנם רבים ההולכים יחפים בפומבי, במיוחד בחודשי הקיץ ובערים כמו קייפטאון. ההנחיות הארציות שעליהן ממליצה מדינת דרום אפריקה עבור תלמידים בבתי הספר היא נעילת נעלי בית כאופציה מועדפת,[30] אם כי קיימת טיוטת הנחיות הקובעת כי "תלמידים, במיוחד בכיתות נמוכות יותר, צריכים להיות מורשים להשתתף גם ללא נעליים במזג אוויר חם". רוב הילדים הולכים לבית הספר יחפים. בבתי ספר רבים, קוד הלבוש מורה לילדים ללכת לבית הספר כשהם יחפים או לכל הפחות מעודד אותם לבוא יחפים, במיוחד בחודשי הקיץ. בכמה בתי ספר בדרום אפריקה ישנם מדים מיוחדים לפעילות ספורטיבית מסוימת, שבלבישתם חובה להיות עם רגליים יחפות, כגון רוגבי של בתי הספר היסודיים.
עבור שאר אוכלוסיית דרום אפריקה, מותר ונפוץ יחסית להתהלך ברגליים יחפות בפומבי. בקניונים, בחנויות ובאירועים בדרום אפריקה, זה לא מראה נדיר לראות מבוגרים, ילדים ובמיוחד בני נוער ואנשים צעירים המהלכים יחפים.
רגליים יחפות ומיניות
עריכה
ערך מורחב – פטיש לכפות רגליים
פטיש לכפות רגליים הוא משיכה, לרוב משיכה מינית אל כפות רגליים. בדור האחרון, עם התפתחות הטכנולוגיה והאינטרנט, התפרסם ברבים פטיש זה, כאשר כפות הרגליים היחפות הן מוקד המשיכה הנפוץ ביותר מבין שלל הפטישים הקשורים לכפות הרגליים. בעוד בדורות הקודמים כפות הרגליים נתפסו כאיבר מבוזה ונמוך, אצל בעלי פטיש לכפות רגליים הם נתפסו כאיבר חשוב ומרכזי, שאינו יורד ואף עולה בחשיבותו על פני איברים אחרים. האזכורים הראשונים למשיכה מינית אל כפות רגליים הם מימי הביניים, החל מהדרשן והמטיף הנוצרי בן המאה ה-13 ברטולד מרגנסבורג,[31] דרך המאה ה-16 וה-19, שבה נצפו נטיות מוגברות אל כפות רגליים נשיות יחפות כחלק מיחסי המין שבין בני הזוג.[32] אולם רק החל מהמאה ה-20, עם התפתחות טכנולוגיות צילום ותרבות צילום האופנה והפורנוגרפיה, קיבל הפטיש הנ"ל התייחסות רבה. על פי מחקרים שונים פטיש זה נחשב לפטיש הנפוץ בעולם.[33][34]
אומנות ובידור
עריכה
בקרב חלק מהאומנים ואנשי הבידור התפתחה סוג של תרבות במה של הופעה יחפה. זרם של רקדנים יחפים בראשית המאה ה-20 ערערו על המסורת של הריקוד הקלאסי ושל השמרנות החברתית שלא הייתה מורגלת בהופעה יחפה, אלא אך ורק עם מנעלים כאלו ואחרים. במשך עשרות שנים נתפסו הרגליים היחפות כגסות, ולא משנה עד כמה היו הרקדניות היחפות נחושות להציג את רצינותן ואמינותן בהתייחסות למוזיקה רוחנית, אמנותית והיסטורית. ריקוד יחף היה קשור קשר בל יינתק בתודעה הציבורית עם חוסר יושרה והצגת סוג של מיניות.
