ריכרד שטראוס
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
ריכרד גאורג שטראוס (בגרמנית: Richard Georg Strauss; 11 ביוני 1864 – 8 בספטמבר 1949) היה מלחין, מנצח, פסנתרן וכנר גרמני שפעל בסוף התקופה הרומנטית והפוסט רומנטית. נתפס לעתים כיורשם של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. לצד גוסטב מאהלר, הוא מייצג את פריחתה של הרומנטיקה הגרמנית המאוחרת.
לידה |
11 ביוני 1864 מינכן, ממלכת בוואריה |
---|---|
פטירה |
8 בספטמבר 1949 (בגיל 85) גרמיש-פרטנקירכן, בוואריה |
שם לידה | Richard Georg Strauss |
מקום קבורה | Friedhof Garmisch |
מוקד פעילות | גרמניה |
עיסוק | מלחין, מנצח, פסנתרן, כנר |
סוגה | אופרה, מוזיקה קלאסית, סימפוניה, sardana |
שפה מועדפת | גרמנית |
כלי נגינה | פסנתר, כינור |
בן או בת זוג | Pauline de Ahna |
פרסים והוקרה |
|
פרופיל ב-IMDb | |
ביוגרפיה
עריכהריכרד שטראוס נולד במינכן לג'וזפין ופרנץ שטראוס (אנ'). אביו היה נגן קרן יער בתזמורת החצר המלכותית של בוואריה ופרופסור למוזיקה. קרן היער ממלאת תפקיד חשוב ביצירותיו.
שטראוס החל את חינוכו המוזיקלי בגיל 4 ולמד פסנתר אצל אוגוסט טומבו, שהיה הנבלאי בתזמורת החצר של מינכן. בתוך זמן קצר החל שטראוס להשתתף בחזרות התזמורת וקיבל שיעורים בתורת המוזיקה ובתזמור מעוזר המנצח. את הלחן הראשון שלו כתב בגיל שש, והמשיך להלחין מוזיקה כמעט עד מותו. בשנת 1872, בגיל 8, החל ללמוד נגינה בכינור מבנו וולטר (אנ'), מנהל תזמורת החצר של מינכן ובן דודו של אביו. בגיל 11 ללמוד הלחנה אצל פרידריך וילהלם מאייר (הוא למד אצלו חמש שנים). בשנת 1882 סיים את לימודיו בגימנסיה "לודוויגס" ולאחר מכן למד שנה אחת באוניברסיטת מינכן (בשנים 1882–1883). בגיל 20 כבר החל לנצח על תזמורת. בגיל 21 התמנה למנהל המוזיקלי של תזמורת הדוכס של מיינינגן, אשר מנהלה הנס פון בילו הפך את שטראוס לבן טיפוחיו. פון-בילוב חשף את שטראוס ל"מוזיקת העתיד" פרי עטם של מלחינים כמו הקטור ברליוז, פרנץ ליסט וריכרד וגנר מהאסכולה הגרמנית החדשה. (עד לאותה עת הוא היה מעריץ מושבע של מוצרט ושל מלחינים אחרים מהתקופה הקלאסית.) בעקבות חשיפה זו ראה את עצמו כממשיכו של ריכרד וגנר בהלחנת יצירות סיפוריות ועלילתיות, תוך נטייה לרומנטיקה ושבירת מסגרות קלאסיות.
שטראוס התמחה בכתיבת פואמות סימפוניות, שהן מעין אופרות ללא מילים שנכתבו סביב נושא או נרטיב מסוים ובו כלי הנגינה "מתארים" סיפור או נושא.
"משוט באיטליה" (Aus Italien) הייתה יצירתו הראשונה שנכתבה לפי "הסגנון החדש". אחריה הגיעה הפואמה הסימפונית "דון חואן", שפורסמה בסוף 1889. בשנה זו התמנה למשרת המנהל המוזיקלי באופרה המלכותית בברלין. בפואמה "חיי גיבור" (1898) תיאר שטראוס את דיוקנו שלו כאמן גיבור. ביצירה זו הוא מייחד פרק למבקריו ופרק אחר לקרב שהוא מנהל כנגדם.
ריכרד שטראוס נישא ב-1894 לזמרת הסופרן פאולין דה אהנה, אחייניתו של היינריך דה אהנה. שטראוס התאהב בה בעת שלמדה באקדמיה למוזיקה במינכן. הוא סייע לה לזכות בתפקידים באופרות שהיה מעורב בהפקתן. חיי נישואיהם ידעו עליות ומורדות, ושטראוס נאלץ לא אחת להבליג על עלבונות פומביים שספג מרעייתו, שהייתה דומיננטית מאוד בניהול ביתם המשותף.
