רחוב הנביאים

רחוב הנביאים (באנגלית: Street of Prophets; בערבית: طريق الأنبياء) הוא אחד הרחובות המרכזיים בירושלים, אוכלס במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 כחלק מהיציאה מהחומות ונסלל עם תחילת המנדט הבריטי. הרחוב כולל פניני אדריכלות והיסטוריה מן המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20, שמקורן בתרבויות ובדתות שונות. תור הזהב של רחוב הנביאים החל בשלהי המאה ה-19 והסתיים ב-1917, עם נפילת שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל. הרחוב והאזור כולו נחשבו עד אז ליוקרתיים ביותר, דבר שהתבטא בהקמת קונסוליות, בתי חולים, מוסדות חינוך ודת ובתי מגורים מפוארים.

רחוב הנביאים

Street of Prophets ‎

בית החולים הגרמני. כיום חלק מבית החולים ביקור חולים
בית החולים הגרמני. כיום חלק מבית החולים ביקור חולים
מיקום
מדינה
עיר	ירושלים
קואורדינטות	31°47′02″N 35°13′24″E
מפת מיקום מפה מפורטת tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

החל ממאורעות תרפ"ט (1929) החלה ירידה במעמד הרחוב, והוא פוצל למעשה בין אזור יהודי במערב הרחוב ובמרכזו, לבין אזור ערבי בחלקו המזרחי. בימי העיר המחולקת, בשנים 1948–1967, חצה קו התפר את הרחוב בחלקו המזרחי, כשממערב לקו היה הרחוב בשטח ישראל וממזרח לקו בשטח ירדן. מאז איחוד העיר במלחמת ששת הימים הוזנח הרחוב, ועיריית ירושלים מתכננת להרחיבו ולהופכו לציר תנועה ראשי.

בית החולים האיטלקי. כיום משמש את משרד החינוך והתרבות

הכנסייה ומגדל הפעמונים בבית החולים האיטלקי

שם הרחוב

השם "רחוב הנביאים" ניתן לרחוב בתקופת המנדט הבריטי, והוא מופיע לראשונה במפת סקר משנת 1924. לפני כן, ניתנו לו שמות וכינויים שונים:

• "רחוב בתי החולים" – עקב ריבוי בתי החולים שבו: בית החולים הגרמני, היהודי (רוטשילד), האיטלקי וכדומה.
• "רחוב הקונסולים" או "רחוב הקונסוליות" – עקב ריבוי הקונסוליות שבו.
• "הרחוב האחורי" – מכיוון שהרחוב שוכן בצדו הצפוני של עורק התנועה הראשי – רחוב יפו.
• "רחוב האצולה" – מכיוון שנחשב לאזור היוקרתי ביותר בירושלים של תחילת המאה ה-20.
• "הרחוב הסוציאליסטי" – בזכות בתי החולים ומבני הציבור הרבים השוכנים בו.

השם "רחוב הנביאים" נבחר בוועדה בחסות בריטית, בה נכחו נציגים נוצרים, יהודים ומוסלמים. השם נבחר כדי לאפשר לבני שלוש הדתות להזדהות אתו, שכן לכל דת הנביאים שלה. האגדה הירושלמית מספרת כי מקור השם הוא בקברו של נבי עוכשא, השוכן ברחוב שטראוס הסמוך, ואשר על פי המסורת המקומית כולל בתוכו את קבריהם של שלושה נביאים – מוסלמי, יהודי ונוצרי.

מיקום

מפת רחוב הנביאים
זהו תרשים אינטראקטיבי, העבירו את העכבר מעל מבנים המסומנים בכחול כהה, או לחצו על כפתור העכבר להפנייה. לצפייה בתרשים ברזולוציה גבוהה לחצו כאן (לא אינטראקטיבי).

רחוב הנביאים מחבר את העיר העתיקה אל מרכז העיר החדשה לאורך כ-1,600 מטרים, החל ברחוב סולטאן סולימאן במזרח, סמוך לשער שכם, ועד כיכר הדוידקה במערב, שם הוא מתחבר לרחוב יפו (סמוך לשוק מחנה יהודה). העיר העתיקה תוחמת את הרחוב ממזרח; מגרש הרוסים ומרכז העיר – מדרום; שכונת מחנה יהודה – ממערב; ורחוב אתיופיה, מאה שערים וגאולה – מצפון. הרחוב חוצה את שכונת מוסררה (מורשה), ועולה בשיפוע לכיוון מערב.

היסטוריה

ביקור קיסר גרמניה וילהלם השני בירושלים, מעבר התהלוכה ברחוב הנביאים, 29 באוקטובר 1898. מימין – בית תבור, מאחוריו – מנזר סן ז'וזף

רחוב הנביאים, שנות השלושים

בניין הקונסוליה האתיופית (צולם בין 1928 ל-1933). ניתן להבחין בפינות הבניין המעוצבות כקרנות מזבח

'בתי ניסן ב"ק' לפני חורבנם

סוף התקופה העות'מאנית

במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו בני הלאומים והדתות השונים לצאת מן העיר העתיקה, בשל הצפיפות ותנאי המחיה הקשים בה. רחוב הנביאים וסביבתו הפכו למוקד רכישת קרקעות ובניית בתים ושכונות, בשל קרבתו לדרך הראשית – דרך יפו (היום – רחוב יפו), שהייתה עורק התחבורה היחידי כמעט שחיבר את ירושלים עם עיר הנמל שלה – יפו. יתרונו הגדול של רחוב הנביאים על פני רחוב יפו באותה עת היה היותו שקט יחסית, ללא הרבה תנועה, וללא בתי מלאכה ומסחר. רחוב הנביאים זכה למעמד מיוחד ויוקרתי; נבנו בו בתי חולים, קונסוליות, מוסדות דת נוצריים ומוסדות ציבור. בתי המגורים ברחוב היו הנאים בעיר, והתגוררו בהם בני המעמד הגבוה – אנשי ממשל עות'מאנים ואנשי עסקים ערבים אמידים (אפנדים). בעקבותיהם רכשו גם בני מעמד אחרים נכסים ברחוב, ובהם גרמנים, אנגלים, אמריקנים ובני ארצות נוספות.

מוסדות הרפואה החלו להיבנות ברחוב הנביאים החל משנת 1862, עם הקמת בית הבראה על ידי החברה המיסיונרית האנגליקנית, במקום שבו נבנה מאוחר יותר (1897) בית החולים של המיסיון האנגלי (הנביאים 82). סמוך לרחוב הנביאים הוקם שנה לאחר מכן בית החולים הרוסי (כיום בניין אביחיל) במגרש הרוסים. בשנת 1872 נחנך בית החולים לילדים מריאנשטיפט בראשות הד"ר מקס סנדרצקי (הנביאים 29). בית החולים מאיר רוטשילד (הנביאים 37) נפתח ב-1888, וב-1894 נחנך בית החולים הגרמני (הנביאים 49). בית החולים ביקור חולים (הנביאים 53) נבנה ב-1910. ועם תחילת שלטון המנדט הבריטי, ב-1919, נבנה ברחוב הנביאים גם בית החולים האיטלקי (הנביאים 34). רוב בתי החולים שכנו קודם לכן בעיר העתיקה (הגרמני, האנגלי, מאיר רוטשילד וביקור חולים) ונאלצו לעזבה עקב הצפיפות הרבה והתנאים הסניטריים הירודים בה.

הריכוז הגבוה של בתי החולים ברחוב אחד איננו מקרי, ומקורו בתחרות שהייתה בין המוסדות השונים על לבם של היהודים. מוסדות דת נוצריים מיסיונריים שאפו להמיר את דתם של יהודים באמצעות פיתוים בשירותי רפואה מתקדמים במוסדותיהם. מולם עמדו מוסדות יהודיים שביקשו למנוע מהיהודים לפנות אל בתי החולים הנוצריים. הנהגת היישוב היהודי ראתה בפעילות המיסיונרית סכנה קיומית, ונלחמה בה בעזרת פרסום כתבי חרם ונידוי לפונים לשירותיה, אך פשוטי העם נזקקו לטיפול הרפואי שניתן חינם בבתי החולים הנוצריים ולא פעם לווה במתן תרומות וסיוע בתרופות ומזון חינם. המצב התברואתי באותה עת היה ירוד ביותר, עד כי רופאים רבים פתחו מרפאות חינם ברחוב הנביאים, וטיפלו בהן, ממניעים אידיאליסטיים-הומניטריים, באוכלוסיות הנחשלות והעניות.

במקביל לבתי החולים הוקמו ברחוב הנביאים גם מוסדות חינוך ודת. חלק מהם נשאו אופי מיסיונרי, כמו בית המיסיון האנגלי (הנביאים 56) – 1890; המנזר הצרפתי סן ז'וזף (הנביאים 66) – 1893; בית הספר אוולינה דה רוטשילד, שהשתכן בבית מחניים "השני" (הנביאים 13) החל מ-1896, ויועד לבנות יהודיות דתיות; בית הכמורה הגרמני (הנביאים 42) – 1903; בית הספר הגרמני (רחוב שאול אדלר פינת הנביאים) – 1910 ואחרים. בתקופת השלטון הבריטי נבנה גם בית הספר לבנים של המסדר הסאלזיאני הקתולי (הנביאים 15) – 1928.

במקביל למוסדות הציבור, נבנו ברחוב הנביאים בתי מגורים פרטיים, שרובם גדולים ומפוארים במונחים של אותה תקופה. המפורסמים שבהם הם בית תבור של האדריכל קונרד שיק, המשלב אדריכלות גותית גרמנית עם אדריכלות מזרח תיכונית; בית מחניים "הראשון" (שנודע מאוחר יותר כ-בית נבון ביי); בית מחניים "השני"; בית קלק; בית הצייר ויליאם הולמן האנט ועוד. רוב בתי המגורים נבנו על מגרש גדול, שכלל חצר רחבה וירוקה, וגדר גבוהה סביב.

