שיטת בחירות

שיטת בחירות היא אוסף של כללים וחוקים שמגדירים את אופן ההצבעה בבחירות ואיך נקבעות תוצאותיהן. שיטת מערכת בחירות פוליטית בדרך כלל מאורגנת על ידי הממשלה, בעוד ששיטת בחירות לא-פוליטית יכולה להתרחש בעסקים, במוסדות ללא כוונת רווח ובארגונים לא פורמליים.

שיטת הבחירות קובעת את כל האספקטים של תהליך ההצבעה: מתי הן תתרחשנה, למי ניתנת זכות בחירה, מי מורשה להיות מועמד, איך הקולות נספרים, הגבלות על מימון קמפיינים (לדוגמת חוק מימון מפלגות) ופקטורים אחרים שיכולים להצביע על התוצאה. מבין האספקטים של שיטת בחירות, אופן ספירת הקולות נחשב כאספקט המדובר ביותר בישראל;^{[דרוש מקור]} אף בתוכו יש הרבה אספקטים שונים כגון אחוז החסימה, אופן ההצבעה והבחירה בין בחירות אזוריות לבחירות ארציות. שיטת מערכת בחירות פוליטיות נקבעת בחוק ולעיתים קרובות נערכת על ידי ועדת בחירות. מערכת בחירות יכולה לכלול שיטות שונות לספירת הקולות לתפקידים שונים.

חלק משיטות הבחירות משמשות לבחירת מנצח בודד לתפקיד ייחודי כמו נשיא, ראש ממשלה או מושל, בעוד שיטות בחירות אחרות משמשות לבחירת מספר מנצחים, כמו חברי כנסת או חברי דירקטוריונים. קיימות שיטות בחירה רבות מאוד, אבל הנפוצות ביותר הן השיטה הרובנית, שיטת שני הסיבובים השיטה היחסית והשיטה הדירוגית . ישנן שיטות בחירה מעורבות שמנסות לשלב את האספקטים החיוביים של שיטות יחסיות ולא יחסיות.

חקר שיטות הבחירות נקרא תורת הבחירה חברתית או תורת ההצבעה והוא יכול להיות במדע המדינה, כלכלה או מתמטיקה, ספציפית בתת-התחומים תורת המשחקים ותכנון מכניזמים. משפטי אי-היתכנות כמו משפט ארו מציגים שכאשר לבוחר יש שלוש או יותר אפשרויות, לא ניתן לעצב בחירות בשיטה הדירוגית שמייצגות את העדפותיו של אינדווידואל בהעדפות עולמיות של הקהילה.

שיטות הבחירות לבתים תחתונים של פרלמנטי מדינות העולם: שיטות רובניות:

  רובנית חד-סיבובית

  רובנית דו-סיבובית

שיטות דירוגיות:

  קול יחיד נייד חד-מושבי

  קול יחיד נייד רב-מושבי

  שיטת בורדה

שיטות יחסיות:

  יחסית טהורה

  יחסית עם מושבים שמורים לרשימה במקום הראשון

טופס כללי:

  טופס כללי עם רשימות סגורות

  טופס כללי עם רשימות פתוחות

  טופס כללי עם רשימות חופשיות

  טופס כללי עם הצבעה מרובה

שיטה מעורבת:

  מקבילה לרובנית חד-סיבובית

  מקזזת מרובנית חד-סיבובית

  מקבילה לרובנית דו-סיבובית

  מקזזת מרובנית דו-סיבובית

  מקבילה לטופס כללי עם רשימות חופשיות

  מקבילה לטופס כללי עם רשימות פתוחות

כללי

מערכות בחירות בדמוקרטיות בעולם בנויות ממספר מרכיבים:

צורות ממשל

צורת המשטר היא בעצם המבנה של הדמוקרטיה והדרך שבה מורכבת הרשות המבצעת והרשות המחוקקת של אותה מדינה.

שיטות בחירות

מערכת הבחירות היא הדרך שבה המצביעים בוחרים את נציגיהם בבית הנבחרים והממשלה.

חלוקה למחוזות בחירה

ברוב מדינות העולם קיימת חלוקה למחוזות בחירה. היינו, המצביע בוחר במתמודד שמתמודד באזור הבחירה שלו בלבד. מטרת החלוקה לאזורי בחירה היא להעניק מימד אזורי למחוז, ולחזק את הקשר בין הבוחר לנבחר.

היסטוריה

היבטים וקריטריונים לבחירת מערכת בחירה

צורות ממשל

ערך מורחב – ממשל

במדינות דמוקרטיות מסוגים שונים, קיימות צורות שונות של ממשל:

• ממשל נשיאותי, שבו ראש הרשות המבצעת נבחר באופן נפרד מהרשות המחוקקת ונושא באחריות כלפי ציבור הבוחרים. ממשל כזה קיים לדוגמה בארצות הברית.
• ממשל פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר את נציגיו לפרלמנט, ולאחר מכן מפלגת הרוב או הקואליציה מקימות מתוכן את הממשלה, שזקוקה לאמון הרוב בפרלמנט.
• ממשל מעורב, שמשלב מאפיינים של ממשל פרלמנטרי וממשל נשיאותי, ובו לרוב נשיא המדינה מתמקד בענייני חוץ, וראש הממשלה בענייני פנים. ממשל כזה קיים לדוגמה בצרפת.

