תהילים קנ"א

תהילים קנ"א הוא מזמור המופיע בנוסחים של ספר תהילים בתרגום השבעים היווני ובתרגום הפשיטתא הסורי. ב-1956 נתגלה המזמור בגרסה עברית מורחבת יחד עם מזמורים חיצוניים נוספים במגילת התהילים הגדולה, הנמנית עם מגילות מדבר יהודה שנמצאו בקומראן. המזמור אינו כלול בנוסח המסורה העברי של התנ"ך, ועל כן שייך לספרים החיצוניים. המזמור עוסק בבחירתו של דוד למלך ובמשיחתו על ידי שמואל, כפי שמסופר בספר שמואל א', פרק ט"ז. לדעת מספר חוקרים, לשונו של המזמור וסגנונו מעידים על כך שמועד חיבורו מאוחר ביחס לרוב חלקיו של התנ"ך. הדעות חלוקות באשר לשאלת מקורו של המזמור: מומחים אחדים סבורים כי מקורו הוא עברי, וחלקים ממנו הוסרו בתרגום היווני והסורי, ואילו אחרים טוענים כי הגרסה היוונית בתרגום השבעים היא המקור, והמתרגם העברי הרחיב אותה.

תהילים קנ"א
(א) הַלְלוּיָהּ לְדָוִיד בֶּן־יִשַׁי: (ב) קָָטֹן הָיִיתִי מִן אֶחַי / וְצָעִיר מִבְּנֵי אֲבִי: (ג) וַיְשִׂימֵנִי רוֹעֶה לְצוֹנוֹ / וּמוֹשֵׁל בִּגְדִיּוֹתָיו: (ד) יָדַי עָשׂוּ עוּגָב / וְאֶצְבְּעוֹתַי כִּנּוֹר / וְאָשִׂימָה לַ𐤉𐤄𐤅𐤄 כָּבוֹד: (ה) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּנַפְשִׁי / הֶהָרִים לוֹא יָעִידוּ־לִי / וְהַגְּבָעוֹת לוֹא יַגִּדוּ עָלָי: (ו) הָעֵצִים אֶת־דְּבָרַי / וְהַצּוֹאן אֶת־מַעֲשָי: (ז) כִּי מִי יַגִּיד וּמִי יְדַבֵּר / וּמִי יְסַפֵּר אֶת־מַעֲשָי: (ח) אֲדוֹן הַכּוֹל רָאָה / אֱלוֹהַ הַכֹּל הוּא שָׁמַע / וְהוּא הֶאֱזִין: (ט) שָׁלַח נְבִיאוֹ לְמוֹשְׁחֵנִי / אֶת־שְׁמוּאֵל לְגַדְּלֵנִי: (י) יָצְאוּ אֶחַי לִקְרָאתוֹ / יְפֵי־הַתּוֹר וִיפֵי הַמַּרְאֶה: (יא) הַגְּבֹהִים בְּקוֹמָתָם / הַיָּפִים בִּשְׂעָרָם / לוֹא־בָּחַר 𐤉𐤄𐤅𐤄 אֱלוֹהִים בָּם: (יב) וַיִּשְׁלַח וַיִּקָּחֵנִי מֵאַחַר הַצֹּאן / וַיִּמְשָׁחֵנִי בְּשֶׁמֶן הַקּוֹדֶשׁ: (יג) וַיְשִׂימֵנִי נָגִיד לְעַמּוֹ / וּמוֹשֵׁל בִּבְנֵי בְּרִיתוֹ:
מגילות מדבר יהודה

מגילה 11Q5 מקומראן ובה מזמור תהילים קנ"א בעברית. ניתן להבחין בשם "יהוה" כתוב בכתב עברי קדום, בעוד שאר המגילה כתובה בכתב מרובע

