שינג'יאנג

שִׂינְגְ'יָאנְג (מחוז אוטונומי)
新疆
شىنجاڭ
	עמק אויטאק, בקרבת כביש קאראקורם
מדינה	הרפובליקה העממית של סין
מושל	Erkin Tuniyaz
רשות מחוקקת	Xinjiang Uyghur Autonomous Regional People's Congress
נציבויות במחוז האוטונומי	14
בירת המחוז האוטונומי	אוּרוּמְצִ'י
שפה רשמית	מנדרינית תקנית, אויגורית
תאריך ייסוד	1 באוקטובר 1955
שטח	1,664,897 קמ"ר (דירוג: 1)
‑ הנקודה הגבוהה	K2 (8,611 מטרים)
אוכלוסייה	‏
‑ במחוז האוטונומי	25,852,345 (דירוג: 21, 2020)
‑ צפיפות	16 נפש לקמ"ר (דירוג: 29, 2020)
קואורדינטות	43°49′31″N 87°36′50″E / 43.8253°N 87.61379°E
אזור זמן	UTC +8
	http://www.xinjiang.gov.cn/
	מפת מיקום; מפה מפורטת; לחצו כדי להקטין חזרה (למפת שינג'יאנג רגילה) אורומצ'י קזחסטן מונגוליה גאנסו צ'ינגהאי טיבט הודו פקיסטן א. ט. קירגיזסטן שינג'יאנג

שׂינְגְ'יָאנְג (בסינית: 新疆; פין-יין: Xīnjiāng; באויגורית: شىنجاڭ) נקרא רשמית מחוז אוטונומי שינג'יאנג אויגור הוא מחוז אוטונומי בצפון-מערב סין. מספר התושבים כ-25.8 מיליון נפש ושטחו כ-1.66 מיליון קילומטר רבוע, כשישית משטחה של הרפובליקה העממית כולה. זהו המחוז הגדול ביותר שבמחוזות סין.

בירת המחוז היא אורומצ'י (בסינית: 乌鲁木齐/Wūlŭmùqí, באויגור: Ürümqi או ئۈرۈمچی), שחווה מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 פריחה כלכלית ודמוגרפית אדירה הודות לפיתוח סיני מואץ של הפריפריה.

בעבר היה המחוז חלק חשוב בנתיבי דרכי המשי, כשהערים קאשגאר במערב וטוּרְפָּאן (אנ') בצפון הן הידועות ביותר בהקשר זה, ומהוות עד היום מפגש בין-תרבותי בסְפָר המדבר. בנוסף למגוון התרבותי, המחוז מאופיין גם בתוואי נוף ייחודי של הרים ואגמים אלפיניים מחד גיסא (למשל אגם קארקול) ומדבר טַקְלַמַקָן, מן הצחיחים בעולם, מאידך גיסא.

המחוז מורכב גאוגרפית משלושה רכסי הרים ושני אגנים: הרי קונלון בדרום, צפונית לו אגן טארים ומדבר טַקְלַמַקָן, עד הרי טיאן-שאן, ובצפון אגן ג'ונגגאר עד הרי אלטאי. במערב ניצב הרכס הגבוה קארקוראם ובו הפסגה הגבוהה ביותר במחוז, פסגת K2, שמתנשאת לגובה 8,611 מטרים, היא השנייה בגובהה בעולם כולו.

המחוז ידוע בסין בתוצרת החקלאית שלו, במיוחד בענבים מטוּרְפָּאן ובמלונים מהָאמִי (אנ'). כמו כן מגדלים במקום כותנה, תירס חמניות, חיטה, משי, אגוזים, וצאן. במחוז גם מרבצי נפט גדולים, ואף קיים צינור להובלתו עד שאנגחאי. המחוז משמש גם לניסויים גרעיניים באגם לופ נור.

