שלמה מימון

שלמה בן יהושע, שנודע כשלמה מימון (בגרמנית: Salomon Maimon;‏ 1753 – 22 בנובמבר 1800) היה פילוסוף יהודי בן תנועת ההשכלה, שהשפעתו הייתה גדולה גם בחוגי הפילוסופיה הכללית. התפרסם בעיקר בשל השגותיו על תורת ההכרה הקאנטיאנית.

שלמה מימון
Salomon ben Josua Maimon

לידה	1754 ז'וקאו בארוק (בלא'), האיחוד הפולני-ליטאי
פטירה	22 בנובמבר 1800 (בגיל 46 בערך) נידר-זיגרסדורף (פול'), ממלכת פרוסיה
מקום לימודים	Christianeum
תחומי עניין	פילוסופיה
עיסוק	פילוסוף
הושפע מ	הרמב"ם, שפינוזה, קאנט, לייבניץ, וולף, יום, מנדלסון, פיכטה
השפיע על	פיכטה, שלינג, היגל, דלז, ברגמן, רוטנשטרייך
מדינה	הדוכסות הגדולה של ליטא, האימפריה הרוסית

ביוגרפיה

שלמה בן יהושע (את שם משפחתו שינה ל"מימון" בגלל הערצה לרמב"ם) נולד בכפר סוכוביבוג, סמוך למיר שהייתה אז באיחוד הפולני-ליטאי, כנראה בשנת 1753 (אף שישנה מחלוקת בין החוקרים לגבי פרט זה, והדעות נעות בין 1751 ל-1754.) קיבל חינוך מסורתי, והתגלה כעילוי בלימוד תורה. בגיל 11 השיאו לו הוריו אישה, שאותה ראה לראשונה רק בחופה, ובגיל 14 כבר היה אב לבן, ונעשה למלמד. יחסיו עם אשתו ואמה היו רעועים, ואלה לא עמדו בהתחייבויותיהן הכלכליות כלפי הזוג.

לאחר שהזדמן לידו הספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם החל לעסוק בלילות במחקר ובפילוסופיה, למורת רוחה של משפחתו. לאחר שלמד את השפה הגרמנית בכוחות עצמו, החל להתעמק בהגותם של שפינוזה ועמנואל קאנט. זמן מסוים שהה בביתו של המגיד ממזריטש, מגדולי עולם החסידות, אך עזב בשל אכזבתו. מפני אהבתו הגדולה לתורת הרמב"ם החל לכנות עצמו בשמו, "מימון".

לאחר שנת נדודים מאז עזב את כפר מגוריו, הגיע מימון לעיר פוזן בסתיו תקל"ז, לקראת הימים הנוראים ולמד אצל הרב צבי הירש יאנוב, רב הקהילה. הרב הירש סידר למימון משרת הוראה לאחד מילדי הקהילה. אך למרות החסות שקיבל מימון בפוזן, דעותיו של מימון היו למורת רוח לאנשי קהילתו, בפרט החסידים שבהם, והוא הורחק מן הקהילה היהודית בתור "כופר".

בשנת 1779, בהיותו בן 25 גלה מימון לברלין, שם תמך בו "אבי ההשכלה" משה מנדלסון, שהמליץ עליו בפני עשירי הקהילה על מנת שידאגו למחסורו. שלוש שנים למד מימון בברלין רוקחות, אך לא הגיע לידי פרקטיקה מקצועית. אורח חייו, שהוגדר כ"מופקר", היה לזרא בעיניו של מנדלסון, שהעדיף לשולחו לידידו באמסטרדם. גם משם גורש מימון בשל דעות כפרניות שהביע ברבים, שאף גרמו לרגימתו באבנים בידי ההמון. במהלך שהותו באמסטרדם נפל למרה שחורה שגרמה לו לנסות לשלוח יד בנפשו, אך חזר בו.

לפי דבריו בחיבורו האוטוביוגרפי "חיי שלמה", לאחר שעבר להמבורג פנה מימון לכומר פרוטסטנטי כדי להמיר את דתו. כאשר שאל אותו הכומר אם באמת ובלב תמים הוא רוצה להתנצר, הודה כי לדעתו היהדות הגיונית יותר מן הנצרות, אך הנצרות מועילה יותר לפרקטיקה המוסרית. הכומר סירב להטבילו לנצרות והוא נשאר יהודי. באלטונה למד בגימנסיה "כריסטיאנאום" (Christianeum) בשנים 1783–1785.