תוכן

המזמור מספר בקיצור את בחירתו ומשיחת דוד למלך על ידי שמואל, כפי שמסופר בספר שמואל א', פרק ט"ז. הסיפור עצמו מתרחש בארץ ישראל בשלהי תקופת השופטים. דוד, שהיה בן הזקונים של ישי, הופקד על ידו להיות רועה צאן. בעבודתו שיבח דוד והילל את אלוהים באמצעות נגינה על כלים שונים, כגון עוגב וכינור. כשרעה את הצאן בבדידות אמר דוד בליבו כי לא יוכלו ההרים והגבעות להעיד על ששיבח את אלוהים באמצעות נגינה, שכן רק העצים והצאן היו אֶת, כלומר עִם, דוד. עם זאת, אלוהים שמע את כל תפילותיו, ולפיכך, כשנשלח אליו הנביא שמואל נבחר דווקא דוד להימשח למלוכה ולהפוך לאחר מכן למלך ישראל, כפי שמתואר בהמשך ספר שמואל. זאת, על אף שהיה בן הזקונים ושאחיו היו גבוהי קומה ויפי מראה ממנו.

פסוקי הניצחון על גוליית

בתרגום השבעים מופיעים בסוף המזמור פסוקים ו'–ז', העוסקים בניצחון דוד על גוליית: יצאתי לקראת הפלשתי ויקללני באליליו, ואנכי שלפתי חרבו ואכרות ראשו מעליו, ואסיר חרפה מבני ישראל. עם זאת, במגילת התהילים הגדולה שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה נזכרת מפלת גוליית בראש מזמור קטוע, המופיע מייד לאחר מזמור שמקביל בתוכנו למזמור תהילים קנ"א כפי שהוא מופיע בתרגום השבעים: תהלת גב[ו]רה ל[דו]יד משמשחו נביא אלהים. אז רא[י]תי פלשתי מחרף מ[ערכות ישראל. ו]אנוכי [שלפתי] את [...].

שמריהו טלמון הציע להשלים את המגילה המקוטעת כ"פלשתי מחרף מ[ערכות ישראל]" מבוססת על ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק י': ”וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל"”, כלומר "פלשתי המקלל את אלוהי ישראל". זאת, בהשוואה לתרגום השבעים, שם הפירוש הוא "פלשתי המקלל אותי באלוהי הפלשתים". ג'יימס א. סנדרס משלים את התרגום כ"פלשתי מחרף ממ[ערכות פלשתים]", לפי ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ג: ”וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת ממערות [מִמַּעַרְכוֹת] פְּלִשְׁתִּים”. המשמעות המילולית בספר שמואל "פלשתי המגיע ממערכות, מערי הפלשתים", אך ניתן לפרש את ההשלמה באופן דומה יותר לנוסח המופיע בתרגום השבעים, כ"פלשתי המקלל באלוהי הפלשתים". המילה "שלפתי" היא השלמה משוערת, בהתבסס על תרגום השבעים.

סנדרס הניח כי הרווח בין שני חלקי המזמור מעיד בהכרח על פתיחתו של מזמור חדש, על אף שבתרגום השבעים שני החלקים מהווים חלק מאותו מזמור. לנוכח סיבה זאת, מנחם הרן חולק על דעתו של סנדרס. הרן מוסיף ואומר כי במזמורים שונים במגילת התהילים הגדולה נתגלו רווחים גדולים בתוך אותו המזמור, שאינם מעידים על תחילתו של מזמור חדש. נוסף על כך, תחילת חלקו השני של המזמור, הפותחת במילים "משמשחו נביא אלוהים", קשורה קשר הדוק לכתוב בפסוק י"ב שבחלקו הראשון. עובדה זאת מעידה, לטענת הרן, על קשר הדוק בין שני חלקי המזמור ושוללת את הטענה כי הפסוק "תהלת גבורה לדויד משמשחו נביא אלוהים" מעיד בהכרח על תחילתו של מזמור חדש.