דמוגרפיה

שׂינג'יאנג מוגדרת כאוטונומיה של האויגורים. זהו עם טורקי מוסלמי, הדומה בלשונו, בתרבותו ובמראהו לעמים ממרכז אסיה. השפה האויגורית קרובה לאוזבקית ולקזחית. בעקבות כך, האזור מכונה לעיתים קרובות טורקסטן, במיוחד בפי בדלנים. עם זאת, 41% מהאוכלוסייה במקום היא של בני האן שהיגרו למקום במהלך השנים, בעוד שהאויגורים מהווים כ-45%. קבוצות אתניות נוספות בשׂינג'יאנג הן קזחים – 7%, בני ח'ואי (סינים מוסלמים) – 5%, קירגיזים – 0.9%, מונגולים - 0.8%, ועוד. למרות שהמחוז הוא אוטונומיה אויגורית, יש בו נפות אוטונומיות של הקזחים, של המונגולים ושל בני ח'ואי.

בעשור השני של המאה ה-21 החלה ממשלת סין בהפעלה של מדיניות אגרסיבית להקטנת הילודה האויגורית. קודם לכן לא אכפה הממשלה את מדיניות צמצום הילודה הסינית על האויגורים ונפוצו בקרבם משפחות מרובות ילדים. מגוון פעולות בנושא דוגמת מעצר של הורים למשפחות מרובות ילדים ושליחת ילדיהם לבתי יתומים, גרמו לירידה של למעלה מ-60% בין השנים 2015 ו-2018. סין מתמרצת הגעתם של בני האן למחוז, על ידי הקצאת קרקעות, במטרה להטות בהדרגה את הדמוגרפיה ולבטל את הרוב האויגורי^[1].

האויגורים בשינג'יאנג

ערך מורחב – דיכוי העם האויגורי

בעבר התקיימה לזמן קצר מדינה אויגורית בשם טורקיסטן המזרחית. העם האויגורי שואף בחלקו לשוב לעצמאות, ובתחילת שנות ה-90 אף פרצה התקוממות אלימה מוגבלת נגד השלטון, אך השלטון בבייג'ינג דיכא מהומות אלו במהירות. ב-5 ביולי 2009 פרצו בבירה אורומצ'י מהומות אלימות קשות על רקע אתני בין אויגורים ובין בני האן. על פי דיווחי מקורות רשמיים נהרגו בעימותים אלו 197 איש, מרביתם בני האן^[2]. ב-29 ביולי 2014 התבצע אירוע דקירה נוסף במחוז ובו נהרגו עשרות אזרחים^[3].

לאחר תקופה ממושכת של מאורעות אלימים אלו, היחס של השלטון הסיני לאויגורים הפך לאגרסיבי יותר.

הממשלה כלאה ללא משפט מיליוני אויגורים במחנות חינוך מחדש, ביניהם גם מולות (אימאמים) מוכרים. דיווחים שונים מעידים על מעשי עינויים כחלק מניסיון להרחיק את האסירים מזהותם האתנית ומאמונתם המוסלמית^[4]^[5].

מהלכים נוספים שבוצעו על מנת להחליש את הזהות האתנית הלא-סינית של האויגורים כללו גם את הפסקת לימודה של השפה האויגורית בבתי הספר, איסור על פעילות דתית בציבור, איסור על סוגי התכנסויות מסוימים^[4], וכן צילומי לוויין מערביים תיעדו הרס של בתי קברות מקומיים בידי גורמים ממשלתיים^[5].

בעקבות דיווחים אלו ואחרים הטילה ממשלת ארצות הברית סנקציות כלכליות על סין, כחלק ממלחמת הסחר בין המדינות^[5]. עם התפתחות הטכנולוגיה של העשור השני של המאה ה-21, הקימה ממשלת סין מערך ריגול המוני בשינג'יאנג, הכולל פריסה רחבה במיוחד של מצלמות עם טכנולוגיית זיהוי פנים וזיהוי תנועה, תחנות משטרה וציוד האזנה, לצד רישום מפורט של התושבים מבחינת מידע ביומטרי, תמונות, במקרים מסוימים גם רישום ביולוגי המבוסס על איברים פנימיים וכן מעקב כללי אחר התנהגויות הנחשבות "חשודות" דוגמת כניסת לבית דרך דלת אחורית או יצירת קשר עם קרובי משפחה מחוץ לסין^[6].