בניינים רבים נבנו בסגנונות בנייה אירופאים, שייחדו את הזהות הלאומית של מקימיהם, כמו בית החולים הגרמני, שכלל מגדל פעמונים אופייני למבני ציבור גרמניים; או בית החולים האיטלקי המפואר, המזכיר מבני ציבור איטלקיים בעלי צריח. מבני הציבור שבנו היהודים היו אף הם גדולים ומפוארים ונבנו בסגנון אירופאי. בניינים ושערים רבים עוטרו בסמלי דת כמו (צלב, מגן דוד או סהר), ובסמלים נוספים, כמו סמלי מסדר ופסוקים מהתנ"ך בשפות שונות. שניים מהבתים הפרטיים היפים ביותר שנבנו על ידי נוצרים, נושאים שמות תנ"כיים: בית תבור ובית מחניים. מאידך – בניינים רבים, בעיקר בחלק המזרחי והמרכזי של הרחוב, הוקמו בסגנון בנייה ערבי – עירוני או כפרי – שהיה מקובל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

בשלהי המאה ה-19 היה רחוב הנביאים כה ייצוגי, עד כי שולב במסלול תהלוכת הפמליה של וילהלם השני, קיסר גרמניה בעת ביקורו בירושלים בשנת 1898. לקראת בואו הודקה הקרקע והוצבו עמודי תאורה לאורכו ולאורך רחוב יפו. תהלוכת הקיסר לאורך הרחוב, בדרכו לעיר העתיקה, הותירה רושם עז בקרב אנשי התקופה, ולוותה בצילומים רבים. במשך הימים בהם שהה הקיסר בירושלים, הוא לן במחנה אוהלים מפואר שהוקם בעבורו ברחוב הנביאים, במגרש שהיה שייך לממשל. השטח ניתן במתנה לקיסר, והוא העניקו לפְּרוֹבְּסְט (ראש הכמורה) הגרמני, אשר לימים בנה בו את ביתו (כיום בית הספר אורט אולייסקי ברחוב הנביאים 42).

במרכז: הקטע המזרחי של רחוב הנביאים (משער שכם ועד רחוב הע"ח של ימינו). השכונות היהודיות משני צידי קטע זה: קריה נאמנה ('בתי ניסן ב"ק') מדרום, ואשל אברהם ("שכונת הגוּרג'ים") מצפון. מתוך מפת ירושלים בהוצאת יוסף לוי חגיז, ראשית שנות ה-30

מפת הקטע המזרחי של רחוב הנביאים (כפי שהוא קיים בימינו), ועליו משורטטים גבולות הפסקת האש 1948–1967 (הקו העירוני)

בשנת 1875 הוקמה השכונה היהודית קריה נאמנה מדרום לקטע המזרחי ביותר של רחוב הנביאים, על ידי עדת חסידים מירושלים בהנהגת ניסן ב"ק. שם השכונה הוא אחד הכינויים המקראיים של העיר (בהתחלה קראו לשכונה "אהלי משה ויהודית", על שם משה מונטיפיורי ואשתו יהודית). שכונה זו, ושכונות נוספות שנוספו בסמוך לה, נודעו בפי תושבי ירושלים בשם בתי ניסן ב"ק. בשנת 1893 הוקמה שכונה יהודית נוספת בצד השני (הצפוני) של רחוב הנביאים בשם אשל אברהם על ידי יהודים יוצאי גאורגיה, סמוך מאוד לשער שכם. שכונה זו הייתה ידועה גם בשם בתי הגוּרג'ים או שכונת הגוּרג'ים (כך נקראו יהודי גאורגיה באותה תקופה).

תקופת השלטון הבריטי

בדצמבר 1917 כבשו הבריטים בפיקודו של הגנרל אלנבי את ירושלים מידי העות'מאנים, וב-1920 החל המנדט הבריטי, במהלכו הפכה ירושלים בהדרגה מעיר עות'מאנית נחשלת לעיר בירה מודרנית. ברחוב הנביאים נבנו מספר מוסדות, כמו בית החולים האיטלקי (1919) והקונסוליה האתיופית. הרחוב, שהיה עד אז דרך עפר, נסלל באספלט, מדרכותיו הוכשרו, והוקמו בו תשתיות מים וחשמל. בתחום רחוב הנביאים, רחוב אתיופיה ושכונת מוסררה התיישבו יהודים יוצאי גרמניה, רוסיה, בריטניה, ארצות הברית וקנדה – רובם משכילים, בהם מנהיגי היישוב לעתיד, כמו מנחם אוסישקין, ארתור רופין, דב יוסף, ובני משפחתו של יצחק רבין.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 גברה המתיחות בין יהודים לערבים בארץ. בפרעות תרפ"ט 1929 הסתער המון מוסלמי מוסת, חמוש בסכינים ובמקלות, על השכונות היהודיות הסמוכות לשער שכם, משני צדי רחוב הנביאים – אשל אברהם וקריה נאמנה. 19 יהודים נהרגו שם, ובית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו. לאחר מאורעות אלה עזבו היהודים את השכונות שבמזרח רחוב הנביאים, וכרבע מהרחוב הפך למעשה לאזור ערבי בלבד – משער שכם עד מוסררה.

לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933, הונף דגל צלב הקרס על כל המוסדות הרשמיים של גרמניה, ובהם בניין הקונסוליה הגרמנית ברחוב הנביאים 57 (הבניין אינו קיים היום). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החרימו הבריטים את רכוש מדינות הציר – גרמניה ואיטליה. בית החולים האיטלקי הפך לבית חולים צבאי בריטי, ושכנה בו גם מפקדה מחוזית של חיל האוויר המלכותי.

עם יציאת הבריטים את הארץ במאי 1948, הפך החלק המזרחי של רחוב הנביאים לזירת קרבות בין היהודים לבין הערבים, כשכל צד ניסה להשתלט על הנכסים שפינו הבריטים.

ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים

לאחר סיום מלחמת העצמאות חולקה ירושלים, והקו העירוני חצה את רחוב הנביאים במקום שבו עוברת כיום דרך חיל ההנדסה (כביש עירוני 1). החלק העיקרי של הרחוב ממערב היה בשטח מדינת ישראל, ואילו חלקו המזרחי עד שער שכם היה בשטח ממלכת ירדן. בין אלה היה שטח הפקר ברוחב מטרים ספורים, שהלך והתרחב מדרום לרחוב הנביאים למשולש שגבולותיו הם: מצפון – החלק המזרחי של רחוב הנביאים; ממזרח – חומות העיר העתיקה (בין שער שכם לשער החדש; וממערב – כביש עירוני 1 של היום (במשולש זה שכנה בעבר שכונת קריה נאמנה). בצד הישראלי הסתיים רחוב הנביאים בדרך ללא מוצא, ובשנת 1951 נבנתה חומת מגן למניעת פגיעות צלפים ירדניים.

הייתה זו תקופת שפל לאזור כולו. רחוב הנביאים איבד מיוקרתו, והקונסוליות הרבות עזבוהו למקומות אחרים. מאידך, בית החולים הדסה – שנאלץ לעזוב את מובלעת הר הצופים – עבר לבנייני בית החולים של המיסיון האנגלי ברחוב הנביאים 82, ולבניין בית הספר האנגלי לבנות הסמוך לו ("בית הדגל" – נהרס מאז). חלק מבית החולים הדסה שכן בבניין בית החולים הגרמני (הנביאים 51) שנקרא אז "הדסה-זיו", ובמתחם בית החולים האנגלי נוסד בשנת 1949 בית הספר לרפואה. התנאים במקום היו קשים מאוד לבית החולים, ובשנים 1962–1963 עבר בית החולים אל מעונו החדש בעין כרם.

מאיחוד העיר ועד תחילת המאה ה-21

עם איחוד העיר במלחמת ששת הימים (יוני 1967), הוסרו החומות, סולקו המוקשים ורחוב הנביאים הפך לציר תנועה מרכזי, המחבר את שער שכם אל מערב העיר. העיר כולה עברה פיתוח מואץ, שכונות חדשות נבנו, ואזורים ותיקים עברו שיקום. תנופת פיתוח העיר פסחה על רחוב הנביאים ועל האזורים הסמוכים לו, שנותרו בעליבותם. בניינים מפוארים הפכו לבתי-דירות פשוטים, וחלקם נהרסו כדי לפנות מקום למגרשי חנייה.

הרחוב הפך לציר תנועה חשוב המחבר בין מזרח העיר למערבה, ושדרכו עוברים פועלים ממזרח העיר למקומות עבודה במערבה, אך ציר תנועה זה משמש גם את הטרור הפלסטיני: באפריל 2002 חדרה מכונית תופת לצומת רחוב הנביאים-דרך חיל ההנדסה, במטרה להגיע לעיר המערבית ולבצע פיגוע המוני. רב שוטר תומר מרדכי – שוטר שח"מ – עצר את הרכב לבדיקה, ואז אירע פיצוץ, ומרדכי נהרג.

בשנת 1991 נסללה דרך חיל ההנדסה כחלק מכביש עירוני 1 – ציר תנועה ראשי בין צפון העיר לדרומה, החוצה את רחוב הנביאים, ומנתק קטע של כ-300 מטרים ממנו מזרחה. בשנת 1998 הוצעה תוכנית לגשר להולכי רגל, שיחבר את שני חלקי הרחוב, אך נכון ל-2007 היא לא בוצעה.

תופעה שהתפתחה לאורך השנים באזור זה (כמו באזורים נוספים בירושלים) היא מאבקי כוח ותגרות ידיים בין חרדים לבין חילונים על תחבורה ועל פתיחת מסעדות בשבת, שכן מצפון לרחוב משתרע גוש שכונות חרדי.