השוואה לתרגום השבעים

השוואה בין המזמור שנמצא בקומראן לבין זה מתרגום השבעים
המגילה מקומראן	תרגום השבעים (מתורגם חזרה לעברית)
הללויה לדויד בן ישי:	זה המזמור לדויד כתוב בידו, והוא מחוץ למנין, אחרי הלחמו את גלית:
קטן הייתי מן אחי, וצעיר מבני אבי.	קטן הייתי באחי, וצעיר בבית אבי,
וישימני רועה לצונו, ומושל בגדיותיו.	וארעה את צאן אבי.
ידי עשו עוגב ואצבעותי כינור, ואשימה לה' כבוד.	ידי עשו עוגב, אצבעותי כוננו נבל.
אמרתי אני בנפשי: ההרים לוא יעידו לי, והגבעות לוא יגידו עלי. העצים את דברי והצאן את מעשי,	(חסר)
כי מי יגיד ומי ידבר ומי יספר את מעשי?	ומי יגיד לאדוני?
אדון הכול ראה. אלוה הכול הוא שמע והוא האזין.	אדוני הוא שישמע.
שלח נביאו למושחני, את שמואל לגדלני.	הוא שלח מלאכו,
וישלח ויקחני מאחר הצואן, וימשחני בשמן הקודש,	וישיאני מצאן אבי, וימשחני בשמן משחתו.
וישימני נגיד לעמו, ומושל בבני בריתו.	(חסר)
יצאו אחי לקראתו, יפי התור ויפי המראה,	אחי יפים וגדולים,
הגבהים בקומתם, היפים בשערם, לוא בחר ה' אלוהים בם.	ולא רצה בם ה'.
תהלת גב[ו]רה ל[דו]יד משמשחו נביא אלוהים:	(חסר)
אז רא[י]תי פלשתי מחרף מ[ערכות ישראל.]	יצאתי לקראת הפלשתי, ויקללני באליליו,
[ו]אנוכי [שלפתי] את... (חסר)	ואנוכי שלפתי את חרבו, ואכרות את ראשו מעליו, ואסיר חרפה מבני ישראל.

בין גרסתו העברית של המזמור לבין גרסתו בתרגום השבעים ניכרים הבדלים אחדים:

בראש המזמור בתרגום השבעים, נאמר: "זה המזמור לדויד כתוב בידו, והוא מחוץ למנין, אחרי הלחמו את גלית". עם זאת, המזמור העברי פותח במילים "הללויה לדויד בן ישי". המילה "הללויה", שאינה קשורה לתוכן המזמור, ככל הנראה נשאבה לתוכו מסיומו של תהילים ק"נ: ”כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ” (פסוק ו'). על אף שבמגילת התהילים הגדולה דווקא מזמור תהילים קל"ד קדם לתהילים קנ"א, ייתכן שמזמור תהילים ק"נ קדם לו בעריכה אחרת, בדומה לזאת שבתרגום השבעים. לדעת הרן (1985), כותרתו המקורית של המזמור הייתה "לדויד" או "לדויד, אחרי הלחמו את גלית". ריינהרד קראץ (2020) טוען כי השוני המהותי בין הפסוקים נובע מכך שהפסוקים העוסקים בסיפור דוד וגלית הם תוספות מאוחרות.

בפסוק ח' מצוין כי אדון הכול, כלומר אלוהים, האזין לכל נגינותיו ותפילותיו של דויד. עם זאת, בתרגום השבעים ניתן לפרש את הביטוי המקביל כ"אדון", ולא בהכרח אלוהים. קראץ (2020) טוען כי המילה "אדון" בהקשר זה מתייחסת לנגינת דוד לשאול אדוניו, שהיה מלך ישראל לפני דוד. דוד ניגן לשאול עוד טרם הילחמו בגוליית. קראץ מוסיף ואומר כי המזמור שוכתב בעברית כך שהמילה "אדון" תתייחס לאלוהים ולא לשאול, ולפיכך נתווספו במזמור העברי פסוקים ה'–ז', העוסקים ביחס בין דוד לאלוהים ואינם נמצאים בתרגום השבעים. ג'יימס סנדרס, הראשון שחקר את המזמור בגרסתו העברית, טען כי פסוקים ה'–ז' אינם תוספות מקומראן אלא השמטות של תרגום השבעים. לדבריו, המתרגם שגה, בחושבו כי המילים "והוא האזין" הן, למעשה, "והוא האדון", ולפיכך הוא תרגם את הפסוק כ"אדוני הוא שישמע".