כבר בתקופה מוקדמת החל מימון להתעסק במחקר ובפילוסופיה, ואף כתב מאמרים וספרים על ברוך שפינוזה. במיוחד התפרסם לאחר שכתב חיבור בשם "מסה בדבר הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית" אודות מחשבתו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, שהשפיע עליו עמוקות. את החיבור הזה מסר מימון לקאנט, שבתחילה דחה אותו, אך לאחר שהסכים לעיין בדבריו גילה את העמקות שבהם. קאנט אומנם דחה את השגותיו על תורתו, אך שיבח את חריפותו של הכותב, ואף אמר עליו "בין כל המשיגים עלי, אין מבין אותי כמותו".

מימון כתב גם שירים, מחזות וסיפורים.

בשנת 1790 אסף אותו הרוזן הגרמני קאלקרויט לבית אחוזתו בעיר נידרזיגרסדורף שבחבל שלזיה בגרמניה, שם ישב עד מותו ב-22 בנובמבר 1800, בגיל 46. גופתו הובאה לעיר גלוגאו, ומספרים שילדי הקהילה היהודית רצו אחרי ארונו וזרקו בו אבנים, ושמימון נקבר מחוץ לגדר, כפי שנהגו בתקופה זו בקהילה היהודית באנשים שהוכרזו ככופרים. עם זאת, רישומי הקהילה מעידים שהוא נקבר בתוך הגדר, בסמוך לבית השימוש. ראשי חברא קדישא אסרו להקים מצבה על קברו.

שיטתו הפילוסופית

תורתו של מימון ידועה בשם "הספקנות הביקורתית" והיא שילוב של תורת קאנט עם זו של הפילוסוף הגרמני פיכטה. היא מזכירה במעט את שיטתו של דייוויד יום, ומשתייכת לאסכולת האידיאליזם המתון.

מימון חלק על קאנט בייחוד בבעיית "הדבר כשהוא לעצמו" - בעיית ההכרה האנושית. הוא טוען שאין להעלות על הדעת קיומו של עצם כזה, משום שהוא מושג שאין לו מקום בתודעה, כפי שהוכח לו בבית מדרשם של החסידים ובלשון הרמב"ם שהיא שייכת אך ורק לבורא עצמו שרק הוא בבחינת "מציאות בבלתי מציאות נמצא".

מימון ביסס את כתביו על האידיאליזם הקיצוני. הוא ביקר את קאנט שלדבריו לא הצליח להשתחרר מן הדוגמטיזם המטאפיסי, כלומר מן הדעה כי הדברים קיימים ללא תלות בתודעת האדם, ולכן לא הצליח לדחות את ספקנותו של דייוויד יום.

האמת איננה תוצאה של התאמה בין השכל לדבר החיצוני להכרה- אלא היא תוצאה של מבחן פנימי של ההכרה עצמה. הניגוד בין הצורה השכלית ובין החומר (ניגוד שהאידיאליזם הקיצוני כלל אינו מודה בו) - הוא לפי מימון מהותה של תודעתנו המוגבלת. כל מחשבה מורכבת מצורה ומחומר, והחיבור ביניהם הוא מחויב המציאות. מימון מתנגד לתפיסה האומרת שחומר זה "מוגש" להכרה על ידי הדבר כשהוא לעצמו. הוא מסביר את העניין בחיבורו בהסתמך על משל המראה המפורסמת שבמשלי המגיד ממעזריטש להסבר היחס בין האור למאור: כשם שנראה למביט במראה כאילו יש דבר-מה העומד מאחוריה, אך הוא יודע כי למעשה מדובר בהשתקפות קרני האור שלפני המראה, כך נראה לנו שהחומר שאנו רואים ניתן על ידי הדבר כשהוא לעצמו, אך למעשה הכול נובע מתוך האני עצמו. המושא אינו אלא הקביעה של ה'אני' בכל רגע ורגע, ואינו מתקיים כלל מחוץ ל'אני', בדומה לכך שהקביעה על דבר מסוים שהוא "שחור" אינה מתקיימת מחוץ להכרה.

האידיאליזם של מימון אינו רואה, בדומה לריאליזם, בסובייקט ובעולם כשהוא לעצמו שני גורמים שאינם תלויים זה בזה. כל הסבר של תופעה צריך, על פי מימון, להסתמך על העובדה שאין אנו יכולים לקשור בין העולם האימננטי- הפנימי שלנו, המתבסס על התודעה, לבין העולם הטרנסצנדנטי - עולם שמעבר לתודעה - שאין אנו יודעים עליו דבר, ואף אין לנו צורך להניח את קיומו.