מהעשור הראשון של המאה ה-21 ועד ימינו

טבעת כבישים מרכזית המתוכננת במרכז ירושלים, כוללת ציר תנועה עם ארבעה מסלולים ברחוב הנביאים – מכיכר הדוידקה ועד רחוב שבטי ישראל

לקראת הפעלת הרכבת הקלה, הפך רחוב יפו לנתיב רכבת קלה (ובחלקו לתחבורה ציבורית נוספת) בלבד, ללא אפשרות כניסה אליו בכל כלי רכב. תנועת כלי הרכב ממרכז העיר הופנתה לרחוב הנביאים, שהפך לעורק תחבורה ראשי, תוך הכפלת רוחבו משני נתיבים לארבעה בקטע שמכיכר הדוידקה ועד רחוב שטראוס. משם ועד רחוב שבטי ישראל טרם נעשו עבודות הרחבה, משום שהן כרוכות בהרס חצרות ומבנים היסטוריים, ועלולות לגרום בכך לנזק רב לרחוב ולמראהו.

במקביל, תנופת בנייה רבה של מגדלים שינו ללא הכר את מראה חלקו המערבי והמרכזי של הרחוב, במספר מתחמים:

מתחם ארלדן

"מתחם ארלדן" (בעבר היה ידוע גם בכינוי "מתחם הפאבים") הוא מגרש בשטח של כ-7,600 מ"ר, הגובל ברחוב הנביאים מצפון, ברחוב הלני המלכה מדרום, ברחוב מונבז ממערב, ובמגרש שכן ממזרח. בשנות ה-80 של המאה ה-20 רכשה חברת "ארלדן השקעות" זכויות חכירה לדורות במגרש, דמי החכירה למגרש שולמו מראש לכל תקופת החכירה. החכירה תסתיים בשנת 2061. הבעלים של המגרש הם הנאמנים של הקדש כנסיית סנט מרק של הכנסייה הסורית-אורתודוקסית בירושלים. בשלב הראשון, בשנים 1900–1989, בנתה חברת "ארלדן השקעות" בנין משרדים בשם "בית ארלדן" ובו 6 קומות משרדים וקומת חנויות, בפינת הרחובות הנביאים ומונבז. בשאר שטח המגרש היו בניינים בני קומה אחת או שתיים שאותם פיתחה כמתחם מסעדות ופאבים. המתחם גם כולל את בית החולים לילדים מריאנשטיפט (או "בניין בן-דור").

בשנת 2006, אחר שהשלימה תכנון מחודש של האזור, כמתחם של מסחר ומגורי יוקרה, בהיקף של 35 אלף מ"ר, מכרה חברת "ארלדן השקעות" את זכויות החכירה ברובו של המגרש תמורת 23 מיליון דולר לחברת "אפריקה ישראל להשקעות" (אז בשליטת לב לבייב). חברת "אפריקה ישראל" הרסה את רוב הבניינים הישנים ב"מתחם הפאבים" ובנתה במקום את פרויקט מגורי יוקרה "חצר הנביאים" שכלול 143 יחידות דיור, מלון בן 74 חדרים וקומת מסחר בשלושה בניינים בני 9 קומות. בשנת 2017, פתחה רשת המלונות פתאל במתחם את מלון "לאונרדו בוטיק ירושלים".

תוכנית גוש 50

בשנת 2000 הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בירושלים את תוכנית "גוש 50", בחלקו המערבי והמרכזי של הרחוב. התוכנית מתייחסת לשטח של כ-32 דונם, בין הרחובות הנביאים, יפו, הרב קוק ושטראוס. בשל מורכבות התוכנית ומספר הבעלים הרב של הקרקע במתחם, היא תוכננה במשך כ-17 שנה. במתחם הוקמו מספר פרויקטים:

• פרויקט מגורי יוקרה "הרב קוק 7" בגובה 8 קומות ברחוב הרב קוק 7 ביוזמת חברת "אפריקה ישראל".
• פרויקט מגורי יוקרה "בית בנביאים" ברחוב הנביאים 41 - המגרש נרכש בשנת 2008, על ידי חברת "אפסילון" תמורת 5 מיליון דולר, במקום נבנה בניין בן חמש קומות ובו כ-15 יחידות דיור.
• פרויקט מגורי יוקרה "פנינת הנביאים" ברחוב הנביאים 45
• פרויקט של חברת "אפריקה ישראל" למגדל מגורי יוקרה בגובה 24 קומות ומגדל משרדים בגובה 8 קומות וכן מלון ושטחי מסחר, ברחוב הנביאים 57 פינת רחוב ראול ולנברג (בעבר הפרויקט נקרא "מגדלי ששון").

תיאור המצב החדש בעיתון הארץ:

השלט הנפוץ ביותר בשכונה בימים אלה כתוב באנגלית, באותיות ענק אדומות­ Luxury Apartments. זה נראה רע. רחוב הנביאים ... לא ישוב להיות אותו מקום צנוע, שבתים מן המאה ה‑19 מקיפים אותו. חלק מן התוגה נובע מההבנה שלא הועלנו לשכונה הזאת בעשרות השנים האחרונות, ודאי שלא מאז הקמת המדינה. יש בה כיום פער אדיר בין המראה החיצוני, המכוער, מוכה הפיח והלכלוך, עמוס השלטים והפרסומות שרואה מי שחולף ברחוב הנביאים, לבין המראה היפה, צובט הלב, של הבתים עם החצרות הפנימיות, שנבנו לפני מאה שנים.

— משה גלעד, בין בנייה לבכייה: שכיות החמדה סביב רחוב הנביאים בירושלים, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2012

בתי חולים

בית החולים הגרמני, 1939. מימין – בית החולים ביקור חולים, משמאל – מלון סן-רימו

בית החולים הגרמני (הנביאים 51)

יונת שלום – סמל מסדר האחיות

ערך מורחב – בית החולים הגרמני

בית החולים הגרמני של האחיות הדיאקוניסיות (בגרמנית: Das deutsche Diakonissen-Krankenhaus) נוסד בשנת 1851 בעיר העתיקה, אך בשל התנאים הקשים שם, עבר בשנת 1894 לבניינו החדש ברחוב הנביאים. המבנה בצורת האות ר כולל שני אגפים אורכיים: האחד לאורך רחוב שטראוס, והשני לאורך רחוב הנביאים. האגף המרכזי כולל חזית פינתית מעוטרת במגדל פעמונים מחודד, בסגנון מבני ציבור גרמניים בני התקופה. בקומת הקרקע שכנו חדרי החולים, ובקומה העליונה – קפלת תפילה, חדר אוכל וחדרי מנהלה. בראש מגדל הפעמונים התנוסס צלב, שאיננו עוד. באבן הראשה שבקשת החזית חקוקה שנת הנחת אבן הפינה (1892), ומעליה תבליט של יונה, שהיא סמל מסדר האחיות הדיאקוניסות.

בית החולים הגרמני פעל עד סוף מלחמת העולם הראשונה. לאחר מלחמת העצמאות והניתוק מהר הצופים, שכן במבנה זה חלק מבית החולים הדסה, שנקרא בשם "הדסה-זיו" על שם ד"ר רודי ורט-זיו. כיום מאכלס הבניין את אגף הנשים והיולדות ואת מחלקת הילודים והפגים של בית החולים ביקור חולים. עד היום נמצאת במקום יחידת נפרולוגיה ודיאליזה של בית החולים הדסה.

המבנה המרכזי של בית החולים ביקור חולים. קרוי כיום בניין אווה ואלכסנדר היידן

בית החולים ביקור חולים (הנביאים 53)

ריקועי נחושת בשער בית החולים

ערך מורחב – בית החולים ביקור חולים

בית החולים ביקור חולים נוסד ב-1867 בעיר העתיקה בידי בני העדה החרדית, אך בשל הצפיפות הועבר בשנת 1910 למבנה החדש ברחוב הנביאים. אחד השיקולים בבחירת המקום היה להוות משקל נגד לבתי החולים המיסיונרים. הכניסה הראשית מרחוב שטראוס מורכבת משלוש קשתות, הנסגרות בדלתות, ובהן ריקועי נחושת של מוטיבים יהודיים ופסוקים מהתנ"ך. בשנות ה-60 של המאה ה-20, הפך גם בית החולים זיו שמעבר לכביש לבית חולים ביקור חולים, ובהמשך גם מבנים נוספים ברחוב. עמותת "ביקור חולים הוספיטל", שבמסגרתה פעל בית החולים, נקלעה בראשית המאה ה-21 לקשיים ולחובות של מיליוני שקלים, ובאוגוסט 2007 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את מכירת בית החולים לאיש העסקים ארקדי גאידמק. מאז שנת 2004 מתבצעות בבית החולים עבודות לשימור המבנה ולבנייה של מחלקות בית החולים בהיקף נרחב.

בית החולים האיטלקי

בית החולים האיטלקי (הנביאים 34)

הצריח בראש מגדל הפעמונים

ערך מורחב – בית החולים האיטלקי

בית החולים האיטלקי נבנה על ידי ממשלת איטליה, שביקשה, כמו מעצמות נוספות, להפגין נוכחות בירושלים. ב־1910 רכשה את הקרקע "האגודה לעזרה למיסיונרים איטלקים". האדריכלים האחים לואיג'י ואנטוניו ברלוצי הגיעו מאיטליה כדי לתכנן את הבניין, ולאחר עיכובים רבים עקב מלחמת העולם הראשונה, נשלמה הבנייה בשנת 1919. סגנון הבנייה של בית החולים אופייני למבני ציבור איטלקיים, כמו הפאלאצו וקיו (Palazzo Vecchio – הארמון הישן) בפירנצה. במרכז הבניין שוכנת כנסייה בעלת חזית מפוארת, ולה מגדל פעמונים. החלונות הקמורים עוצבו בסגנון נאו-גותי, והבניין כולו מכוסה בעיטורי אבן וסמלי אצולה איטלקיים ממסעי הצלב. בעבר כללה הכנסייה ציורים ופסלים של מריה ושל ישו, אך אלה הוסרו. גדר הברזל המקורית, הקיימת עד היום, מעוטרת אף היא בסמלים כמו נשר מכונף, גאורגיוס הקדוש הורג הדרקון, הזאבה הקפיטולינית מניקה את התאומים רמוס ורומולוס, ועוד.