ב-1908 זעזעה מאוד אלן את מתפקדי התיאטרון הלונדוני והציגה את ריקוד התשוקה היחף שלה salome. התצוגה השערורייתית הציבה אותה כהתגלמות של תאווה. עבור רבים, ריקוד יחף ייצג לא רק את החופש והאימה של המיניות המודרנית, אלא את ההתקדמות וההופעה של התרבות החדשה והגבוהה.[35]
גם הרקדנית האמריקאית איזדורה דאנקן עשתה מעשה דומה, והפגינה את רגליה היחפות, ובכך זיעזעה רבים מהצופים השמרנים. דאנקן הייתה פמיניסטית בתפיסותיה, ופעלה לשחרור הנשים מהיותן כבולות לדרישה הגברית.[36]
במחצית השנייה של המאה ה-20, הטאבו להופעה עם נעליים כבר נשבר, וזמרים וזמרות רבים ביצעו את הופעותיהם כשהם יחפים. אחד מהזמרות הראשונות שהתפרסמה בהופעה יחפה על הבמה הייתה סנדי שו, שנודעה בכינויה "נסיכת הפופ היחפה של שנות ה-60".[37]
גם סזריה אבורה מכף ורדה הייתה ידועה בשם "דיווה יחפה" עקב ההרגל שלה להופיע ללא נעליים.[38][39]
שחקניות ושחקנים אחרים שנהגו ונוהגים להופיע יחפים הם: ג'וליה רוברטס, לינדה רונסטאדט, מישל פייפר, ג'וס סטון, שאקירה,[40] סטיבן וילסון, ביורק, קתרין מקפי, סופי ב. הוקינס, דינה קארטר, קלי קלרקסון, פלורנס וולש, ליידי גאגא, מדונה, גוון סטפאני ועוד. המוזיקאי, המלחין, השחקן והקומיקאי טים מינצ'ין בזמן הופעותיו החיות, אומר: "אני לא נועל נעליים. הלכתי יחף יום אחד ואהבתי את זה".[41]
הבולטות בזמרות הישראליות שמרבות להצטלם יחפות בכתבות תדמית עיתונאיות הן קרן פלס, ריטה, יובל דיין וירדנה ארזי שזכתה לכינוי "המלכה היחפה". אחד משיריה הידועים שנכתב בהשראתה אף נקרא "ילדה יחפה".[42]
ספורט ופנאי
עריכה
ישנן כמה פעילויות ספורט ופנאי שבהן נהוג להשתתף כאשר יחפים. לדוגמה, הספורטאים שעוסקים בספורט-מים כגון שחייה וכדורמים כמעט תמיד ישחקו כאשר הם יחפים, בשל הקושי של שחייה עם נעליים.
פעילויות משותפות אחרות מתבצעות לעיתים בצורה יחפה, כמו יוגה, טיולים רגליים, ריצה, נהיגה, סקי מים, רוגבי, כדורגל חופים, כדורעף חופים, גלישת רוח, אמנויות לחימה, התעמלות ועוד. היאבקות יכולה להיעשות כאשר המתאבקים יחפים. על אף שמרבית המתאבקים נועלים נעליים, היאבקות סומו, היאבקות בשמן זית, והיאבקות בוץ נעשים בדרך כלל ברגליים יחפות.
בין פעילויות הפנאי שנהוג לבצע עם רגליים יחפות ניתן למנות את דריכת הענבים והליכה על שבילים ייעודיים לצעידה עם רגליים יחפות.[43][44][45] כמו כן, בני אדם רבים נוהגים לחלוץ את נעליהם ולהיות יחפים בזמן מנוחה או פעילות שקטה, וזאת כדי להרגיש רוגע ונינוחות בזמן הפעילות.
ריצה יחפה
עריכה- ערך מורחב – ריצה יחפה
ריצה יחפה, היא פעולת ריצה עם כפות רגליים יחפות. ריצה זו פחות נפוצה מהריצה הקלאסית עם נעלי ספורט, אולם יש הרואים בריצה כזו טבעית יותר ובריאה יותר עבור האדם, על אף שהנחה זו איננה נמצאת בקונצנזוס מדעי.
דריכת ענבים
עריכה- ערך מורחב – דריכת ענבים
דריכת ענבים היא אחת הדרכים להכנת יינות מענבים. הדריכה על הענבים נעשית ברגליים יחפות על מנת שמצד אחד ישוחררו המיצים שלהם ביתר יעילות, אך מצד שני לא יתרסקו גרעיני הענבים, וכתוצאה מכך ייצרו טעם מר ביין - דבר שהיה עלול לקרות באם היו דורכים על הענבים עם נעליים קשות. דריכת הענבים נעשית על גבי משטח דריכה מיוחד המכונה "גת".