עוד סבר מימון כי האידיאל המוסרי הוא שלטון השכל, המתגשם באדם החכם (מדבריו: "החכם ואיש המידות נהנים כבר בחיי העולם הזה מן האלמוות ומן ההתאחדות עם האלוהים"). בעניין האחרון אפשר לראות הקבלות בין דעותיו לדברי הרמב"ם בספרו הפילוסופי מורה נבוכים ואף לתפיסת החסידות שרק בעולם הזה דווקא ניתן, כלשון הזוהר, "לאשתאבא בגופא דמלכא" מה שאין כן בעולמות העליונים ששם נהנים רק מן האור והזיו של אלוהים ולא ממנו בעצמו ומהותו (רק שבחסידות הדרך לכך היא רק על ידי קיום התורה והמצוות דווקא, בעוד שאצל פילוסופי יוון הוא רק בהתאחדות "השכל הפועל" ב"שכל הנבדל"). מימון טען גם שעל ידי השלמת הידיעה מתקרב והולך האדם לתודעת האלוהות, וזוהי דרכו אל ה"אלמוות". לא האדם הוא בן האלמוות, אלא תודעתו - שהיא נצחית. לגבי צדק כולל מימון טען שמשפט צדק יעשה רק כאשר יוחלט פה אחד על כלל האנושות. אם שופט אחד רוצה לחנון קרוב משפחה שלו, ושאר בני האדם לא, החנינה לא תהיה צודקת. כלומר שכלל בני האדם ישמשו כשופטים במכל מקרה, ולפי כולם גזר הדין ייקבע. רעיון זה הוא תאורטי בלבד. אבל רעיון חבר המושבעים למשל משקף בצורה מסוימת את דעתו של מימון בנושא.

רעיונותיו של מימון השפיעו בין היתר על ההוגים הגרמנים פיכטה, שלינג והגל, ועל התפתחותה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית בכלל.

יחסו של מימון לדתות

מימון חקר את התופעה הדתית בכללותה, תוך התמקדות טבעית בדת היהודית. הוא חילק את התופעה הדתית לשלוש:

• דת טבעית, "דת המוטבעת בטבעו של האדם", שעולה מפליאתו של האדם מול התופעות הסובבות אותו, שלהם אין לו הסבר ברור ("הדת הטבועה בנפש האלוהית שבאדם").
• דת חיובית - תופעה של מיסוד הדת הטבעית. במקום הדת הטבעית, הכלל אנושית, נהפכת הדת בתיווכם של אנשים וגופים מסוימים לפרקטיקה דתית בעלת מסר ברור ומחייב, המתבסס על התגלות או נבואה. מטרת הדת החיובית, הבאה מתוך התבונה וההגיון היא הישרת הדעת האנושית אל האמת (דת "תורת ישראל").
• דת פוליטית: הפיכת הדת החיובית למערכת שלטונית וחוקית, שמטרתה הפעלה טובה יותר של הציבור-ההמון, בצורת מניפולציות דתיות, והסתרת עניינים מסיבות פוליטיות. לעומת הדת החיובית כאן אין המטרה הגעה אל המוסר או אל האמת, אלא שליטה בהמונים לצורכי ניהול החברה (כל יתר דתות העולם: נצרות, אסלאם וכו').

בהשפעת הגותו של שפינוזה ראה מימון את הדת כתופעה היסטורית, אנושית ולא אלוהית, שמשתנה ומתפתחת עם הזמן.

יחסו לדת היהודית

מימון הושפע בצורה מכריעה מן ההגות היהודית, ובעיקר מהגותו של הרמב"ם, אך מתח ביקורת קשה על הממסד הדתי היהודי. הוא מנהל גם שיח רעיוני משמעותי עם שפינוזה. שניהם נהיו בזמנם ליהודי שוליים.

מתוך תפיסתו את הדת כתוצר היסטורי של רוח האדם בהשפעת שפינוזה הוא מתאר גם את הדת היהודית כתופעה היסטורית ומחלק את התפתחותה לשלושה שלבים. לטענתו בתקופת האבות הייתה היהדות דת טבעית עם יראת האלוהים אבל ללא פרקטיקה דתית. כשמוסדה הדת במעמד הר סיני, הפכה הדת לדת חיובית, ובכך הייתה שונה מן הדתות האליליות הסובבות אותה, שבעת ההיא כבר היו דתות פוליטיות. הדת היהודית מכוונת גם לטובת החברה וגם אל הרעיון של שלטון אלוהים בעולם. אין בה תעלומות על דרך המניפולציה הפוליטית, אלא רק תעלומות שלא ניתן למוסרן כלל לשכל האדם.