בית החולים פעל בין השנים 1919–1939, והמקום שימש כמוקד פעילות ותפילה לקהילה האיטלקית בירושלים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הלאימו הבריטים את הבניין, והשתמשו בו כבית חולים צבאי וכמפקדה מחוזית של חיל האוויר המלכותי, והבניין הפך למתחם צבאי סגור ומגודר. "ההגנה" הצליחה להשתלט על הבניין במאי 1948, מיד עם יציאת הבריטים, ובמלחמת העצמאות הוא שימש כעמדה קדמית וכנקודת תצפית של צה"ל. הבניין הוחזר אחר כך למסדר הנזירות האיטלקי שניהל אותו, אולם בשנת 1963 הוא נמכר לממשלת ישראל, ומאז משמש את משרד החינוך והתרבות.

בית החולים של המיסיון האנגלי. המבנה המרכזי – אגף קנוויי (Kennaway) ששימש את המנהלה

בית החולים של המיסיון האנגלי (הנביאים 82)

ויטראז' בבניין הראשי, המתאר את מעמד מתן תורה

ערך מורחב – בית החולים של המיסיון האנגלי

בית החולים של המיסיון האנגלי (באנגלית: English Mission Hospital) נוסד על ידי החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים, ופעל בעיר העתיקה בין השנים 1843–1897, ולאחר מכן עבר לרחוב הנביאים, שם פעל עד שנת 1948.

הבית ברחוב הנביאים נבנה בין השנים 1895–1896 על פי תכנון של האדריכל הבריטי ברספורד פייט (Beresford Pite), ונחנך בשנת 1897, בסגנון הקולוניאלי הבריטי, עם ייחוד: במקום מבנה בעל חזית ישרה, תכנן פייט מבנה בצורת חצי סהר, שבמרכזו גינה. המבנה המרכזי שימש את המנהלה, ומשני צדיו ניצבו ארבעה ביתנים עבור מחלקות החולים, שחוברו אלה לאלה באמצעות מסדרון מקורה עגול. שני מבנים דו-קומתיים נוספים עם כיפות אבן נבנו בסמוך, האחד כמרפאה וכבית המרקחת והשני כבית הרופא.

במלחמת העצמאות עבר בית החולים הדסה אל מבנה בית החולים האנגלי ואל בניין בית הספר לבנות הסמוך לו. בשנת 1963 עקר בית החולים הדסה למשכנו בעין כרם, והמבנים של בית החולים הוחזרו לבעליהם המקוריים. מאז שוכן במקום בית הספר האנגליקני The Anglican School, שהוא בית ספר פרטי, בו לומדים בעיקר ילדי דיפלומטים ואנשי או"ם.

בית החולים מאיר רוטשילד

בית החולים מאיר רוטשילד (הנביאים 37)

בית החולים מאיר רוטשילד

ערך מורחב – בית החולים מאיר רוטשילד

בית החולים מאיר רוטשילד הוא בית החולים היהודי הראשון שנבנה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא נבנה ביוזמת הברון ג'יימס (יעקב) מאיר רוטשילד, בשנים 1887–1888 על פי תכנון האדריכל הירושלמי אלכסיי פרנגייה (Alexei Franghia). בימי מלחמת העולם הראשונה חדל מפעולתו, ובשנת 1919 החל לפעול בו בית החולים הדסה, עד 1939 – אז עבר בית החולים להר הצופים. החל משנות ה-40 של המאה ה-20 החלו לפעול במקום מוסדות חינוך לבנים ולבנות, ובשנת 1970 נוסדה במקום מכללת הדסה. כיום צמוד בניין מודרני של מכללת הדסה לבניין ההיסטורי.

חזית בית החולים לילדים מריאנשטיפט

בית החולים לילדים מריאנשטיפט (הנביאים 29)

הכניסה לבית החולים לילדים מריאנשטיפט

ערך מורחב – בית החולים לילדים מריאנשטיפט

בית החולים לילדים מריאנשטיפט (בגרמנית: Marienstift Kinderhospital) היה בית החולים הראשון לילדים בירושלים. הוא שכן בבית חד-קומתי צנוע ברחוב הנביאים, שנבנה בסגנון ערבי כפרי בסוף המאה ה-19, והיה שייך לכנסייה הסורית-אורתודוקסית. בשנת 1872 שכר ד"ר מקס סנדרצקי, רופא ילדים גרמני, את הבניין, בסיועו של הדוכס הגדול של מקלנבורג-שוורין שבגרמניה. בשל כך, נקרא בית החולים על שם אשתו, הנסיכה מריה פון שוורצבורג רודולשטאדט. בית החולים טיפל חינם בתושבי ירושלים, במימון תרומות מגרמניה, ומעט תקציב מ"הוועד הכללי כנסת ישראל". שטחו המצומצם של המקום לא אפשר טיפול ביותר מ-17 ילדים בו זמנית, וד"ר סנדרצקי שכר בניין נוסף ברחוב הנביאים 30. סנדרצקי התאבד בשנת 1899, לאחר שבריאותו התרופפה ולאחר שהשלטון העות'מאני הערים קשיים על פעילות המקום. המקום נסגר והמטופלים הועברו לבית החולים מאיר רוטשילד הסמוך.

לאחר כמה שנים עבר הבית לידי ארתור קסטלר (1905–1983) – סופר, הוגה דעות פוליטי, פילוסוף ועוזרו של זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1925 עברה משפחת האדריכלים בן-דור להתגורר במבנה, שם המציאו האחים בן-דור את "האבן המזויפת" – לבני מלט שעוצבו בתבנית, שהקנתה להם מראה "טבעי". דוגמה ל"אבנים מזויפות" ניתן למצוא בחצר הקדמית, שם ניצבת עדיין גדר מאבנים אלו. בעשור השני של המאה ה-21 שכנה במקום עמותת "שבת אחים", המסייעת במתן טיפולים רפואיים בעיקר לילדים פלסטינים.

הנביאים 38–40 – החלק המרכזי של בניין הקונסוליה האתיופית ובו פסיפסים צבעוניים

בניין הקונסוליה האיטלקית ברחוב הרב קוק

קונסוליות

רחוב הנביאים נקרא בעבר "רחוב הקונסוליות" או "רחוב הקונסולים", וזאת בשל ריבוי הקונסוליות בו: הקונסוליה האמריקנית שכנה ברחוב הנביאים 48 (ובהמשך הפך המקום למרכז מסחרי קטן); הקונסוליה האוסטרית שכנה בבניין שנהרס (כיום – כיכר הדוידקה); הקונסוליות של נורווגיה, שוודיה וספרד שכנו ברחוב אתיופיה 5 – סמוך לבית תבור; והקונסוליה האיטלקית שכנה ברחוב הרב קוק 12, סמוך לרחוב הנביאים.

הקונסוליה של אתיופיה הקיסרית נבנתה בבית מידות ארוך ומפואר ברחוב הנביאים 38–40 בשנים 1925–1928. הבניין בולט בפסיפסים צבעוניים, בהם דמות אריה, שהוא סמל שושלת קיסרי אתיופיה, אשר החשיבו עצמם כצאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. היילה סלאסי, קיסר אתיופיה הירבה לבקר בבניין זה בשנת 1936, כאשר נכבשה ארצו על ידי איטליה הפשיסטית, והוא נמלט לארץ ישראל. הבניין משמש כיום למגורים.

הקונסוליה הגרמנית שכנה ברחוב הנביאים 57, בבית שנבנה בשנות ה-70 של המאה ה-19, כבית המגורים המפואר של משפחת הסוחר וילהלם דויסברג. הקונסוליה עברה לבניין זה בשנות ה-80 של המאה ה-19. היו אלו ימי הזוהר של הקהילה הגרמנית-נוצרית (כולל הטמפלרים), שהגיעה להישגים רבים בארץ. מוסדות גרמניים רבים נבנו אז בירושלים, ורבים מהם ברחוב הנביאים. הקונסוליה הייתה מרכז הפעילות הגרמנית בארץ ישראל, ובסוף המאה ה-19 אף הגנה על יהודים יוצאי גרמניה, שהיו בני חסותה. הקונסוליה פעלה כשגרירות לכל דבר, וקידמה את האינטרסים של גרמניה, ששאפה להגביר את השפעתה ומעורבותה באזור.

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הונף דגל צלב הקרס על כל המוסדות הרשמיים של גרמניה, ובהם בניין הקונסוליה ברחוב הנביאים, במקביל לדגל האימפריה הגרמנית. קונסול גרמניה היינריך וולף, שאשתו הייתה יהודיה, התנגד לדגל הנאצי ופוטר מתפקידו. הנפת הדגל עוררה התנגדות רבה בקרב הציבור היהודי, ואנשי "ברית הבריונים" חדרו לבניין והסירו את הדגל. מספר ימים לאחר מכן אף הוצת שער הכניסה. הקונסוליה נסגרה ביוזמת הגרמנים באוגוסט 1939 זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. המבנה הולאם לאחר מכן על ידי הבריטים, שהשתמשו בו עבור משרד העבודה, וב-5 באוגוסט 1947 פוצץ האצ"ל חלק מהבניין. לאחר קום המדינה שימש הבניין את תע"ש ולאחר מכן את משרדי מפא"י. בשנות ה-70 נהרס הבניין כליל, והמקום משמש כיום כמגרש חנייה. כביש לתחבורה ציבורית נסלל על חלק משטח הקונסוליה, והוא מחבר בין רחוב הנביאים ורחוב יפו (הרחוב נקרא על שמו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג).