הגבלות נוספות על האוכלוסייה האויגורית כללו את סגירת שוקי הלילה, איסוף הדרכונים שחולקו בעבר לתושבים כך שלא יוכלו לצאת מהמדינה, וכן בכל כניסה לנפה או עיר נערכים בידוקים מפלים בין אויגורים להאנים^[4].

היסטוריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ישנו תיעוד מהמאה ה-2 לפנה"ס לנוכחות סינית בחלקים מהאזור. שליטה חלקית והשפעה, נמשכו לאורך כמה מאות שנים.

בתקופת האימפריה הרומית, דרכי המשי שעברו באזור היו נתיבים חשובים בין האימפריה הרומית להודו וסין במזרח הרחוק. עם נפילת האימפריה הרומית פחת השימוש בדרכי המשי, ובמחוז הייתה תנועה לא סדירה של שבטים פרוטו-מונגוליים וגקטורקיים.

החל מסביבות המאה ה-7 חזרה אימפריית טאנג הסינית לשלוט באופן חלקי באזור כחלק מניסיונותיה של סין להתרחב מערבה.

במהלך המאה ה-9 החלה השושלת הקרא-ח'אנית להדק את שליטתה באזור, כשהקימה באזור שׂינג'יאנג את הממלכה הטורקית המוסלמית הראשונה. בהמשך עלתה להנהגה השושלת הקרא-חיטאנית.

במאה ה-13 השתלטה על השטח האימפריה המונגולית, כחלק ממסעות הכיבוש האדירים שלה. תחת "השלום המונגולי" פרחו דרכי המסחר ברחבי האימפריה ובכללן דרכי המשי העוברות במחוז. בערך בשנת 1273–1274 מרקו פולו ביקר במחוז ותיאר בכתביו את העיר קאשגאר, אותה כינה בכתביו "קאסקאר". בתיאוריו ציין שבעיר ישנה אוכלוסייה מכובדת של נוצרים נסטוריאנים, שהיו להם כנסיות משלהם.

במאה ה-14 המירה ההנהגה המקומית את דתה לאסלאם, והחלה נוכחות משמעותית לדת האסלאם באזור, אשר קיימת גם במאה ה-21. בשנים 1389–1390 הוחרבה העיר קאשגאר, לצד יישובים נוספים בסביבה, כחלק ממסע הכיבושים של טימור, והאזור סבל מתקופה ממושכת של מלחמה ואי-יציבות.

בתחילת המאה ה-16 השתלטה אימפריה מונגולית נוספת, מוגוליסטאן, על מחוז שׂינג'יאנג, ובשנת 1514 הוחרבה קאשגאר פעם נוספת כחלק ממסע כיבושים. הפעם העיר בוצרה במהירות, והייתה למשך זמן ממושך בשליטת השבטים המונגולים האויגורים והזונגארים.

במאה ה-17 החלו הסינים בסדרת מאבקים עם השליטים המקומיים, ולבסוף בשנת 1759 השלימו המאנצ'ו של שושלת צ'ינג את כיבוש השטח מידי השבטים המונגוליים, תוך מעשי אלימות קשים – בעיקר כלפי השבטים הזונגארים – לרבות טבח על בסיס אתני וחלוקת הנשים והילדים כשלל^[7].

בתחילת ובאמצע המאה ה-20 קמו מחאות אויגוריות, שכונו הסכסוך בשינג'יאנג, נגד השליטה הסינית המאוד רופפת באזור. סכסוך זה בא לידי ביטוי בסדרת עימותים מזוינים בין התושבים האויגורים של המחוז לבין השלטונות הסיניים.