ריקוד
ריקוד הוא תנועה של גוף האדם תוך יצירת תבניות תנועתיות הנושאות משמעות או מידע (אסתטי, רגשי, חברתי), בדרך כלל באופן קצבי ולצלילי מוזיקה, המתבצעת או כאומנות מול קהל או למטרות בילוי, טקסים חברתיים, מסורתיים או דתיים, פולחן, ספורט, ריפוי וכדומה.
הריקוד ידוע משחר ההיסטוריה האנושית וקיים בכל התרבויות. הוא מקושר בעיקר עם רגשות של שמחה ואירועים משמחים (כגון טקסים של לידה, חתונה וכדומה), אך קיים גם בהקשרים של טקסים דתיים ותרבותיים, ועוד.
המילה ריקוד מתארת גם שרשרת מסוימת, מוגדרת ומקובעת, של תנועות ריקוד, למשל: הריקוד "צדיק כתמר" או ריקוד גשם אינדיאני. בהרחבה מתאר המושג התנועעות של חיות או עצמים המזכירה ריקוד אנושי: "דבורת הדבש רוקדת ריקוד המודיע על מיקומו וכמותו של מזון"; ”הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים” (תהילים קי״ד ד').
בעברית של ימינו משתמשים במושג מחול לתיאור כל סוג ריקוד שמיועד להיות מבוצע מול קהל ונתפס כאומנות, בניגוד לצורות ריקוד שמבוצעות למטרות אחרות. כוריאוגרפיה היא מקצוע בו יצירת אמנות מבוססת על הריקוד, כלומר – הכוריאוגרף בוחר מוזיקה מסוימת ומתאים לה תנועות ריקוד מסוימות, המהוות את עיקר היצירה.
הריקוד מאפשר לבטא רגשות במודע ובאופן בלתי-מודע. מסיבה זו, כל רקדן נוטה לפתח סגנון ריקוד שונה, התלוי גם במצב רוחו ובחברה בה הוא רוקד.
היסטוריה
עריכהריקוד מלווה את האדם מראשיתו, כחלק חשוב של האופן בו ביטא את תחושותיו, רגשותיו, פחדיו ותקוותיו. עם הזמן הפך הריקוד לחלק מרכזי של כל סוגי הפולחן, הן בתרבויות אנימיסטיות ואליליות (ראו למשל, ריקוד אפריקאי), והן בתרבויות אחרות, כולל באלו שהניחו קיומו של אל מרכזי אחד.
כמו בתחומי ביטוי אנושיים אחרים - שפה, לבוש, אמונות, אורחות חיים וכן הלאה - כל תרבות פיתחה לאורך ההיסטוריה סגנונות ריקוד משלה, הגם שניתן לזהות השפעות הדדיות.
יתרונו של הריקוד כאופן ביטוי רעיוני, רגשי, אמנותי ופולחני, בכך שיחסית לאומנויות אחרות, כמו נגינה הדורשת מיומנות וכלים, הוא מאפשר השתתפות עממית שכן כל אחד יכול לקחת בו חלק, ואין הוא דורש ציוד מיוחד.
באירופה הלך ונפוץ הריקוד כבילוי חברתי בתקופת הרנסאנס, עם תרבות הנשפים שהתפתחה בקרב האצולה ובקרב המעמד הבינוני.
מאז המאה ה-19, כחלק מהפיכת האמנות כולה לשדה פעולה לגיטימי לכל השכבות ובכל הסגנונות, קיבל הריקוד מעמד השקול לשאר האומנויות, בעיקר עם פיתוח אמנויות הבמה.
ריקוד שלא כאומנות
עריכה
דוגמאות לתכליתו של ריקוד לא אומנותי, או שהאומנות היא מטרה משנית שלו:
- ריקוד כהבעת שמחה או כאמצעי להגברת שמחה וכיף (לדוגמה מסיבות ריקודים)
- ריקוד דתי (שהיה נהוג בעולם העתיק), המשמש לצורכי פולחן.
- ריקוד המשמש צורך טקסי-חברתי (כדוגמת הריקודים הספונטניים שקרו במדינת ישראל עם תום הכרזת העצמאות).
- ריקוד עשוי לשמש אמצעי חיזור בין המינים בסיטואציות משתנות (כדוגמת תרבות המועדונים המודרנית).
- ריקוד מסוגל לפתח מיומנויות שונות של שימוש בגוף. למשל מחול אירובי וזומבה מפתחים כושר גופני, ריקודי עמוד משמשים למטרות פיתוי וגם לפיתוח כושר גופני, או הקפואירה שהתפתחה בדרום אמריקה בקרב העבדים, כאמנות לחימה במסווה של ריקוד.
- ריקוד עשוי לשמש כאמצעי טיפולי, כמו ביודנסה – שיטה טיפולית שמבוססת על ריקוד.