מוסדות דת וחינוך

להלן מבנים בולטים ששמשו או משמשים כמוסדות דת וחינוך.
רשימה מפורטת של כל המבנים והאתרים – בטבלה שבתחתית הדף.

מנזר סן ז'וזף – המבנה המרכזי

מנזר סן ז'וזף ובית הספר הצרפתי (הנביאים 66)

אבן הראשה בכניסה

ערכים מורחבים – מנזר סן ז'וזף, בית הספר הצרפתי בירושלים

מנזר סן ז'וזף של ההתגלות (בצרפתית: Saint Joseph de l'Apparition) הוא מנזר צרפתי-קתולי, השוכן במתחם הכולל גם בית יתומות ובית ספר צרפתי. מסדר האחיות הצרפתי סן ז'וזף נקרא על שם יוסף הנגר, אבי משפחתו של ישו. הוא נוסד בעיר מרסיי בשנת 1843 במטרה לעסוק ברפואה ובטיפול ביתומים. המסדר החל לפעול בעיר העתיקה של ירושלים בשנת 1851, וכשהצרכים גדלו, נרכש ב-1884 המגרש ברחוב הנביאים.

המנזר נבנה בשנים 1887–1893 בסגנון נאו-רנסאנסי טיפוסי: בראש פתח הכניסה ניצבת אבן ראשה מסוגננת, ועליה כמה סמלים: האותיות JMJ המרכיבות את ראשי התיבות של Jesus-Maria-Josef (ישו-מריה-יוסף); לב המציין את ההקרבה והאהבה בדת הנוצרית; ועוגן המציין את מקום היווסדו של המנזר בעיר הנמל מרסיי. מעל האבן מופיע צלב. הקומה השלישית נוספה בתקופה מאוחרת יותר, דבר הניכר בסדר השונה של החלונות בקומה זו לעומת שתי הקומות התחתונות.

במלחמת העצמאות שימש המנזר כמרפאה וכבית חולים צבאי לכוחות הישראליים. לאחר המלחמה ועד 1961 שימש המבנה את בית הספר לאחיות של הדסה, וזאת מפני שבית החולים הדסה עבר למתחם בית החולים של המיסיון האנגלי שבהמשך רחוב הנביאים.

מבנה הכנסייה האוונגלית הבינלאומית

הכנסייה האוונגלית (הנביאים 55)

הויטראז' – מוטיב שבעת המינים

ערך מורחב – הכנסייה האוונגלית הבינלאומית

הכנסייה האוונגלית הבינלאומית (באנגלית: International Evangelical Church) הוקמה בשנת 1908 ביוזמתו ובתכנונו של כהן הדת האוונגלי האמריקני ד"ר אלברט אדוארד תומפסון (Albert Edward Thompson)‏ (1876–1929). עד סוף ימי המנדט הבריטי היוותה הכנסייה את מרכז הקהילה האוונגלית בירושלים, שרובה הורכב מערבים-נוצרים. במקום גם התקיים בית ספר לבנים. מאז קום המדינה הקהילה האוונגלית איננה משתמשת במקום, והוא מנוהל על ידי הארגון הנוצרי האמריקני – The Christian and Missionary Alliance. בשנת 1970 עוטרו חלונות הכנסייה בויטראז'ים ובהם מוטיבים של שבעת המינים. הכנסייה משמשת כיום לקונצרטים, ובית הספר משמש כבית הארחה.

בית הקיסרית טיטו

בית הקיסרית טיטו (או טאיטו) מאתיופיה / בית הספר לאמנות בצלאל (רח' שאול אדלר 7)

ערך מורחב – בית הקיסרית טאיתו

בית הקיסרית טיטו (או טאיטו) נבנה בשנים 1904–1906 כאכסניה לצליינים אתיופיים, על ידי מנליק השני, קיסר אתיופיה והוקדש לכבוד אשתו, הקיסרית טיטו בטול. צליינים בודדים פקדו את המקום, ולכן הוא הושכר למוסדות יהודיים. בין השנים 1906–1908 שימש הבית כמשכנו הראשון של בית הספר לאמנות בצלאל, בראשותו של פרופ' בוריס שץ. המקום היה צר מלהכיל את כל התלמידים, ובשנת 1908 עבר בית הספר לרחוב שמואל הנגיד, והמקום הושכר לבית יתומות חרדי ששכן בו עד 1929. הבניין שייך עד היום לאתיופים, וכיום שוכן בו המרכז הבינלאומי של ארגון "גשרים לשלום" (Bridges for Peace) העוסק בקירוב לבבות בין עמים ודתות.

הנביאים 42 – בית הכמורה הגרמני, כיום: בית ספר אורט אולייסקי

בית הכמורה הגרמני (בית הפְּרוֹבְּסְט) / בית ספר אורט אולייסקי (הנביאים 42)

המתחם בו נבנה הבית שימש בשנת 1898 את מחנה האוהלים של קיסר גרמניה וילהלם השני בביקורו בירושלים. ב-2 בנובמבר נפגש הקיסר במקום זה עם בנימין זאב הרצל שעמד בראש משלחת נציגים ציונים.

בשנת 1903 הוקם הבניין בתכנון האדריכל הגרמני פלמר הבן, בסגנון גרמני מפואר שכונה "וילהלמיני-אימפריאלי". הבניין שימש כבית ראש הקהילה הגרמנית-פרוטסטנטית – הפְּרוֹבְּסְט, שהתגורר קודם בעיר העתיקה. בין השנים 1918–1926 התגורר במקום מושל ירושלים רונלד סטורס. מאז שנת 1948 ועד סוף שנות ה-70 נוספו שני מבנים למתחם וזה שימש כבית ספר לאלקטרוניקה אוטומכניקה ומכניקה עדינה ונקרא "אורט ירושלים " (הנביאים). משעברה מחלקת האלקטרוניקה והמחשבים לגבעת רם נוספו בו מקצועות טכנולוגיים ושמו השתנה ונקרא עד היום "אורט אולייסקי".

בתי מגורים ובתי מלון

להלן מבנים בולטים שנבנו או שימשו כבתי מגורים או כבתי מלון.
רשימה מפורטת של כל המבנים והאתרים – בטבלה שבתחתית הדף.

בית תבור

בית תבור (הנביאים 58)

פינות המבנה מעוצבות כקרנות מזבח

ערך מורחב – בית תבור

בית תבור נחשב לאחד הבתים היפים בעיר. הוא נחנך בשנת 1889, כבית מגוריו של הארכאולוג והאדריכל הגרמני קונרד שיק (1822–1902), שהיה מגדולי חוקריה ובוניה של ירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19. על הכניסה לבית חקק שיק, כפרוטסטנטי אדוק, את השם THABOR בהשראת הפסוק מספר תהלים (פרק פ"ט, י"ג): "צפון וימין, אתה בראתם; תבור וחרמון, בשמך ירננו". סגנונו המיוחד של הבית משלב ארכיטקטורה גרמנית עם מוטיבים מזרחיים. הבית מוקף חומת אבן ירושלמית עם שער כניסה, המזכיר שער מבצר גרמני מימי הביניים, עם מגדל שמירה קטן. המבנה הראשי בנוי במתכונת המזכירה בתי ערבים אמידים מאותה תקופה, הכוללים קירות אבן עבים מאוד, גומחות ותקרות מקומרות. בקירות הבית, מפנים ומחוץ, שילב שיק עותקים של ממצאים ארכאולוגיים, המשקפים את אהבתו לארכאולוגיה ולארץ ישראל. פינות הגג עוצבו בצורת קרנות מזבח. המקום משמש מ-1951 ועד היום את המכון התאולוגי השוודי.

בית מחניים "הראשון" או בית נבון ביי – הנביאים 59 מאחור

שני בתי "מחניים" (מאחורי הנביאים 59, והנביאים 13)

ערך מורחב – בית נבון ביי / בית מחניים (הראשון)

"בית מחניים" (הראשון) או "בית נבון ביי" (שמות נוספים: "בית שפיטלר" ו"בית פרוטיגר") שוכן בין רחוב הנביאים 59 ורחוב יפו. זהו בית דו-קומתי סימטרי, ששמו שאול מהפסוק בספר בראשית (פרק ל"ב, פסוק ג'): "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים". מעל פתח הכניסה הראשית קבועה אבן ועליה שם הבית: MAHANAIM. בונה הבית היה כריסטיאן פרידריך שפיטלר מבזל שבשווייץ, שהקימוֹ ב-1869 כבית מגורים עבור המוסד המיסיונרי "בית אחים". הבית נחשב באותה תקופה כבית המגורים המפואר ביותר בעיר. ב-1873 עבר הבית לידי שווייצרי אחר – הבנקאי ואיש העסקים יוהנס יעקב פרוטיגר (Johannes Frutiger)‏ (1836–1899). הלה התגורר במקום עד 1885, והוא זה שהעניק לבית את שמו, בהתבסס על שמו הפרטי – יעקב. פרוטיגר עבר לבניין מפואר יותר – בית מחניים השני (להלן). הבית נמכר ליוסף נבון ביי (1858–1934), בנקאי ואיש עסקים יהודי אמיד, יוזם ובונה מסילת הרכבת יפו–ירושלים, שהיה שותפו של פרוטיגר לעסקים. נבון התגורר בבניין עד מותו. המקום עבר מיד ליד, ומשנות ה-70 שוכנות במקום מסעדות.