שיטות בחירה

• שיטת בחירות יחסית – מספר הקולות בבחירות מחולק במספר המושבים בפרלמנט ועל ידי כך נקבעת כמות המושבים של כל מפלגה בפרלמנט.
• שיטת בחירות רובנית – המדינה מחולקת לאזורי בחירה כמספר המושבים בפרלמנט, כך שלכל אזור יש מושב אחד, והמועמד שזוכה ברוב מסוים באזור מסוים – הוא הנבחר מטעם האזור הזה.
• שיטת בחירות בטופס כללי – ההצבעה היא לרשימות מועמדים, והרשימה שקיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר זוכה, והמועמדים שלה מאיישים את כל המושבים שהועמדו לבחירה.
• שיטת בחירות מעורבת – חלק מהמושבים בפרלמנט נבחרים בשיטה הרובנית, וחלק בשיטה היחסית. לשיטה זו יש שלושה וריאנטים:
  • השיטה המעורבת-מקבילה – חלוקת המושבים שנבחרים באופן יחסי אינה תלויה בשיוך המפלגתי של נציגי האזורים.
  • שיטת הסקורפורו (מאיטלקית: scorporo, שמשמעותה "החסרה") – קולות הזוכים באזורים הרובניים מרשימה מסוימת מחוסרים מסך הקולות של הרשימה.
  • השיטה המעורבת-מקזזת – נציגי אזורים שנבחרו מטעם המפלגה נחשבים כמושבים שכבר ניתנו למפלגה. לדוגמה, אם בחישוב יחסי מגיע למפלגה 30 מושבים ונבחרו מטעמה 20 נציגי אזורים אז היא תקבל (לכל היותר) 10 מושבים נוספים כדי להשלים ל-30.

שיטות חלוקה למחוזות

במדינות רבות בעולם קיימת חלוקה של המדינה למחוזות או קנטונים, בהתאם להחלטות החוקה או חוקים ייעודיים.

חלוקת המדינה למחוזות בחירה מתרחשת בדרך כלל לפי מחוזות קיימים במדינה, כגון בגרמניה. אך יש גם מדינות שאין בהן מחוזות או תת-מדינות (כמו ה-states בארצות הברית), והן מחולקות לפי חלוקה שנקבעה בחוק.

מספר המושבים שכל מחוז זכאי להם בפרלמנט משתנה ממדינה למדינה, ומהווה נושא למחלוקות רבות, שכן שינוי של גבולות מחוזות הבחירה יכול לגרור שינוי גדול בתוצאות הבחירות ובחלוקת המושבים בפרלמנט.

מחוז יכול לקבל מספר שווה של מושבים בפרלמנט ללא קשר למספר התושבים שלו (כגון בסנאט של ארצות הברית, שבו כל מדינה מקבלת 2 מושבים, ללא קשר למספר התושבים או למספר בעלי זכות הבחירה במדינה). לעומת זאת, יכולה להתקיים חלוקה שבה מחוז מקבל מספר מושבים יחסי בפרלמנט לפי מספר בעלי זכות הבחירה שבו.

ברוב המקרים מספר המושבים קבוע, אולם ישנן מדינות שבהן ממערכת בחירות אחת לאחרת משתנה גם מספר המושבים שמחוז מסוים זכאי להם בפרלמנט, לדוגמה אירלנד.

לעומת זאת, קיימות מדינות כמו ישראל, שבהן כל המדינה מהווה אזור בחירה אחד.

להלן השיטות הנהוגות בעולם בחלוקה לאזורי בחירה:

• בחירות ארציות – המדינה היא אזור בחירה אחד ויחיד.
• בחירות אזוריות – המדינה מחולקת למחוזות והבוחרים בוחרים את נבחריהם באותו מחוז. כך נוצר קשר בין הבוחר לנבחר.
• בחירות ארציות ואזוריות מעורבות – אחוז מסוים מן הנבחרים בפרלמנט נבחר בבחירות אזוריות והחלק האחר בבחירות ארציות.

סף חסימה חוקי

ערך מורחב – אחוז החסימה

סף החסימה החוקי, הידוע גם כ"אחוז החסימה", הוא המספר באחוזים שקובע מהו סף הקולות הנדרש ממפלגה מסוימת על מנת להיבחר לפרלמנט.

