תאריך פטירה

תאריך פטירה של אדם הוא התאריך שבו מת אותו אדם. זהו פרט בסיסי במאפייניו של אדם, והוא מופיע בתעודת הפטירה ובמרשם האוכלוסין. על מצבה נהוג לציין את תאריך הלידה ותאריך הפטירה.

מצבתו של ש"י עגנון ועליה תאריך לידתו ותאריך פטירתו

את תאריך הפטירה נהוג לציין מדי שנה, ביום השנה.

לוחות שנה לציון תאריך הפטירה

אנשים מציינים את תאריך הפטירה בהתאם ללוח השנה המקובל עליהם. כמקובל ביחס לתאריכים אחרים, נהוג לציין את תאריך הפטירה לפי הלוח הגרגוריאני, ויהודים נוהגים לציינו גם (או רק) לפי הלוח העברי. בחוק מרשם האוכלוסין נקבע: "תאריך פטירה" – יום הפטירה הן לפי הלוח העברי והן לפי הלוח הגריגוריאני. קיומן של שתי שיטות לציון יום הפטירה ניכר ביום הזיכרון ליצחק רבין, שמועדו על פי חוק הוא י"ב בחשוון, יום הירצחו של יצחק רבין לפי הלוח העברי, אך יש המציינים את יום הירצחו של רבין לפי הלוח הגרגוריאני, ב-4 בנובמבר.

כיוון שהמעבר מהלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני נעשה במועדים שונים בארצות שונות, תאריכי פטירה של אישים ילידי רוסיה שנפטרו במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נהוג לציין לפי התאריך היוליאני, שנהג באותה עת בארצם, ולפי התאריך הגרגוריאני, שנהוג כעת ברוסיה (וביתר מדינות העולם). כיוון שבשני הלוחות שמות החודשים זהים, ציון תאריך פטירה במצב זה, ללא ציון לוח השנה, יוצר אי-בהירות.

קביעת תאריך הפטירה

בתקופה המודרנית בדרך כלל אין ספק באשר לתאריך פטירתו של אדם, אך לעיתים אדם מת בנסיבות שבהן אין ידיעה מדויקת על תאריך פטירתו. דוגמה בולטת לכך היא רבים מהנספים בשואה, שתאריך פטירתם המדויק אינו ידוע. לקרוביהם של נספים אלה קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת בכל שנה כיום הקדיש הכללי, שבו יקיימו את מנהגי יום השנה (כגון אמירת "קדיש יתום") על קרוביהם.

בעקבות טביעת הצוללת דקר, שהקשר האחרון אתה התקיים ב-24 בינואר 1968, קבעה הרבנות הצבאית את יום הפטירה ליום שלישי, כ"ט בטבת תשכ"ח, 30 בינואר 1968.

בדברי חז"ל ובהלכה

תשובה יום לפני יום המיתה

התלמוד במסכת שבת מצטט את מאמרו של רבי אליעזר בן הורקנוס: ”שוב יום אחד לפני מיתתך” (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ט"ו), ומביא את שאלת תלמידיו ותשובתו: ”שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן: וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ג, עמוד א'). כלומר, חובתו של אדם לחזור בתשובה יום אחד לפני מותו ואי ידיעת יום המוות מאלצת את האדם לחיות כל ימי חייו בתשובה ולזכור את יום מיתתו. מסיבה זאת קיימים כמה מנהגים הקשורים בתכריכים ותפקידם להזכיר את יום המיתה.

וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת

בספר קהלת נאמר: ”וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת” (מגילת קהלת, פרק ח', פסוק ח'). רש"י מפרש זאת, בעקבות דברים רבה ט ג: "ואין שלטון של שום מלך ניכר ביום מותו. בכל מקום אתה מוצא 'והמלך דוד' וביום מותו (מלכים א ב) 'ויקרבו ימי דוד למות' – לא הוזכר מלכות כאן". פרשן אחר בדברים רבה מפרש זאת: "אין אדם שליט לומר: המתיני לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי ואחר כך אני בא".

קבורה ביום המיתה

לפי ההלכה האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת. בתקופה שבין המוות לקבורה, נמצא קרוב המשפחה במצב ביניים של אבלות חלקית בו מקיימים רק חלק קטן מדיני האבלות. בהתאם לאיסור הלנת המת, יש לחתור שיום המיתה יהיה גם יום הקבורה, אך "אם הלינו לכבודו להכין תכריכים, או שיבואו רבים ללוותו, או לעשות ארון, או שיבואו מקוננות, או להביא ספדן, וכיוצא בו – אינו עובר עליו" (ערוך השולחן יורה דעה שנז). בהתאם לכך מקובל לדחות את הקבורה ביום או יותר, על מנת לאפשר השתתפות ציבור בהלוויה, או לאפשר את השתתפותם של קרובים שנמצאים במקומות רחוקים. אולם בירושלים נהוג לקבור כל מת ביום מותו, אף בשעות מאוחרות בלילה, ולא לדחות את קבורת הנפטרים מעבר ליום מותם. לעיתים דוחים את הלווייתם של אישים חשובים גם בירושלים, כדוגמת הלווייתם של רבנים מפורסמים, על מנת לאפשר הלוויה מכובדת ורבת משתתפים.

בשנת 1772, הדוכס של מחוז מקלנבורג-שוורין הוציא הוראה, לפיה אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים מיום מותו, מחשש שהמיתה היא רק למראית עין. הקהילה היהודית פנתה למשה מנדלסון ובקשה את עצתו בנושא. מנדלסון כתב לדוכס והסביר לו שאמנם דין התורה לא מחייב קבורה מיידית, אבל ההלכה מחייבת אותה מדרבנן. הוא הציע פשרה, שהקהילה היהודית תמשיך במנהג של קבורה מיידית אבל רק אחרי שרופא מוסמך יוודא שהנפטר באמת מת. הפשרה נתקבלה על ידי הממשלה.

כתיבת תאריך פטירה לועזי על מצבה

לפי פוסקי ההלכה, ובהם הרב עובדיה יוסף, אין לכתוב על המצבה תאריך פטירה לפי הלוח הגרגוריאני, אלא רק את התאריך העברי. בג"ץ, לעומת זאת, פסק ברוב דעות שעל חברה קדישא להתיר כתיבת תאריך פטירה לפי הלוח הגרגוריאני למי שחפץ בכך.