בעוד שבמזמור שנתגלה בקומראן פסוקים י'–י"א באים לפני פסוקים י"ב–י"ג, הרי שבתרגום השבעים הסדר הפוך. לטענת קראץ (2020), המשכתב מקומראן ניסה באמצעות היפוך הסדר להתאים את סדר התרחשות האירועים בשיר לזה שנמצא בספר שמואל א', פרק ט"ז, שם דוד נמשח למלוכה רק לאחר ששמואל פגש את אחיו. עם זאת, השינוי בסדר הפסוקים פוגע במבנה הסימטרי של תרגום השבעים. בכך, טוען קראץ (2020), כי המזמור מקומראן הוא המאוחר ולא המזמור מתרגום השבעים.

בראש חלקו השני של המזמור מופיע הפסוק "אז רא[י]תי פלשתי מחרף מ[ערכות ישראל]", מה שמתאים, כאמור, לספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק י': ”וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל"”. הנוסח היווני לפסוק, "יצאתי לקראת הפלשתי ויקללני באליליו", מתייחס דווקא לדבריו של גוליית הבאים בהמשך אותו הפרק: ”וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו.” (פסוק מ"ג).

הגרסה העברית מקומראן משתמשת בכל פסוק בתקבולת, כגון "ההרים לא יעידו לי, והגבעות לא יגידו עלי". נעשה שימוש במבנה התקבולתי גם בפסוקים מתרגום השבעים, שבהם לא נעשה שימוש כזה. חלק מהתקבולות שאינן קיימות בתרגום השבעים כתובות בלשון מאוחרת, כגון "שלח נביאו למושחני, את שמואל לגדלני". לפיכך, יש הרואים בהן תוספות מאוחרות.

ניתוח

כיוון שכתב היד במזמור בגרסתו מקומראן נכתב באופן לא ברור, וכיוון שלא חולק לפסוקים, חוקרים רבים החלו לנתח את הכתוב ולחלק אותו לפסוקים לאחר גילוי המגילה.

סנדרס, הראשון שחקר את המזמור בגרסתו העברית, היה גם הראשון שניתח אותו, אך הניתוח שלו איננו מקובל עוד. כך, למשל, סנדרס (1965) קיבץ את הקטעים "ואשימה לה' כבוד, אמרתי אני בנפשי" לכדי פסוק אחד. עם זאת, חלוקה הגיונית יותר של הקטע היא הצבת החלק "אשימה לה' כבוד" בפסוק ד', שמתאר את דוד כשהוא מנגן בכלי נגינה. לכן החלק הזה מעניק את הסיבה לכך: פיאור שמו של ה'. את החלק "אמרתי אני בנפשי" הגיוני היה להציב כמעין פתיח לפסוק ה', שבו דוד מתאונן כי אף אחד לא יעיד על מעשיו. צורותיהן של האותיות ו"ו ויו"ד במזמור כמעט זהות, מה שהוביל לכך שבחלק מהפענוחים הראשונים של המזמור נכתבה האות ו"ו במקום יו"ד. משום כך, סנדרס (1965) ניתח את פסוק ו' כ"העצים את דְּבָרוֹ והצואן את מַעֲשוֹ", במקום הפענוח המקובל, "העצים את דְּבָרַי והצואן את מַעֲשָי". החוקר בנימין אופנהיימר הציע את הפענוח השני של הפסוק. לטענתו, אם מפרשים אותו בדרך זו, ניתן להבין כי על אף שרק העצים והצאן היו עם דוד, אלוהים שמע את כל תפילותיו. אם מפענחים את המזמור בדרך שבה הציע סנדרס (1965), הרי שהעצים והצאן היו עם אלוהים, מה שלא מתיישב עם משמעות המזמור.