סוגי ריקוד
עריכהריקוד עממי
עריכה
בסוג זה קהל הריקוד רוקד בעצמו, לעיתים בהתאם למוזיקה המנוגנת על ידי אמן. ריקודים אלו הופכים ברוב המקרים לחלק בלתי נפרד מהתרבות המאפיינת את האדם הפשוט. דוגמאות לריקודים כאלו הם:
בריקוד העממי הישראלי הצעדים כתובים במלואם, והחופש של הרקדן לבחור צעדים ולאלתר במסגרת הריקוד מוגבל בדרך כלל.
ריקודי נשף
עריכהמכונים גם "ריקודים סלוניים". הם ריקודי זוגות. כל ריקוד נשף מתאים למוזיקה משלו. למשל, ואלס מתאים למקצב של שלושה רבעים, טנגו – למקצב של ארבעה רבעים שבו הפעמה השנייה מודגשת. החופש של הרקדן לאלתר בריקודי הנשף הוא בינוני: יש מבנה קבוע לצעדים, אך במסגרת המבנה הזה יכול הרקדן לבחור את הכיוונים ואת האלמנטים כרצונו. בארץ נחשבים הריקודים הלטיניים לריקודי נשף.
ריקודי הנשף מהווים חלק ממסגרות שונות:
- במסגרת הריקוד המקצועי יש הופעות ותחרויות של ריקודי נשף.
- בערבי ריקודים הם משמשים בילוי עיקרי, לעיתים במשולב עם ריקודי עממיים או ריקודי שורות.
- במסיבות ובפרט בחתונות נהוג שחלק מהשירים מתאימים לריקודי נשף, בעיקר טנגו וסלסה.
- בישראל קיימת תופעה, בעיקר בחתונות של מזרחיים, של ריקודים סלוניים עם מוזיקה שלא יועדה להם כמו מוזיקה מזרחית למשל.
בין הריקודים הסלוניים (פרט ללטיניים) המקובלים היום בארץ נמנים:
קפואירה
עריכה
ערך מורחב – קפואירה
קפואירה (Capoeira) היא אמנות לחימה הבולטת בתנועותיה הריקודיות אשר מקורה בעבדים ברזילאים. הקפואירה פופולרית בברזיל במיוחד, אך בסוף המאה ה-20 צברה פופולריות גם בשאר העולם, בדרך כלל בזכות טיילים ששבו מברזיל. יש שרואים בקפואירה ריקוד, שכן קבוצות מסוימות שמות דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ריקודיים ואקרובטיים בקפואירה, שורשי הקפואירה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפואירה הוא של "משחק".
ריקוד מקצועי או מחול
עריכה
- ערך מורחב – מחול
בסוג זה אמן מסוים מציג מופע ריקוד בפני קהל פאסיבי. האמן במקרה זה הוא רקדן מקצועי, המוכשר לריקוד ומתאמן לקראת המופע. במסגרת הריקוד המקצועי קיימות לעיתים רבות להקות מחול. דוגמאות לריקוד מקצועי:
- סטפס
- בלט קלאסי
- בלט נאו-קלאסי
- בלט מודרני או בלט עכשווי
- מחול מודרני
- פלמנקו
- היפ-הופ
- ג'אז
- בוטו
- מחול מזרחי
- ברייקדאנס
- מחול ישראלי
ריקודי רחוב
עריכהריקודים שהתפתחו ברחוב ובמועדונים, ושהופצו בשיטת שמועות ועל ידי חברות וידאו [כמו יוטיוב] דוגמאות לריקודי רחוב: ריקוד הרחוב שמאפיין את רחובות ניו יורק ומזוהה עם התרבות השחורה – ברייק דאנס. ריקוד שהתפתח במועדוני פריז וברוז' ומזוהה עם מוזיקת האוס ומוזיקה אלקטרונית – אלקטרו דאנס. Crip Walk – הריקוד הופיע לראשונה ב-1970 בקומפטון שבלוס אנג'לס על ידי חברי כנופיית הקריפ. חברי הכנופיה היו רוקדים את ה-Crip walk כשהיו מקבלים חבר חדש או בעת אזהרה.
הריקוד ביהדות
עריכההריקוד ביהדות תפס מקום של כבוד.
בתנ"ך הוא מתואר מספר פעמים. הפעם הראשונה לאחר קריעת ים סוף כאשר הנשים פוצחות בשירים ומחולות[1]. אזכור אחר של ריקוד, דווקא בהקשר שלילי, מופיע בסיפור חטא העגל, שם משה זועם על בני ישראל המרקדים סביב העגל[2]. בספר שמואל מסופר על דוד המלך שמכרכר בכל עוז לפני הארון בהעלותו לירושלים[3]. בספר שופטים[4] מסופר על בנות שילה היוצאות לחול במחולות בכרמים. מנהג זה של ריקודים בכרמים מתואר אף במשנה[5] בהקשר של ט"ו באב.
תנועת החסידות עושה שימוש רב בריקוד. על פי אחד ממנהיגי החסידות "מעלתו של הריקוד – שהוא מגביה את האדם טפח אחד מעל פני הקרקע".
קישורים חיצוניים
עריכה
נשף ריקודים בקזינו סן רמו בתל אביב, 1937
מחול, דף שער בספרייה הלאומית- topic/baile ריקוד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