בית מחניים "השני" – הנביאים 13

ערך מורחב – בית מחניים (השני)

"בית מחניים" (השני) הוא בניין מפואר בסגנון נאו-קלאסיציסטי השוכן ברחוב הנביאים 13 (פינת שבטי ישראל). הבית נבנה ב-1885 כביתו הפרטי של אותו יוהנס פרוטיגר, והיה אז אחד מבתי המגורים הגדולים והמפוארים ביותר בארץ. הבניין תוכנן על ידי האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל (Theodor Sandel) כמבנה בעל שתי קומות, עליית גג ומרתף. בראש הגג הוקמה מרפסת הצופה אל העיר העתיקה. גם בבניין זה גמלון בכניסה ועליו חקוק שם הבית MAHANAIM. אגפי הבניין מעוטרים בגילופי אבן מעוינים, ובחצר הבית גן גדול.

פרוטיגר פשט את הרגל, והבית נמכר ל"אגודת אחים" (The Jewish Anglo Association) מלונדון, שבשנת 1896 העבירה לבניין את בית הספר היהודי לבנות, שבאחריותה, מהעיר העתיקה. בית ספר זה, שלימים נודע בשם "בית הספר אוולינה דה רוטשילד", שכן במקום בין השנים 1896–1917 ואחר כך בין השנים 1931–1948. בית הספר נודע גם בשם "בית הספר של מיס לנדאו" על שם המנהלת אנני (חנה) לנדאו (1873–1945), שאף התגוררה במקום. במלחמת העולם הראשונה שימש המקום גם כתחנה לחלוקת מצרכי מזון וציוד לנזקקים מטעם הג'וינט. בשנת 1917 המבנה הוחרם על ידי השלטון העות'מאני, אשר גרם לו נזק רב. בשנת 1918 הוחזר הבית ל"אגודת אחים", ואז הושכר כבית מפואר למגורים, בו שכנו מנחם אוסישקין, ששימש כראש ועד הצירים, וכן ד"ר משה זמורה, שהיה עורך דין, ולימים כיהן כנשיא בית המשפט העליון הראשון. במשך תקופה קצרה התגורר בבית אף הסופר ש"י עגנון. בשנים 1927–1933 התגוררו בבניין הנציבים העליונים של המנדט הבריטי – הלורד הרברט פלומר ואחריו ג'ון צ'נסלור. משנת 1949 ועד היום משמש הבניין כלשכת שר החינוך והתרבות של מדינת ישראל.

בית הולמן האנט וד"ר הלנה כגן (הנביאים 64)

בית הצייר הולמן האנט וד"ר הלנה כגן

הבית בו התגוררה רחל המשוררת

בור מים בחצר הבית

בית מידות דו-קומתי זה שוכן בחלק הפנימי של חצר גדולה, ובה בוסתן ים תיכוני ובמרכזו בור מים. הבית נבנה בשנת 1876 עבור הצייר האנגלי הולמן האנט (1827–1910), שהשתקע בארץ ממניעים אמנותיים-רומנטיים, וגם ממניעים דתיים. בימי מלחמת העולם הראשונה התגוררו בבית חיילים טורקיים שהשחיתו את המקום. בשנת 1916 עברה להתגורר בבית ד"ר הלנה כגן (1889–1978), רופאת ילדים ילידת טשקנט, שלמדה רפואה בשווייץ, ועלתה לארץ בשנת 1913. הבית שימש למגוריה עם בעלה ואמה, וכן כמרפאת ילדים. לאורך השנים טיפלה כגן בילדים בני כל הדתות והצילה רבים מהם ממוות ומחולי. מקצועיותה ומסירותה הפכו לאגדה ברבות השנים, ובשנת 1975 היא זכתה בפרס ישראל. כגן ובעלה הכנר אמיל האוזר היו פעילים מאוד בתחום המוזיקה, והבית הפך למקום מפגש של אנשי תרבות ומוזיקה ושל אנשי האליטה ובהם מנהיגי היישוב.

בחצר הבית, מצד מזרח, עומד בית חד-קומתי קטן, שבו התגוררה בשנת 1925 רחל המשוררת (1890–1931). היא עברה לירושלים בהמלצת רופאיה, לאחר שחלתה בשחפת ונזקקה לאוויר יבש, אך הבדידות הנוראה דחפה אותה לעזוב את העיר לאחר שנה, והיא עקרה לתל אביב. במהלך שנה עגומה זו כתבה רחל רבים משיריה היפים ביותר, ובהם השיר "עץ האגס", אותו חיברה בהשראת עץ אגס שנטע הצייר הולמן האנט: "זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!".

בית טיכו

בית טיכו (רח' טיכו, מאחורי הנביאים 43)

ערך מורחב – בית טיכו

בית טיכו, שנחשב לאחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה, נבנה בשנת 1864 על ידי המוסלמי האמיד אגא ראשיד. האגדה הירושלמית מספרת כי ראשיד בנה את הבית עבור בנו הבכור שעמד להתחתן, אך משפחת הכלה ביטלה את השידוך ימים ספורים לפני החתונה. בעקבות כך ננטש הבית ועמד שומם במשך חמש שנים. בשנת 1869 שכר את הבית היהודי המומר סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא (1830–1884), שלימים נודע כזייפן עתיקות. שפירא התגורר בבית עד להתאבדותו בשנת 1884, בעקבות הסתבכותו בפרשת הזיוף. אחריו אכלסו את הבית מספר דיירים, וב-1924 נקנה הבית על ידי רופא העיניים ד"ר אברהם אלברט טיכו (1883–1960) ורעייתו הציירת אנה טיכו (1894–1980), שהטביעו עליו את חותמם האישי ועל שמם הוא נקרא עד היום. בשנת 1929, כחלק מפרעות תרפ"ט, נדקר ד"ר טיכו בדרכו למרפאתו שבשכונת מאה שערים, ובעקבות כך החליטו הוא ואשתו להסב את הקומה התחתונה של הבית למרפאת העיניים. מרפאה זו שירתה את אוכלוסיית ירושלים, עשירים ועניים כאחד. שמעו של ד"ר טיכו יצא למרחוק, ואת מרפאתו פקדו חולים מרחבי המזרח התיכון. ביתם של בני הזוג היה למקום מפגש לאליטה של אותה תקופה בישראל ומחוצה לה. אנה, ששימשה כסייעת במרפאה עד מותו של בעלה ב-1960, ציירה ורשמה את נופיה של ירושלים ואת אנשיה, בעיקר לאחר מותו, ועד ליום מותה בשנת 1980. הבניין, ששופץ על ידי האדריכל דוד קרויאנקר על פי תוכניות שאושרו על ידי אנה טיכו עוד בחייה, הוסב למוזיאון מודרני המיטיב לשקף את אווירת ירושלים של תחילת המאה ה-20. מוזיאון ישראל מפעיל כיום את בית טיכו כשלוחה חיצונית של המוזיאון. במוזיאון מוצגים יצירותיה של אנה טיכו ואוסף החנוכיות של ד"ר אברהם טיכו.

בית הרב קוק מבט מכיוון רחוב הנביאים

בית הרב קוק (רח' טיכו, מאחורי הנביאים 39)

החצר הפנימית

ערך מורחב – בית הרב קוק

בית הרב קוק שוכן בקומה השנייה של שכונת בית דוד, הכוללת מבנה ריבועי הסוגר על חצר פנימית, דוגמת "שכונת חצר" קלאסית של ירושלים במאה ה-19. השכונה נקראת על שם הנדבן דוד רייז, והיא נבנתה בשנת 1873. ב-1922 נבנתה הקומה השנייה למבנה, לכבודו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935) שעבר להתגורר במקום. לימים ייסד הרב קוק את הרבנות הראשית לישראל, ושימש כרב האשכנזי הראשי הראשון. הוא התגורר בביתו שברחוב הנביאים עד יום מותו. הכניסה לבית הרב אינה דרך השער הצר הננעל עד היום מדי ערב בשכונת בית דוד, אלא דרך גרם מדרגות חיצוני, שלו חצר נפרדת. כיום משמש המקום כמוזיאון ומרכז לתיעוד מורשתו של הרב.

בית קלק / בית הבישוף

בית הבישוף / בית קלק (הנביאים 25)

בית קלק הוא בניין דו-קומתי המוקף בחצר גדולה ובה עצי ברוש ואורן. הוא נבנה כנראה ב-1876 על ידי "האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" (האגודה שהקימה את בית החולים של המיסיון האנגלי ברחוב הנביאים 82). הבניין נועד לשמש בית מגורים ומשכן ייצוגי של מנהל האגודה בירושלים, ובין השנים 1878–1902 התגורר בו הכומר ארתור הייסטינגס קלק (Arthur Hastings Kelk). הבניין כונה "בית קלק", "בית הבישוף", ו"בית המיסיון". בשנת 1944 נפתח בבניין מפעל זכוכית של חברת פניציה, כדי לספק את הביקוש לכלים ומכשירי זכוכית לצורכי רפואה. באותה תקופה כונה הבניין בשם "בית פניציה"^{[דרוש מקור]}.

המתחם היה בבעלות הכנסייה האנגליקנית ושנות ה-50 של המאה ה-20 המבנים במתחם הוסבו לדירות מגורים, בהן גרו בשכירות משפחות של עולים. ב-1984 רכש איל הטקסטיל החרדי אברהם פולק את המקום מהכנסייה. הוא תכנן להקים בחצר פרויקט מגורים יוקרתי בגובה שש קומות. בהסכם קומבינציה עם חברת הבנייה משהב, שקידמה את הפרויקט בוועדות התכנון, אולם הפרויקט נקלע לסכסוך ופולק העמיד את המתחם למכירה.