דוגמה נוספת לניתוח לא מקובל של המזמור היא בפסוק ו'. בעבר הוצמדה לתחילתו של הפסוק המילה האחרונה בפסוק ה', "עלי", כך שהפסוק נקרא "עלי העצים את דברי", והמילה "עלי" הפכה לסמיכות של המילה "עלים". לנוכח הדמיון הרב בין האותיות ו"ו ויו"ד במזמור, לפי פרשנויות אחדות, הפסוק נקרא "עלו העצים את דברי": "עלו" מלשון "השביחו". עם זאת, נהוג לשייך את המילה "עלי" לפסוק ה', כך שהוא נקרא "הגבעות לא יגידו עלי".

ניתן לראות כי המזמור מתרגום השבעים בנוי במבנה סימטרי. שינוי המיקום של פסוקים י'–י"א וי"ב–י"ג בגרסה מקומראן, בהשוואה לתרגום השבעים, פוגע במבנה התקבולתי בהקשר של דוד לעומת האחים. עם זאת, הסופר מקומראן מרחיב את המבנה התקבולתי באמצעות הפסוקים שאינם מופיעים בתרגום השבעים.

המגילה מקומראן דוד הוא הקטן מאחיו, ולכן אביו בוחר בו לרעות את הצאן. דוד מפאר את שם ה' באמצעות כל נגינה. דוד סבור שאף אחד לא יוכל להעיד על נגינתו. דוד סבור שרק העצים והצאן שומעים את דבריו. דוד סבור שאף אחד לא יכול לשמוע את דבריו. ה' שמע כל העת את נגינתו של דוד. ה' שולח את שמואל כדי למשוח את דוד ולפאר את שמו. על אף שדוד קטן מאחיו, שמואל לוקח אותו מאחורי הצאן ובוחר למשוח דווקא אותו למלוכה.

תרגום השבעים "לדוד, אחרי הלחמו את גלית". דוד מוצג כקטן מאחיו. דוד רועה את צאן אביו. דוד לא יודע האם אדוניו שומע את נגינותיו. אדוני שומע את נגינתו של דוד ושולח את מלאכו אליו. מלאך אדוני לוקח את דוד מצאן אביו, כדי למשוח אותו למלוכה. על אף שדוד קטן מאחיו, דווקא הוא נמשח למלוכה. דוד נלחם בגוליית ומביס אותו.

מקורות

המזמור עצמו שואב ביטויים רבים מסיפור משיחתו של דוד למלך בספר שמואל א', פרק ט"ז:

• בפסוק ד', העובדה שדוד ידע לנגן על כינור שאולה מפסוק כ"ג: ”וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ”. בתנ"ך לא מצוין כי דוד ידע לנגן על עוגב, אך הצמד הנרדף כינור-עוגב מופיע פעמים נוספות בתנ"ך, כגון בספר בראשית, פרק ד', פסוק כ"א: ”אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב”.
• בפסוק י', הביטויים "הגבהים בקומתם" ו"יפי המראה" שאולים מפסוקים ו'–ז', ביחס לאליאב בן ישי, אחיו של דוד המלך: ”וַיְהִי בְּבוֹאָם, וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב... וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ"”.
• בפסוק י"א, הביטוי "לא בחר ה' אלוהים בם" שאול מפסוק ט', והוא מתייחס לאבינדב, אחיו האחר של דוד: ”וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: "גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה'"”.
• בפסוק י"ב, העובדה ששמואל נשלח כדי לקחת את דוד מהצאן ולמושחו למלך, "וישלח ויקחני מאחר הצאן", מוזכרת אף היא בפסוק י"א: ”וַיֹּאמֶר: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן", וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: "שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ"”.

בנוסף, ניכר שכותב המזמור התבסס על מקורות אחרים בתנ"ך:

• מקריאה בפרק ט"ז בלבד, בקטע העוסק במשיחת דוד, עולה שרעיית הצאן היה חד פעמית, אך במקומות אחרים בתנ"ך כתוב שדוד היה רועה את צאן אביו דרך קבע. כך, למשל, הדין עם ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ד: ”וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן"”.
• בפסוקים ג' וי"ג, הפועל "לשים" אדם, במשמעות של להציב אותו בתפקיד מסוים, חוזר על עצמו בספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק ה': ”וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה”.
• בפסוק ד', התקבולת "ידי עשו עוגב ואצבעותי כינור" מופיעה פעמים נוספות בתנ"ך, כמו למשל בספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ח': ”לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו”.
• עוד באותו הפסוק, הביטוי "ואשימה לה' כבוד" מופיע גם בספר תהלים, פרק ס"ו, פסוק ב': ”שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ”.
• בפסוק י"ב, הביטוי "שמן קודש" מופיע פעם אחת נוספת במקרא בלבד, בספר תהלים, פרק פ"ט, פסוק כ"א, שוב בהקשר של משיחת דוד למלך: ”מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו”.
• עוד באותו הפסוק, הביטוי "וישלח ויקחני מאחר הצאן" מופיע במילים דומות בספר תהלים, פרק ע"ח, פסוקים ע'–ע"א: ”וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ”.
• בפסוק י"ג, מינויו של דוד ל"נגיד לעמו" מופיע פעם נוספת בספר שמואל ב', פרק ה', פסוק ב': ”וַיֹּאמֶר ה' לְךָ: "אַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל"”.
• הביטויים "מאחר הצאן" (פסוק י"ב) ו"נגיד לעמו" (פסוק י"ג), מופיעים גם בדברי נתן הנביא לדוד בספר שמואל ב', פרק ז', פסוק ח': ”אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל”.

עם זאת, המזמור בנוי גם מרבדים עצמאיים, שלא קשורים לכתוב בתנ"ך. כך, למשל, לא מוזכר מחוץ למזמור כי בהיותו רועה צאן הילל ושיבח דוד את אלוהים באמצעות נגינה. גם תיאור רגשותיו של אדם, בדומה לרגשותיו של דוד שהופיעו במזמור, איננו אופייני לספרות המקראית.

המזמור כלול בנוסחיה של הברית הישנה, הגרסה הנוצרית לתנ"ך, המשמשים את הכנסיות היוונית אורתודוקסית, הקופטית, הארמנית והסורית-אורתודוקסית. עם זאת, הוא אינו כלול בנוסחים המשמשים את הכנסיות הקתולית והפרוטסטנטית.

לשון

עד לגילויה של מגילת התהילים הגדולה בפברואר 1956 היו הדעות באשר למוצאו ולזמנו של המזמור חלוקות. חוקרים אחדים טענו כי אין שום ראיות לכך שהמזמור נכתב אי פעם בעברית, וכי הוא נכתב ביוונית. אחרים, כגון מרטין נות ואברהם כהנא, טענו ההפך, ואף ניסו לשחזר את המקור העברי המשוער של המזמור מתוך גרסתו היוונית. לאחר שנמצא המזמור בין מגילות מדבר יהודה נהפכו היוצרות. סנדרס, הראשון שחקר את המזמור בגרסתו העברית ממגילות מדבר יהודה, טען כי זוהי גרסתו המקורית של המזמור. הוא הוסיף וטען כי המזמור נכתב בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. לטענתו, במזמור עולה דמותו של הרועה הטוב מתיאוריו של דוד, תיאור המקובל רק בתרבות יוון העתיקה. ניתן להניח כי המזמור חובר בתקופה מאוחרת גם כיוון שהוא נכלל בספרים החיצוניים, כלומר הוא נכתב קרוב לתקופת חתימת המקרא, מה שלא אפשר לו להופיע בתוכו. טענה אחרת למועד חיבורו המאוחר של המזמור היא שהוא אינו מתאר את דוד כחלק מניסיון לספר על המציאות ההיסטורית בימיו, אלא שהוא הושפע מנטיותיהם של סופרים שפעלו בימי תקופת בית שני וביקשו להשתמש בדמותו של דוד בסיפור כסמל לעצמאות יהודאית עתידית מפני האימפריה ששלטה בארץ ישראל באותם זמנים, לרבות האימפריה הפרסית, הממלכה הסלאוקית והאימפריה הרומית. כך גם, לדעת חוקרי המקרא, סיפור דוד וגוליית עצמו משתמש בדמותו של דוד לצרכים פוליטיים ולהאדרת שמו של דוד, כאשר בסיפור המקורי מתקופת בית ראשון, הגיבור שהביס את גוליית לא היה דוד, אלא אלחנן בן יערי (שמואל ב', כ"א, י"ט).