לדוגמה, בישראל עומד אחוז החסימה החל משנת 2014 על 3.25%. מפלגה שקיבלה פחות מ-3.25% מסך הקולות הכשרים ("בעלי זכות ההצבעה"), קולותיה לא ייספרו. לאחר סינון הקולות שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה מתבצעת חלוקת המנדטים בין המפלגות שכן עברו את אחוז החסימה. במדינות הנוהגות בשיטה זו ומנהיגות סף נמוך של אחוז החסימה, ניתן לראות מספר רב של מפלגות בפרלמנט, שחלקן מיוצגות על ידי מושבים ספורים בלבד.

העלאת אחוז החסימה נועדה למנוע מצב של ריבוי מפלגות ולצמצם מצבים של סיעות יחיד, כמו שהיה נהוג בישראל בימים שבהם אחוז החסימה היה 1%. לשם השוואה, בגרמניה נהוג אחוז חסימה של 5% ובטורקיה 10%.

שיטות לחלוקת קולות ועודפי קולות

שיטת ד'הונט

ערך מורחב – שיטת ויקטור ד'הונד

שיטת ד'הונט (ידועה גם כ"שיטת ג'פרסון") היא שיטה להקצאת מושבים לפי עודפי קולות לאחר חלוקה ראשונית של המושבים בפרלמנט. השיטה קובעת כי מושבים נוספים יוקצו לאו דווקא למפלגות בעלות עודפי הקולות הרבים ביותר, אלא למפלגות שעבורן חלוקת מספר הקולות שקיבלו במספר המושבים שהוקצו להן עד כה ועוד אחד ("נוסחת האגנבך-בישוף") נותנת את הערך הגבוה ביותר. לדוגמה, במצב בו נקבע כי מספר הקולות למושב הוא 1,000 קולות, ומפלגה א' קיבלה 8,400 ומפלגה ב' קיבלה 4,600, הרי שלאחר הקצאת 8 מושבים למפלגה א' ו-4 למפלגה ב', תקבל מפלגה א' את המושב נוסף, למרות שסך הקולות העודפים שלה (400) קטן משל מפלגה ב' (600 קולות עודפים) - וזאת כיוון שתוצאת החלוקה עבורה (8,400/9 = 933) גדולה מזו של מפלגה ב' (4,600/5 = 920). בכך מחזקת השיטה את המפלגות הגדולות, שעשויות לעיתים לקבל גם שני מושבים נוספים, בעוד שמפלגות קטנות לא יקבלו מושבים נוספים כלל.

שיטה זו משמשת גם בבחירות בישראל, וקרויה שיטת "בדר-עופר" על שם חברי הכנסת יוחנן בדר ואברהם עופר שחוקקו את החוק שהכניס אותה לשימוש בישראל.

שיטת ובסטר

שיטת ובסטר (ידועה גם כ"שיטת סנט-לגו") היא שיטה נוספת להקצאת מושבים עודפים, ובה מחולק מספר הקולות של כל מפלגה במספר המושבים שהוקצו לה עד כה ועוד חצי מושב (בניגוד למושב אחד בשיטת ד'הונט), והמפלגות בעלות התוצאות הגבוהות ביותר זוכות במושבים העודפים. שיטה זו אינה נותנת עדיפות למפלגות גדולות, ושומרת על הייצוג היחסי של כל מפלגה בחלוקת הקולות העודפים. הביקורת על שיטה זו היא שאיננה מבטיחה כי מפלגה שזכתה ברוב מוחלט של קולות הבוחרים תקבל לפחות מחצית מהמושבים אחרי חלוקת המושבים העודפים, ולכן עלולה להביא למצב שכדאי למפלגה גדולה להתפצל לכמה מפלגות ולזכות ביותר מושבים.

שיטת הנטינגטון-היל

בשיטה זו, מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה מחולק ב-${\sqrt {n(n+1)}}$, כאשר $n$ הוא מספר המושבים שהוקצו למפלגה עד כה, והמפלגות בעלות התוצאות הגבוהות ביותר זוכות במושבים העודפים. שיטה זו ניתנת ליישום רק עבור מפלגות שזכו בחלוקת המושבים הראשונית במושב אחד לפחות, ולפיכך היא מחייבת אחוז חסימה שגובהו מושב אחד לפחות.

שיטת אדמס

בשיטה זו מחולק מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה במספר המושבים שהוקצו לה עד כה. כאשר שיטת הבחירות לא כוללת אחוז חסימה, מובטח לכל רשימה בשיטה זו מושב אחד לפחות, כך ששיטה זו נותנת יתרון בחלוקת העודפים למפלגות קטנות.

מבנה פתק ההצבעה

ערך מורחב – פתק הצבעה

לקריאה נוספת

• ניר אטמור (בהנחיית אשר אריאן), שיטות לבחירת בתי נבחרים דמוקרטיים, ירושלים, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה (2010).
• הילו גלזר, בחירה בהגרלה, הצבעה מגיל 25: אולי הגיע הזמן לבחון שיטות אחרות לממשל, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2019

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שיטת בחירות בוויקישיתוף

• מדד הדמוקרטיות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• שיטת בחירות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)