אך בימי בית שני, עם יסוד היהדות הרבנית ומיסוד התורה שבעל פה ועמה ההלכה, הפכה הדת היהודית אט אט לדת פוליטית. התופעה אף החמירה עם הניתוק מהחיים המדיניים לאחר חורבן הבית. הדת הפכה להיות אך ורק כלי לשימור האומה היהודית תחת ההנהגה הרבנית, ולצורך זה הפכה לרוויה בהלכות ודינים ש"מעכירים את התבונה". מטרת הדת היהודית חדלה להיות כיוון הדעת אל האמת, וחדלה מלשמש מכשיר לתיקון המציאות.

מימון והקבלה

מימון למד בצעירותו קבלה, וטען שאלו כוללים הסברים טבעיים שנכתבו במשלים אלגוריים. לדבריו, הקבלה דומה לשיטת שפינוזה - הפנתאיזם: לפי הקבלה העולם נאצל מעצמותו של האל, שצמצם את עצמו להיות במקומו בחומר הארצי שהיה לפני הבריאה. את עשר הספירות ביאר מימון בדרך פילוסופית, וטען שהן למעשה תחפושת לעשר מידות ההיגיון של אריסטו. יחד עם זאת, התייחס מימון באוטוביוגרפיה שלו באירוניה כלפי האמונות העממיות שבקבלה ובמיוחד בקבלה המעשית וראה בהן אמונות הבל.

פירושו לרמב"ם

ב-1791 כתב מימון בעברית פירוש על החלק הראשון בספר מורה נבוכים של הרמב"ם וקרא לו "גבעת המורה". בספרו הוא מבאר גם את מושגי הפילוסופיה החדשה. מפני אהבתו הגדולה לתורת הרמב"ם כינה את עצמו בשמו, "מימון".

בספרו מוצא מימון שהרמב"ם במורה נבוכים נותן טעם למצוות שבתורה כניסיון לעקור את חוקות העמים האליליים הסובבים את עם ישראל. מכך הסיק מימון כי גם דינים רבים בתלמוד נתחדשו רק כהתנגדות לחוקות הגוים ולמנהגי דתם. דבר זה הוא הסיבה לשנאת הגויים את היהודים, וכאשר יבטלו דינים אלה ממילא תסור שנאתם.

מימון והגותו של שפינוזה

על הפילוסופיה של שפינוזה אמר, כי שיטתו היא ההפך מכפירה, מכיוון שהוא כופר במציאות העולם, ולא במציאות האל. מימון קיבל את תפיסת שפינוזה את הדתות וכתבי הקודש כמצויים היסטוריים ושלל את התפיסה של תורה משמים. על כן זכה גם לכינוי "שפינוזה של המאה ה-18"

האוטוביוגרפיה של מימון

"תולדות שלמה מימון" בתרגום ישראל חיים טביוב. הוצאת תושיה, ורשה 1898. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5

ערך מורחב – חיי שלמה מימון

בשנת 1793 כתב את ספר זכרונותיו האוטוביוגרפי "חיי שלמה" או "תולדות שלמה מימון", שעשה רושם עצום (אף על המשורר והוגה הדעות הגרמני גתה). בין היתר הוא שימש כתעודה חשובה ביותר מעצם נסיונו לכתבו היסטוריה של הדת היהודית לגבי תולדות החסידות ויהדות פולין. בספר הוא מבקר רבות את בני דורו, היהודים והנוצרים כאחד. הוא מתאר בספרו את האצילים הפולנים, עלילות הדם כנגד היהודים, מבנה החדרים וחיי המלמד, מוסד השידוכים, על חייו עם אשתו כאשר היו שניהם ילדים צעירים, דרכי תשובה וסיגופים של חסידי אשכנז ועוד. הוא מתאר את ביקורו אצל המגיד ממזריטש, ומקדיש פרק שלם לשבחים על משה מנדלסון. בנוסף הוא מבאר על פי דרכו את דרכי הקבלה וסודותיה ואת הפילוסופיה של הרמב"ם, כפי שזאת מתבטאת בספר מורה נבוכים.

בספרו הוא משתמש רבות בלעג ובסאטירה כלפי מסורות מקובלות, בהן נתקל בזמן שהותו בישיבה, ומביע ביקורת חריפה על דרך הלימוד וההווי בבית המדרש.