טיעון לכך שהמזמור נכתב בתקופה מאוחרת מתבסס על לשונו. חוקרים נוטים לייחס את לשון המזמור לזו שהייתה מדוברת בשלהי תקופת בית שני. זאת, כיוון שהמזמור כולל השפעות מהשפה הארמית ומלשון חז"ל, שנפוצו רק באותה התקופה, מה שמחזק את הטענה שלפיה המזמור נכתב במקורו בעברית. זאת, עקב הימצאותם של ביטויים רבים האופייניים ללשונות אלה:

• כתיב מלא: השם המופיע בראשית המזמור הוא "דויד" בכתיב מלא, ולא "דוד" בכתיב חסר, כמקובל בספרים שנכתבו בתקופת בית שני, כגון דברי הימים, עזרא ונחמיה. השמות "צון" (פסוק ג', במקום "צאן"), "לוא" (פסוקים ה' וי"א, במקום "לא") ו"תור" (פסוק י', במקום "תואר" או תֹאר"), הכתובים אף הם בכתיב מלא, מתקשרים ללשון חז"ל הנוטה להשתמש בכתיב זה.
• בפסוק ב' מופיעה התקבולת "קטן הייתי מאחי וצעיר מבני אבי". בלשון המקרא המילה "אחי" מקבלת כביטוי נרדף דווקא את הצירוף "בני אמי", כאשר הדובר נכלל בקבוצה זאת: ”אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם” (ספר שופטים, פרק ח', פסוק י"ט). אם הדובר אינו נכלל בתוך הקבוצה, יכול לבוא הביטוי "בני אבי": ”וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו” (ספר בראשית, פרק מ"ו, פסוק ל"א). לפיכך, במקרה זה, עדיפה גרסתו של המזמור בתרגום השבעים: "צעיר הייתי בתוך אחי ונער בבית אבי".
• בפסוק ד' מופיעה התקבולת החסרה "ידי עשו עוגב ואצבעותי כנור". לעומת זאת, בנוסח תרגום השבעים התקבולת הופכת מלאה: "ידי עשו עוגב, אצבעותי כוננו נבל". תקבולת זאת, "עשה-כונן", מופיעה פעמים רבות בלשון המקרא, ואילו במזמור שנתגלה בקומראן היא איננה מופיעה בצורתה המלאה. כך, למשל: ”עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ” (ספר איוב, פרק ל"א, פסוק ט"ו).
• בפסוק ה' מופיע הביטוי "אמרתי אני", שבו הנשוא קודם לכינוי הגוף. תופעה זאת חוזרת על עצמה בספרים מקראיים, שכתיבתם מתוארכת לשלהי תקופת בית שני. כך במגילת קהלת: ”דִּבַּרְתִּי אֲנִי” (פרק א', פסוק ט"ז), ”וּפָנִיתִי אֲנִי” (פרק ב', פסוק י"א) וגו'. כך גם בספר דניאל: ”וְרָאִיתִי אֲנִי” (פרק י"ב, פסוק ה').
• בהמשך אותו הפסוק מופיע הביטוי "'אמרתי בנפשי". ביטוי זה מופיע פעמים רבות בתרגום הפשיטתא הארמי לברית החדשה. הביטוי מופיע ברוב ספרי המקרא כך: ”וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ” (ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק י"ז).
• בהמשך אותו הפסוק מופיע המשפט "ההרים לא יעידו לי". מילת היחס הנצרכת בלשון המקרא היא להעיד בו ולא להעיד לו: ”הָעֵד הֵעִד בָּנוּ” (ספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק ג').
• בפסוק ז' מופיע הביטוי "אדון הכול ראה". ניתן לפרש את פסוק זה בשני אופנים: פירוש אחד הוא "האדון, אלוהים, את הכול ראה", אך הוא עלול להעלות קושי. הפירוש השני הוא "האדון של הכל ראה". אם מקבלים את פירוש זה, הרי שהוא קשור ללשון מאוחרת. התפילה "עלינו לשבח" פותחת בביטוי זה: ”עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל”. הביטוי מקביל לביטוי הארמי "מרי כולא", כפי שמופיע בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ"ב, עמוד ב', והוא אף מוזכר בספר בן סירא.
• בפסוק ט' דוד מספר כי שמואל הנביא נשלח "לגדלני", מילה נרדפת למשיחה בשמן. מדובר, ככל הנראה, בתרגום של הפועל הארמי "רבה" מלשון "לרבות". כך, למשל, הפסוק ”מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו” (ספר תהלים, פרק פ"ט, פסוק כ"א) מתורגם לארמית כך: ”אַשְׁכְּחִית דָוִד עַבְדִי בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא רַבֵּיתִי יָתִיהּ”.
• תיאור הבחנה: בפסוק י"א מופיע הביטוי "הגבהים בקומתם היפים בשערם" כתיאור הבחנה. בלשון המקרא צריך היה להיות "גבוהי הקומה ויפי השיער" כסמיכות, בדומה למופיע בפסוק י': "יפי התור ויפי המראה". שימוש בתיאור הבחנה נפוץ בלשון חז"ל. כך, למשל: ”נאה במעשים” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ה, עמוד ב'). טלמון מציע שהכוונה היא כי אחי דוד אינם יפים בשיערם, אלא בשיעור קומתם.
• בפסוק י"ג מופיע הביטוי "בני ברית", שאינו מופיע במקרא ולו פעם אחת, והוא אופייני רק ללשון חז"ל. הביטוי מופיע בתוספתא ובמשנה: ”שׁוּם כֶּסֶף, וּשְׁוֵה כֶּסֶף, בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְּרִית.” (מסכת בבא קמא, פרק א', משנה ג'). הוא מופיע גם במגילת מלחמת בני אור בבני חושך שנתגלתה אף היא בקומראן, ושייכת לספרים החיצוניים. עם זאת, הביטויים "אנשי ברית" ו"בעל ברית" הם דווקא כן מקראיים.
• בכותרת המזמור השני מופיע הביטוי "משמשחו נביא אלוהים". השימוש בש"ין הזיקה בצורתה המקוצרת אופיינית ללשון חז"ל, ואילו מקבילתה המקראית היא המילה "אשר".