בשנת 2003 אושרה תוכנית חדשה למתחם, שכללה בניית מבנה למגורים ובית מלון בגובה 8 קומות תוך שימור המבנה היסטורי.

בשנת 2006, רכשה חברת אזורים את במתחם ממשפחת פולק מלונדון, המשתייכת לחסידות סאטמר, תמורת כ-40 מיליון דולר. במרכז המתחם, ששטחו 5.1 דונמים, בניין שהיה מעון מגוריו הרשמי של הבישוף האנגליקני מאז ימי המנדט. במתחם יש זכויות בנייה ל-16,500 מ"ר למגורים ועל בעליו הוטלה החובה לשמר את בית הבישוף ואת החצר המקיפה אותו. חברת אזורים בנתה במקום פרויקט יוקרה בשם "בוטיק הנביאים", הכולל 88 יחידות דיור ו־50 חדרי מלון. בשנת 2018, לאחר שהשלימה את הקמתו, מכרה חברת אזורים את הפרויקט בהפסד.

מלון קאמיניץ

מלון קאמיניץ (מאחורי הנביאים 65)

מה שנותר מהכניסה המפוארת

ערך מורחב – מלון קאמיניץ

מלון קאמיניץ הוא בניין דו-קומתי בעל כניסה מפוארת, שנבנה בסוף המאה ה-19. לימים עבר הבניין לרשות כולל ווהלין, שהשכיר את הבית, כנראה בשנת 1891, למשפחת קאמיניץ, שהחזיקה בתי מלון בסגנון אירופי בחברון וביפו. בית המלון נחשב בעיני בני התקופה למקום יוקרתי ומפואר ביותר, בו שהו תיירים רבים, ונערכו חתונות מפוארות. שמו הרשמי של המלון היה "הוטל ג'רוזלם", ובעברית: "בית אשל ירושלים". לאחר כעשרים שנות פעילות עברה הנהלת המלון לרחוב יפו, והבניין ברחוב הנביאים הפך לבית מגורים. החל משנות ה-50 הבית מוזנח, ואף על פי שהוא מיועד לשימור, ישנה סכנה שייהרס.

הקטע המזרחי של רחוב הנביאים

הנביאים 4 – אכסניית פייסל

הקטע המזרחי של הרחוב, שאורכו כ-300 מטרים, מרחוב סולטאן סולימאן (סמוך לשער שכם) ועד לדרך חיל ההנדסה (כביש עירוני 1) של היום, היה מיושב בסוף המאה ה-19 על ידי שכונות יהודיות שונות, בהן קריה נאמנה ('בתי ניסן ב"ק') מדרום לקטע, ואשל אברהם ("שכונת הגוּרג'ים") מצפון לו. מאורעות תרפ"ט החלו בפרעות שנעשו בשכונות אלה, והניצולים נטשו את המקום. מאז נחצה הרחוב הלכה למעשה, והקטע המזרחי עבר לשליטת הערבים. לאחר מלחמת העצמאות נותר הקטע המזרחי בשליטת ממלכת ירדן, ועד היום הוא חלק ממזרח ירושלים הערבית. בתי השכונות היהודיות נחרבו, והצד הדרומי של הקטע המזרחי, בו שכנו בתי ניסן ב"ק – איננו בנוי כיום. רק הצד הצפוני של קטע זה בנוי כיום, והוא כולל את בתים 2–20 ברחוב הנביאים. בבתים אלה שוכנים כיום שוק, בתי מלאכה, אכסניות, משרדים שונים ובתי מגורים. חלק מבניינים אלה הם מבני פאר שנבנו על ידי מוסלמים אמידים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בסגנון בנייה ערבי עירוני שהיה מקובל באותה עת. בעת חפירת היסודות לבניין 18 (בתי דוזדאר שנבנו על ידי מוסלמים בסוף המאה ה-19) התגלתה רצפת פסיפס מפוארת, ככל הנראה של כנסייה, ועליה כתובת הקדשה בארמנית המתאימה לתקופה הביזנטית בין המאות 4–6.

רחוב הנביאים 18 – רצפת פסיפס ככל הנראה של כנסייה, עם כתובת בארמנית מהתקופה הביזנטית שוק בחלק המזרחי של רחוב הנביאים סולטאן סולימאן 1 / הנביאים 2 – בית הינדיה הנביאים 16–18 – בתי דוזדאר הנביאים 20 – אכסניית רעמסס

גלריית תמונות של מבנים ואתרים נוספים בעלי עניין

הנביאים 36 – בניין לב רם – משרד החינוך והתרבות הנביאים 72 פינת רחוב שטראוס – בית הרופא הנביאים 43 – בניין אכסניית בנימין (שימש את משרדי אגודת יד שרה) סמל החברה הארץ ישראלית רוסית פרבוסלבית קיסרית – על שער האכסניה. הנביאים 15 – בית הספר לבנים של המסדר הסלזיאני הקתולי. כיום: חלק ממשרד החינוך והתרבות הנביאים 32 – בית ביי תורג'מן (כיום סדנת ההדפס ירושלים) הנביאים 35 – מכללת הדסה הנביאים 70 פינת רחוב שטראוס – מלון סן-רמו לשעבר הנביאים 48 – בניין הקונסוליה האמריקנית לשעבר הנביאים 62 – בית ד"ר עמנואל פרופר (אביה המאמץ של ברברה פרופר "הרועה משדה בוקר") הנביאים 50 – בית הארכימנדריט ניקיטה הבוסתן בחצר הנביאים 64 (בית הולמן האנט וד"ר הלנה כגן) הנביאים 33 – שיפוץ בבית חינוך עיוורים לשעבר (2007) הנביאים 61 – בית הפחה רחוב הנביאים פינת דרך חיל ההנדסה – מצפור תומר, על שם השוטר תומר מרדכי שנהרג בפיצוץ מכונית תופת בשנת 2002 דרך חיל ההנדסה – כביש עירוני 1 (מלפנים) חוצה את רחוב הנביאים (מאחור – הקטע המזרחי של רחוב הנביאים)

רשימת מבנים

להלן רשימת מבנים בעלי חשיבות. סדר המבנים ממזרח (שער שכם) לכיוון מערב (כיכר הדוידקה):

הצד הדרומי – מספרי בתים אי-זוגיים						הצד הצפוני – מספרי בתים זוגיים
מספר בית	חנוכת המבנה	שם המבנה והשימוש המקורי	שימוש במבנה כיום	תוכניות לעתיד		מספר בית	חנוכת המבנה	שם המבנה והשימוש המקורי	שימוש במבנה כיום	תוכניות לעתיד
						2	סוף המאה ה-19	בית הינדיה	משרדים ומסחר
						4	תחילת המאה ה-20	מגורים	אכסניית פייסל, מסחר
						16‑18	סוף המאה ה-19	כנסייה ארמנית (בין המאות 4–6) בתי דוזדאר – מגורים	מרפאת קופת חולים כללית, מסחר, מגורים
						20		מגורים	אכסניית רעמסס
13	1885	בית מחניים "השני" – מגורים – בית ספר אוולינה דה-רוטשילד	לשכת שר החינוך	לשימור		32	לפני 1876	בית ביי תורג'מן	סדנת ההדפס ירושלים (החל משנת 1975)	לשימור
15	1925	בית הספר הסאלזיאני	משרד החינוך והתרבות			34	1919	בית החולים האיטלקי	משרד החינוך והתרבות	לשימור
19‑21	סוף המאה ה-19	בנייני מגורים מבני ברמן – בעלי מאפיית ברמן	מבני מגורים	לשימור		36	1958	בניין לב רם (נבנה כבית מלון)	משרד החינוך והתרבות
23	שנות ה-30	בית משפחת ברמן (בעלי המאפייה בבתים 19–21)	מבנה נטוש	לשימור		38‑40	1928	בניין הקונסוליה האתיופית	בית מגורים	לשימור
25	1876 ?	בית קלק / בית הבישוף	מגורי יוקרה "בוטיק הנביאים"	לשימור ולבניה
						42	1903	בית הכמורה הגרמני (בית הפְּרוֹבְּסְט) בית המושל רונלד סטורס	בית ספר אורט אולייסקי	לשימור
						רח' שאול אדלר	1910	בית הספר הגרמני	בנייני משרדים
							1906	בית הקיסרית טאיתו – אכסניה לצליינים אתיופיים בית ספר לאומנות בצלאל	מוסד נוצרי "גשרים לשלום"
29	אמצע המאה ה-19	בית החולים לילדים מריאנשטיפט	בית נטוש	לשימור		44	תחילת המאה ה-20	בתי מלאכה של מחלקת עבודות ציבוריות המנדטורית	בתי מלאכה ומסעדות סעדות	לשימור
						48	סוף המאה ה-19	הקונסוליה האמריקאית	מסעדות
33	1902	בית חינוך עיוורים	המבנה בשיפוצים מקיפים	בשיקום		50	1910 ?	בית הארכימנדריט ניקיטה – אכסניה לצליינים רוסיים	מגורים
35	1970	מכללת הדסה	מכללת הדסה			52	1897	מלון, ולאחר מכן משרדי המחוז של מחלקת עבודות ציבוריות המנדטורית	מבנה נטוש
37	1888	בית החולים מאיר רוטשילד	חלק ממכללת הדסה			54	תחילת המאה ה-20	בית ד"ר יצחק ד'ארבלה	מלון בוטיק "וילה בראון" לאחר שיפוץ על ידי אדריכל יובל בר
39	סוף המאה ה-19	מגורים ואחר כך בניין בית הקפה פת	המבנה נהרס			56	1890 בקרוב	בית הספר האמריקאי לחקר המזרח בית המיסיון האנגלי	בית הקהילה המשיחית הישראלית	לשימור
רח' ד"ר אברהם טיכו	1873	שכונת בית דוד – בית הרב קוק	בית הרב קוק – מוזיאון	לשימור		58	1889	בית תבור – מגורים	המכון התאולוגי השוודי	לשימור
	1864	טירת אגא ראשיד – בית מגורים	מוזיאון בית טיכו	לשימור		60	סוף המאה ה-19	מרפאת הד"ר דנציגר	בית מגורים
43	1891	אכסניית בנימין – לצליינים רוסיים	מבנה נטוש	להריסה		62	?	בית ד"ר עמנואל פרופר	בית מגורים
						64	1876	בית הצייר הולמן האנט ובית ד"ר הלנה כגן	בית מגורים	לשימור
							?	הבית בו התגוררה רחל המשוררת	בית מגורים
						66	1893	מנזר סן ז'וזף	מנזר סן ז'וזף בית הספר הצרפתי
51	1894	בית החולים הגרמני	בית החולים ביקור חולים – אגף נשים ומילדות	לשימור		70	1936	מלון סן-רימו	בניין משרדים ומסחר	לשימור
53	1925	בית החולים ביקור חולים	בית החולים ביקור חולים	לשימור		72	שנות ה-60	בית הרופא – בית ההסתדרות הרפואית בישראל	סניף ההסתדרות הרפואית, מרפאות בית החולים ביקור חולים
55	1908	הכנסייה האוונגלית הבינלאומית	כנסייה ובית הארחה	לשימור
57	שנות ה-70 של המאה ה-19	הקונסוליה הגרמנית תע"ש בית מפא"י	רחוב ראול ולנברג בתכנון פרויקט בנייה של 24 קומות – מגורים, משרדים, מסחר, מלון
59	1869	בית מחניים "הראשון" או בית נבון ביי	מסעדה	להריסה		82	1897	בית החולים של המיסיון האנגלי	בית הספר האנגליקני	לשימור
61	תחילת המאה ה-19	בית הפחה הטורקי	בית כנסת ומגורים	להריסה
65		מלון קאמיניץ	בית מלאכה ומגורים	לשימור, בסכנת הריסה		מאחורי 84	1893	בית הספר לבנות של המיסיון האנגליקני, "בית הדגל" (נהרס)	מלון פרימה פאלאס (מלון המרכז) – בניין חדש