ביבליוגרפיה חלקית

• מסה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית (1790)
  • מתורגם וערוך בידי שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך. ירושלים: חברה להוצאת ספרים על-יד האוניברסיטה העברית, תש"א, 1941.
• מילון פילוסופי (1791)
• גבעת המורה - פירוש על מורה נבוכים לרמב"ם (1791, נכתב במקור בעברית)
• על שלבי ההתקדמות של הפילוסופיה (1793)
• חיי שלמה - אוטוביוגרפיה (1793)
  • תולדות שלמה מימון כתובים בידי עצמו בלשון אשכנז (תרגם מגרמנית: י.ח. טביוב), הוצאת "תושיה" ורשה, 146 עמודים, תרנ"ט 1898, יצא שוב בשנת 1928.
  • חיי שלמה מימון כתוב בידי עצמו (תרגם מגרמנית: י"ל ברוך), יצא לאור בהוצאת מסדה (1942, 1953) ובהמשך בידיעות ספרים, 338 עמודים, 2009.
  • חלקים מהאוטוביוגרפיה יצאו לאור גם במסגרת הכרך אחרים של סדרת עם הספר, ידיעות ספרים, 365 עמודים, 2009.
• הקטגוריות של אריסטו (1794)
• עיונים ביקורתיים ברוח האדם (1797)
• תעלומות חכמה - על חכמת הטבע ההנדסית (נכתב במקור בעברית)
• חשק שלמה (נכתב במקור בעברית) בארבעה חלקים:

1. מעשה נסים - על י"ב דרשים של רבנו נסים
   
2. עבד אברהם - על פירוש האבן עזרא לספר תהלים
   
3. מעשה לבנת הספיר - רעיונות שונים בנושאי מטאפיזיקה וקבלה
   
4. מעשה חושב - על אלגברה

לקריאה נוספת

• פישל לחובר, "שלמה מימון וספר תולדותיו", בתוך: שלמה מימון, ספר חיי שלמה מימון, תל אביב: מסדה, 1942, עמ' 9-50.
• מאיר בוזגלו, "אחרים: ברוך שפינוזה ושלמה מימון - מבוא", בתוך: אחרים: ברוך שפינוזה שלמה מימון (סדרת עם-הספר), משכל, ידיעות אחרונות, 2009, עמ' 9-15.
• משה מנדלסון, פני תבל, אמסטרדם, תרל"ב, באתר היברובוקס
• Gideon Freudenthal (Ed.), Salomon Maimon: Rational Dogmatist, Empirical Skeptic: Critical Assessments, Dordrecht, 2003
• שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, גבעת המורה לשלמה מימון, הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים, תשכ"ו - 1966.
• שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של שלמה מימון, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשכ"ז - 1967.
• פישל לחובר, שלמה מימון וספר תולדותיו, הוצאת מסדה, תל אביב 1942
• שמואל הוגו ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, הוצאת מאגנס, ירושלים 1973
• אדם טלר, "ספר הזיכרונות של שלמה מימון : בחינת מהימנות", גלעד יד (תשנה 1995) יג-כב.
• עמוס אילון - רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2005.
• אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק ראשון, הוצאת עם עובד, 2001, פרק שישי: היהדות בין חושניות ודמיון לתבונה - פילוסופיית הדת היהודית של שלמה מימון, עמ' 117–136. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• Moses Hadas, Preface to Solomon Mimon, Schocken Books, New York 1967
• שלמה מימון, חיי שלמה מימון. תרגם מגרמנית י"ל ברוך. ידיעות ספרים, 2009. 287 עמודים.
• שלמה מימון, ניסיון בפילוסופיה רבנית, מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל; 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018.
• שלמה מימון – הערך 'אתיאיסט' – מתוך המילון הפילוסופי (מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.
• שלמה מימון – מכתב שביעי מפיללטס אל אנסידמוס (מגרמנית: ידי אורן), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך טז, 2023.

קישורים חיצוניים

• כתבי שלמה מימון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• שלמה בן יהושע מימון (1753-1800), דף שער בספרייה הלאומית
• "מַיְמוֹן, שלמה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 173–175, באתר היברובוקס
• "שלמה מימון", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי כותב על שלמה מימון, בפרויקט בן-יהודה
• מורה נבוכים עם פירוש גבעת המורה, ברלין תקנ"א-תקנ"ו, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
• מידע על שלמה מימון בקטלוג הספרייה הלאומית
• דוד אסף, 'תורות המגיד ר' דב-בער ממזריץ' בזיכרונות שלמה מימון', ציון, עא (תשס"ו), עמ' 99–101.
• יאיר שלג, אוטוביוגרפיה, יסודות המימון, באתר הארץ, 13 בינואר 2010
• חן מלול, ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 26 במרץ 2017
• בית התפוצות, שלמה מימון: סיפורו של הגאון האאוטסיידר שנישא בגיל 11, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2017
• שלמה מימון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי שלמה מימון בפרויקט בן-יהודה
• שלמה מימון, בלקסיקון הספרות העברית החדשה