דריכת ענבים הייתה נפוצה מאוד בהיסטוריה של היין, אך עם התפתחותן של שיטות תעשייתיות ומכניות לייצור יין, נזנחה פעולת דריכת הענבים בשוק התעשייתי והפכה לפעילות פנאי, תיירות או כחלק מתחרויות בפסטיבלים וסדנאות תרבותיות.[46][47][48]
טיול יחף
עריכה
אנשים רבים מכל הגילאים ומכל רחבי העולם נוהגים לקחת חלק בטיולים והליכות ביערות ובשבילים בעודם עם כפות רגליים יחפות.[49] מטיילים יחפים מתארים תחושה של התחברות עם כדור הארץ ונהנים הנאה עצומה בכך שהם מרגישים יותר את העולם תוך מגע ישיר עם האדמה.[50] ישנם מספר מועדוני טיולים ברחבי צפון אמריקה, שמטרתם לארגן טיולים יחפים. מועדונים אלה כוללים בין היתר את: "טיולים יחפים של מינסוטה", "סיאטל - מטיילים יחפים", "'איסט-ביי' - מטיילים יחפים", "'מטיילים יחפים והולכים על הדשא' של קנזס סיטי" ו"'מטיילים יחפים' של קונטיקט".[50][51][52] שתי אחיות, לוסי וסוזן לטצ'ר, צעדו בכשני שלישים משביל האפלצ'ים (בערך 2,175 קילומטר) בעודן יחפות, טיול שערך מ-21 ביוני 2000, עד ל-3 באוקטובר 2001.[53][54] ב-12 בנובמבר 2010 השתתפו כ-2,500 בני אדם בטיול יחף במהאבובנגאר שבהודו. טיול זה הוכר על ידי ספר השיאים של גינס כגדול בעולם בתחום ההליכה היחפה.[55]
במדינות אירופה, כולל אוסטריה, דנמרק, צרפת, גרמניה, הונגריה, שווייץ ובריטניה, ישנם פארקים יחפים או שבילי הליכה יחפה.[50][56][57] פארקים אלו נשמרים נקיים ומתוחזקים על בסיס קבוע, כך שאת ההליכה היחפה ניתן לבצע בסביבה מתאימה לאנשים הרגילים בכך. פארקים יחפים בדרך כלל כוללים גם הרבה תחנות הרפתקה, המאפשרים למבקרים לחוות תחושות של אדמה עם מרקמים שונים מתחת לכפות הרגליים, כמו לדלג בין נהרות, הליכה בבוץ, בנחלים ובבריכות ומספקים מקומות שבהן ניתן לבצע התעמלות לכפות רגליים, איזון וטיפוס. השביל היחף (Barfußpfad) בעיר בד סוברנהיים שבגרמניה,[58] מושך למעלה מ-100,000 מבקרים מדי שנה וראה למעלה ממיליון מבקרים מאז הקמתו בשנת 1999.[59]
רעיון ההליכה היחפה פותח לראשונה במאה ה-19 על ידי סבסטיאן קנייפ - אחד ממקימי התנועה לרפואה נטורופתית. קנייפ האמין כי חשיפה ומגע של כפות הרגליים למגוון של גירויים טבעיים תהווה צעד ליתרונות טיפוליים. שיטה זו של קנייפ התבססה על פרקטיקה עתיקה של רפלקסולוגיה, שהונהגה בסין במשך אלפי שנים לצורך הרפיה וקידום אריכות ימים.[60]
בסיאול שבדרום קוריאה, ישנם 158 פארקים יחפים, המאפשרים לאנשים להירגע בסביבה טבעית.[61]
הליכה על גחלים
עריכה
- ערך מורחב – הליכה על גחלים
הליכה על גחלים היא פסיעה בכפות רגליים יחפות על גחלים לוחשות או על פחם לוהט. הליכה על גחלים מיושמת על ידי בני תרבויות רבות ברחבי העולם. האזכור ההיסטורי הראשון להליכה יחפה על גחלים הוא מעידן הברזל באזור תת-היבשת ההודית בסביבות 1200 לפני הספירה.[62] כיום, מבוצעת ההליכה בסמינרים מאורגנים וסדנאות בנייה עצמית כתרגיל לבניית ביטחון עצמי. ההליכה רומזת על האמונה שמעשה האומץ אשר דורשת ההליכה, מראה על עזרה של כוח עליון, אמונה חזקה או ביכולתו של האינדיבידואל להתמקד ברוח אשר מעבר לחומר.[63]
פיזיקאים מודרניים חושפים את הכזב מאחורי האמונה הזו, ומראים כי כמות הזמן אשר בה כף הרגל נוגעת באדמה אינו מספיק על מנת ליצור כוויה מפחם שאינו מוליך חום טוב יחסית.[62]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- יעל רגב, היפהפייה היחפנית, באתר Xnet, 13 באפריל 2014
- קרן בר לב, הסלב הולך יחף: המפורסמים תולים את הנעליים, באתר מאקו, 23 במאי 2014
- תופעה חדשה: יותר ויותר אנשים מעדיפים ללכת יחפים, באתר הארץ, 16 ביולי 2009
- "שתי רגליים (יחפות) על הקרקע", באתר מגזין אַתְּ
- "הכל מתחיל בכף הרגל", באתר הכירופרקטיקה של ד"ר נמרוד לירם
הערות שוליים
עריכה- ^ "Unearthing the First Spartan Boys where not allowed to wear shoes to toughen their feet and allow stronger dexterity in their toes Olympics". NPR. July 19, 2004. Archived from the original on 28 July 2010. Retrieved July 1, 2010.(הקישור אינו פעיל, 18.03.2018)
- ^ 1 2 Frazine, Richard Keith (1993). The Barefoot Hiker. Ten Speed Press. p. 98. ISBN 0-89815-525-8
- ^ 1 2 "Dangerous Elegance: A History of High-Heeled Shoes". randomhistory.com. Archived from the original on 28 July 2010. Retrieved July 1, 2010.