שער שכם – הקצה המזרחי של הרחוב

רחוב הרב קוק

רחוב ד"ר אברהם טיכו

כיכר הדוידקה – הקצה המערבי של הרחוב

רחובות וכיכרות

רחובות וכיכרות הנפגשים עם רחוב הנביאים, ממזרח למערב:

• רחוב סולטאן סולימאן – על שמו של סולימאן המפואר – אחד הרחובות הראשיים בירושלים המזרחית, המשתרע משער שכם, דרך שער הפרחים ועד מוזיאון רוקפלר. תחילת רחוב הנביאים בצומת T עם רחוב סולטאן סולימאן.
• דרך חיל ההנדסה (חלק מכביש עירוני 1) – על שם חיל ההנדסה. זהו ציר תנועה ראשי מצפון לדרום, החוצה את רחוב הנביאים.
• רחוב הע"ח – על שם 78 חללי שיירת הדסה. בתקופת המנדט שם הרחוב היה גוטפריד מבויון (המאה ה-11) שליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית. רחוב צר, שיוצא מרחוב הנביאים דרומה לכיוון שכונת מורשה (מוסררה).
• רחוב יחיא אדהאן – על שם יחיא אדהאן (1866–1957), שהיה רב ופעיל בשכונת מוסררה. רחוב צר, שיוצא מרחוב הנביאים צפונה, לכיוון חלקה הצפוני של שכונת מורשה (מוסררה).
• רחוב הלני המלכה – על שם הלני מלכת חדייב, ששלטה לפני כ-2000 שנים. רחוב צר, שיוצא מרחוב הנביאים לכיוון דרום-מערב.
• רחוב שבטי ישראל – על שם 12 שבטי ישראל. בתקופת המנדט שם הרחוב היה סנט פאול על שם פאולוס שליחו של ישו, וכנסיית סנט פול נמצאת ברחוב. זהו רחוב ראשי, החוצה את רחוב הנביאים מצפון לדרום.
• רחוב דבורה הנביאה – על שם דבורה הנביאה. רחוב צר, שיוצא מרחוב הנביאים צפונה.
• רחוב שאול אדלר – על שם ד"ר שאול אהרון אדלר (1895–1966) רופא ופרזיטולוג ישראלי.
• רחוב מונבז – על שם מונבז השני מלך חדייב, בנה של הלני המלכה (המאה ה-1). הרחוב יוצא מרחוב הנביאים דרומה, עד למגרש הרוסים.
• רחוב הרב קוק – על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935), שהתגורר בבית הרב קוק, שברחוב זה. הרחוב יוצא מרחוב הנביאים לכיוון דרום-מערב עד לרחוב יפו.
• רחוב ד"ר אברהם טיכו – על שם ד"ר אברהם אלברט טיכו (1883–1960), שהתגורר בבית שנקרא לימים בית טיכו, שברחוב זה. רחוב צר שיוצא מרחוב הרב קוק לכיוון בית טיכו.
• רחוב אתיופיה – על שם ארץ מוצאם של מייסדי הכנסייה האתיופית שברחוב זה. בתקופת המנדט שם הרחוב היה Abyssinian street רחוב החבשים. הרחוב יוצא מרחוב הנביאים לכיוון צפון, והאזור סביבו נקרא שכונת החבשים.
• רחוב בני ברית – על שם ארגון בני ברית, שהקים ברחוב זה את בניין ספריית בני ברית. הרחוב יוצא מרחוב הנביאים צפונה.
• רחוב אג"ן – על שם הראשון לציון הרב חיים אברהם גאגין (1787–1848). הרחוב חוצה את רחוב הנביאים דרומה ומתחבר לרחוב הרב קוק.
• רחוב שטראוס – על שם הנדבן נתן שטראוס (1848–1931). בתקופת המנדט שם הרחוב היה על שם ג'ון צ'נסלור (1870–1952), הנציב העליון הבריטי השלישי על ארץ ישראל. זהו רחוב ראשי, החוצה את רחוב הנביאים מצפון לדרום. הרחוב מגיע דרומה עד לרחוב יפו ("צומת האיקסים"), וצפונה – עד לכיכר השבת.
• רחוב ראול ולנברג – על שם חסיד אומות העולם ראול ולנברג (1912 – ?). הרחוב יוצא מרחוב הנביאים לכיוון דרום-מערב.
• רחוב ישעיהו – על שם ישעיהו הנביא. הרחוב יוצא מרחוב הנביאים צפונה.
• כיכר הדוידקה או בשמה הרשמי כיכר החירות, היא סיומו של רחוב הנביאים, שנפגש עם רחוב יפו. לכיכר זו פונים גם רחוב כי"ח ורחוב פינס. הכיכר, שגודלה הוא כ־7.5 דונם, מכונה כך על שם אנדרטת הדוידקה (סוג של מרגמה) שהוקמה במרכזה בשנת 1956. האנדרטה בנויה מאבנים ירושלמיות המעוצבות ככובע גרב, הכובע הנפוץ בקרב לוחמי מלחמת העצמאות. על האבנים חקוקים דברי ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך: "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה" (ספר מלכים ב' י"ט:ל"ד). לפני האנדרטה מוצבת מרגמת הדוידקה כשבלועה פגז מוכן לירי.
• רחוב יפו – הרחוב הראשי של ירושלים, המוביל משער יפו ועד לדרך שהובילה ליפו.
• רחוב פינס – על שם הרב יחיאל מיכל פינס (1843–1913). רחוב, שיוצא מכיכר הדוידקה לכיוון צפון.

ראו גם

• ירושלים בתקופה העות'מאנית
• אדריכלות בירושלים
• הקו העירוני
• מגרש הרוסים
• מוסררה

לקריאה נוספת

• דוד קרויאנקר, רחוב הנביאים שכונת החבשים ושכונת מוסררה 2000 (כתר הוצאה לאור והוצאת יד יצחק בן-צבי).
• שבתי זכריה, מרכז ההשכלה הירושלמי: שכונת החבשים וסביבתה בעבר.
• שבתי זכריה, "הנביאים" – הרחוב האריסטוקרטי של ירושלים, ירושלים 1999.
• שמואל אבן-אור ויהואש ביבר, בלב ירושלים: אתרים ברחוב יפו וברחוב הנביאים, ירושלים: כרמל, תשמ"ט, 1990

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רחוב הנביאים בוויקישיתוף

• גרשון נראל, ממיסיון אמריקני לקהילה משיחית ישראלית - תאולוגיה ומעש ברחוב הנביאים בירושלים, קתדרה 154, טבת תשע"ה, עמ' 107-136
• יאיר בר זוהר, מסלול טיול ברחוב הנביאים \ עם פרוט היסטורי מפי מקומיים ודוקומנטים היסטוריים על כל בית ובית – יאיר טיולים, מידענות בתיירות
• עופר רגב, שימור אתרים / ירושלים של מטה – מסע אחר
• מידע על רחוב הנביאים בקטלוג הספרייה הלאומית
• יהודה קורן, בעקבות סופרים וסיפורים ברחוב הנביאים, באתר ynet, 13 ביוני 2006
• רויטל שנור, נביאים בעירם – בגליון השבוע, באתר ערוץ 7, 20 בנובמבר 2003
• נירית שלו-כליפא, ירושלים של בריאות: בתי החולים ברחוב הנביאים, באתר ynet, 31 במאי 2011
• משה גלעד, בין בנייה לבכייה: שכיות החמדה סביב רחוב הנביאים בירושלים, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2012

הערות שוליים

ערך מומלץ