בתחילת הקריירה המוזיקלית שלו התפרנס שטראוס בעיקר מעבודתו כמנצח, ורק בזמנו הפנוי עסק בהלחנה. בשנים הראשונות של המאה ה-20 החל לראות רווחים נאים מיצירותיו.
שתי האופרות הנודעות שלו שלומית (על בסיס המחזה "שלומית" של אוסקר ויילד) ו"אלקטרה" (על בסיס המחזה של הוגו פון הופמנסטל).
לאחר "שלומית" ו"אלקטרה" חש שטראוס שהצליח במשימתו והעפיל לפסגות מוזיקליות שמעבר להן יתקשה להגיע. כך גמלה בלבו החלטה לכתוב את האופרה הבאה שלו, אביר הוורד (Der Rosenkavalier), בסגנון קלאסי בהשראת מוצרט, המלחין שהעריץ בצעירותו. הופעת הבכורה נערכה בדרזדן ב-1911.
בשנת 1911 נבחר שטראוס במשאל של עיתון בדרזדן כאחד האנשים הנערצים בעולם[1]. אך פרק הזמן שבין שתי מלחמות העולם היה עבורו תקופת שפל מבחינת אהדת הקהל וגם מבחינה אמנותית.
בשנים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה (בשנים 1933-1935) שימש כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", ובכך תרם את שמו ואת המוניטין שלו כאחד מגדולי המלחינים והיוצרים לטובת השלטון ההיטלראי. הנאצים מינו אותו לתפקיד בלי לבקש את רשותו מראש, אך הוא לא דחה את המינוי. בקיץ 1935 התפטר מתפקידו ונימק זאת בגילו המתקדם, אולם הסיבה הייתה שיתוף הפעולה עם חברו הקרוב שטפן צווייג (היהודי) בכתיבת אופרה חדשה[2]. שטראוס הוזמן לגסטפו לחקירה בשל כך.
מידת מעורבותו בממשל הנאצי היא נושא הנתון במחלוקת. בשנת 1944 שמו נכלל ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, אך מאידך הוא הוצג במהלך המלחמה כאנטי נאצי. לאחר המלחמה אמר[3]: "אין לי כל סיבה לגנות את הנאצים. הם הרבו לנגן את יצירותיי..."
שטראוס מת בגרמיש-פרטנקירכן בשנת 1949. הוא קבור בבית הקברות גרמיש בגרמיש-פרטנקירכן לצד אשתו פאולין.
עד היום ישנם מי שמחרימים את יצירותיו משום ששימש בתפקיד רשמי בכיר מטעם השלטון הנאצי[4][5]. אחרים מניחים כי קיבל את המינוי מתוך דאגה לגורל המוזיקה ולמעשה פוטר על ידי הנאצים, משום שלא פעל על פי האידאולוגיה שלהם. עם זאת, יש הסוברים כי קיבל את התפקיד שהוצע לו מדאגה לאשתו היהודייה של בנו, ולנכדיו היהודיים ממנה.[6]
יצירתו
עריכהשיריו של שטראוס מגיעים לשיאים של חושניות והתעלות הנפש. הבסיס ההרמוני של יצירתו מושפע מוואגנר. משיריו המפורסמים: "הקדשה", "הלילה", "נוחי, נשמתי", "צציליה", "מחר", "שיר ערש".
ביצירתו האחרונה – המחזור "ארבעה שירים אחרונים" (למלים מאת הרמן הסה ויוזף פון אייכנדורף) לסופרן ולתזמורת – חולף שטראוס על פני שלבי החיים ומביט בחלקי היום ובעונות השנה כמשל לחיים, עד לשלוות הנצח של המוות. תזמוּרוֹ של שטראוס בשירים אלה נחשב לאחד הטובים בכל תולדות המוזיקה.
מיצירותיו:
- "דון קישוט".
- "טיל אוילנשפיגל".
- "דון חואן".
- "חיי גיבור".
- "מטמורפוזות".
- "הסימפוניה הביתית".
- שלומית (אופרה).
- "אלקטרה".
- ''האישה ללא צל''
- "כה אמר זרתוסטרא".
- אביר הוורד.
- "אריאדנה בנקסוס".
- גם הוא באצילים, סוויטה אופוס 60.
- סימפוניית האלפים.
הפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא", שנכתבה בהשראת ספרו של פרידריך ניטשה, היא המפורסמת ביצירותיו. סטנלי קובריק עשה שימוש במוזיקה זו בסרטו 2001: אודיסיאה בחלל.
היחס בישראל כלפי יצירותיו
עריכהבמהלך מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1952 נמנעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית מלנגן את יצירותיו של שטראוס בשל קשריו לנאצים. כאשר רדיו ירושלים השמיע מיצירותיו בשנת 1947 התקבלו בתחנה תלונות רבות מהציבור[7]. בסוף 1952 בחרה התזמורת הפילהרמונית לנגן את אחת מיצירותיו והדבר עורר מחלוקת[8].
בביקורו בישראל בשנת 1953 כלל הכנר יאשה חפץ ברסיטלים שלו את הסונאטה לכינור מאת ריכרד שטראוס[9]. חפץ דחה פנייה של הרגע האחרון מצד שר החינוך הישראלי, שביקש ממנו להימנע מלנגן בישראל את יצירתו של שטראוס. חפץ טען כי "המוזיקה עומדת מעל גורמים אלה... לא אשנה את התוכנית שלי. יש לי זכות לקבוע את הרפרטואר שלי." הסונאטה של שטראוס התקבלה בדממת מוות, ואחרי הרסיטל בירושלים הותקף חפץ ליד מלון המלך דוד על ידי אדם שחבט בזרועו במוט ברזל. התוקף נמלט ומעולם לא נמצא. התקרית הגיעה לכותרות העיתונים וחפץ הכריז שלא יפסיק לנגן את שטראוס. איומים המשיכו להגיע וחפץ השמיט את שטראוס מן הרסיטל הבא ללא הסבר. הקונצרט הבא שלו בוטל והוא עזב את ישראל ולא חזר אליה עד שנת 1970.
בשנת 1990 התקיים קונצרט מיוחד מיצירות שטראוס במוזיאון תל אביב לאמנות בהשתתפות התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ובניצוחו של נעם שריף. מאז מנוגנות יצירותיו של שטראוס בישראל ללא הגבלה.
המחלוקת בישראל בנוגע להשמעת יצירותיו של שטראוס קיבלה ביטוי בספר "שלוש קומות" מאת אשכול נבו.
לקריאה נוספת
עריכה- ברברה טוכמן, המגדל הגאה, הוצאת דביר, 1998. (הספר בקטלוג ULI)
- Bryan Randolph Gilliam, The Life of Richard Strauss, Cambridge University Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
- Michael Kennedy, Richard Strauss: Man, Musician, Enigma, Cambridge University Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
- Matthew Boyden, Richard Strauss, Northeastern University Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
- Linda Hutcheon, Four Last Songs: Aging and Creativity in Verdi, Strauss, Messiaen, and Britten, University of Chicago Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה- ריכרד שטראוס, ברשת החברתית Goodreads
- ריכרד שטראוס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ריכרד שטראוס, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
- ריכרד שטראוס, באתר ספוטיפיי
- ריכרד שטראוס, באתר Last.fm (באנגלית)
- ריכרד שטראוס, באתר AllMusic (באנגלית)
- ריכרד שטראוס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- ריכרד שטראוס, באתר דיזר
- ריכרד שטראוס, באתר Discogs (באנגלית)
- ריכרד שטראוס, באתר Songkick (באנגלית)
- ריכרד שטראוס, באתר אמזון מיוזיק
- ריכרד שטראוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ריכרד שטראוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ריכרד שטראוס (1864-1949), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ מי הוא האיש היותר נערץ בזמנינו, דואר היום, 24 ביולי 1928
- ^ השימוש ביצירת סטפן צווייג, דואר היום, 14 ביולי 1935
- ^ פרט - ריכארד שטראוס - חסיד הנאצים, דבר, 27 בינואר 1946
- ^ אוליה זילברמן, רשימות מוזיקליות, על המשמר, 4 במרץ 1949
- ^ הפולמוס סביב ואגנר ושטראוס, דבר, 22 ביוני 1966; המשך
- ^ Gilliam & Youmans 2001
- ^ ריכרד שטראוס ברדיו ירושלים, דבר, 27 בינואר 1946
- ^ אוליה זילברמן, אל ינגנו את ריכארד שטראוס בתזמורת הפילהארמונית, על המשמר, 3 בדצמבר 1952
- ^ רפאל חסמן, הסונאטה של בית הבובות, הצופה, 19 באפריל 1953