- ^ Newman, Ruth I. (December 22, 2002). "Ozarks Women: Ignorant, Barefoot, and Pregnant?". West River Valley Historical Quarterly. Retrieved June 29, 2010.
- ^ Arthur E. Hertzler, The Horse and Buggy Doctor, U of Nebraska Press, 1970-01-01. (באנגלית)
- ^ ספר שמות, פרק ג', פסוק ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ', עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ג, עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף ט"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס', עמוד ב'
- ^ יוחנן, יג, 4-14
- ^ תיעוד: האפיפיור נישק רגלי אסירים, באתר ynet, 14 באפריל 2017
- ^ "בואו נתפלל: כיצד מתפללים?", באתר דת האסלאם בעברית.
- ^ "Mosque etiquette". Southeast Asia travel. about.com. Retrieved 10 August 2012.
- ^ "Worship in Hindu temples". pujaonline. Retrieved 10 August 2012.(הקישור אינו פעיל, 18.03.2018)
- ^ 1 2 DeMello, Margo (2009). Feet and Footwear: A Cultural Encyclopedia. Macmillan. pp. 30–32. ISBN 978-0-313-35714-5
- ^ א' זייד, "יחפים מירושלים ליפו", כאן על פני האדמה, עמ' 86
- ^ מיכה רינת, מיכה (מייק) לבנה, עוז אלמוג, התפתחות דפוסי לבוש והופעה חיצונית בקיבוץ, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", 21 בינואר 2010
- ^ "13 Weird Texas State Laws That Are Still Active". Retrieved August 6, 2015.
- ^ "Gadsden Times". April 23, 1969.
- ^ "Summer feet tips". Nhs.uk Choices. 2014-04-14. נבדק ב-2015-11-27.
- ^ "Season of the shoeless". Theaustralian.com.au. Retrieved 2015-11-27.
- ^ "McDonald's gets set for summer with launch of 'Do Summer' campaign via DDB Sydney". Campaignbrief.com Australia. Retrieved 2015-11-27.
- ^ "Lord Howe Island Community Strategy" (PDF). Lhib.nsw.gov.au. Retrieved 2015-11-27.
- ^ "'Striking' number of Kiwis walk around barefoot". tvnz.co.nz. April 16, 2012. Archived from the original on June 14, 2015. Retrieved June 12, 2015.
- ^ "Going naked: barefoot in New Zealand". Mccabe.net.nz. 2014-03-26. Archived from the original on 2014-05-28. Retrieved 2017-03-06.
- ^ Danielle Murray (2014-01-15). "Bare feet soothing to the sole and the soul". Nzherald.co.nz. Life & Style – NZ Herald News. Retrieved 2015-11-27.
- ^ אבי אליהו, איזה סכנות מחכות לכם ביפן?, באתר מאקו, 19 בפברואר 2018
- ^ 1 2 3 "Barefoot in Japan", 9 July 2013
- ^ "Schedule : National Guidelines on School Uniform". Education.gov.za. נבדק ב-2015-11-27.
- ^ Coulton, G. C. (1923) Life in the Middle Ages. Cambridge: Cambridge University Press
- ^ "History of foot fetish" (archive), on Ourhistory.blogspot (accessed 27 February 2013)
- ^ Scorolli, C.; Ghirlanda, S.; Enquist, M.; Zattoni, S. & Jannini, E. A. (2007). "Relative prevalence of different fetishes". International Journal of Impotence Research. 19 (4): 432–437.
- ^ Delvin, David (23 March 2015). "Foot fetishism". Retrieved 8 July 2016.
- ^ Benstock, Shari; Ferriss, Suzanne, eds. (2001). Footnotes: On Shoes. Rutgers University Press. pp. 276–78. ISBN 0-8135-2870-4
- ^ Needham, Maureen (2002). I See America Dancing: Selected Readings, 1685–2000. University of Illinois Press. p. 174. ISBN 978-0-252-06999-4
- ^ Roberts, David (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). London: Guinness World Records Limited. p. 495. ISBN 1-904994-10-5
- ^ "French honour for 'barefoot diva'". BBC News. February 9, 2009. Retrieved July 1, 2010.
- ^ אשר קשר, אגדת היחפנית מקייפ ורדה, באתר ynet, 20 בנובמבר 2009
- ^ "Shakira's barefoot stage demands". Monsters and Critics. January 29, 2007. Archived from the original on 24 July 2010. Retrieved July 10, 2010.(הקישור אינו פעיל, 18.03.2018)
- ^ "FAQ". Tim Minchin's website. Retrieved September 20, 2015.
- ^ אמיר שוורץ, המלכה היחפה: ירדנה ארזי חוגגת 70, באתר ynet, 24 בספטמבר 2021
- ^ "שמורת נחל מערות: 'שביל הרגליים היחפות' הראשון בישראל", באתר "הפורטל הישראלי לחקלאות טבע וסביבה".
- ^ יעל לרנר, צוק מנרה ברגליים יחפות, באתר ישראל היום, 8 בינואר 2019
- ^ קובי פינקלר, טבע בכפות רגלייך, באתר ערוץ 7, 29 באוקטובר 2017
- ^ גילי סופר, דורכים על ענבים, באתר ynet, 14 באוגוסט 2003
- ^ "סדנאות בציר ענבים, דריכה בגת ועוד", באתר "כפרי האחוד".
- ^ "דריכת ענבים בגת", באתר "הארץ".
- ^ "ללכת יחף בהרים", באתר "מסע אחר".
- ^ 1 2 3 Todras-Whitehill, Ethan (22 בספטמבר 2006). "Footloose and Boot Free: Barefoot Hiking". The New York Times. נבדק ב-26 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Pauly, Brett (21 במרץ 1996). "Sole Survivors: New shoeless joes are hitting dusty trails around San Francisco Bay and beyond". Los Angeles Daily News. אורכב מ-המקור ב-29 באוקטובר 1996. נבדק ב-26 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, 18.03.2018) - ^ "Barefoot Hiking Groups". The Barefoot Hub. נבדק ב-16 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Belisle, Richard F. (5 באוגוסט 2009). "Barefoot hikers return to Appalachian Trail for book tour". The Herald-Mail. ארכיון מ-15 ביוני 2009. נבדק ב-28 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ The Barefoot Sisters: Southbound. Stackpole Books. 2009. p. 474. ISBN 0-8117-3530-3.
- ^ "Largest Barefoot Walk". Guinness World Records. נבדק ב-16 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Owen, Wena Alun (20 במרץ 2009). "Challenge senses on barefoot walk". BBC News. נבדק ב-26 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Public Barefoot Parks in Europe". barfusspark.info. אורכב מ-המקור ב-2010-06-05. נבדק ב-26 ביוני 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "של נעלייך מעל רגלייך: ברוכים הבאים לפארק היחפנים" באתר nrg.
- ^ "Fast eine Million Menschen". Allgemeine Beitung (בגרמנית). 25 בנובמבר 2009. נבדק ב-26 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Wignall, Alice (25 במרץ 2008). "Get your socks off". The Guardian. נבדק ב-1 ביולי 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "158 barefoot parks in Seoul". seoul.go.kr. 12 במאי 2006. אורכב מ-המקור ב-18 בפברואר 2013. נבדק ב-26 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, 18.03.2018) - ^ 1 2 Willey, David. "הליכה על אש מיתוס נגד הפיזיקה". אוניברסיטת פיטסבורג. נבדק ב-29 ביוני 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ DeMello, Margo (2009). Feet and Footwear: A Cultural Encyclopedia. Macmillan. pp. 30–32. ISBN 9780313357145.