עם זאת, הרן (1985) טוען כי ביטויים אלה דווקא מצביע על קשיים לשוניים שבאים לידי ביטוי במזמור. לטענתו, קשיים אלה עשויים להעיד על כך שזוהי איננה גרסתו המקורית של המזמור, וכי הגרסה מקומראן והגרסה מתרגום השבעים מקורן בגרסה עברית קדומה יותר. הרן מוסיף ואומר כי אם מוציאים מהמזמור שנמצא בקומראן את פסוקים ה'–ז' ואת שאר התוספות, שאינן מופיעות בתרגום השבעים, ניתן לראות דמיון רב ללשון המקרא, ולא ללשון חז"ל. לפיכך טוען הרן (1985) כי המזמור בגרסתו העברית המקורית שאבדה אמור להידמות למזמור שבתרגום השבעים, ואילו הביטויים מלשון חז"ל המופיעים לאורכו מעידים רק על תוספות מאוחרות.

ראו גם

• תהילים קנ"ב–קנ"ה

לקריאה נוספת

• יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, על המקורות החוץ מקראיים, מזמור קנ"א
• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. פרק כג' 'וישלח ויקחני מאחורי הצואן': סיפור משיחת דוד במזמור קנ"א מקומראן. עמ' 262–271
• אברהם כהנא, מזמור קנ"א, ספרים החיצונים – חלק שני, תל אביב, תרצ"ז, עמ' 101–102
• תהלים קנ"א, בתוך: הספרים החיצונים, כרך "כתובים אחרונים", מתורגמים ומפורשים על ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה תל אביב. עמ' 41–44
• א. מ. הברמן, שלושה מזמורים חיצוניים ממדבר יהודה, בית מקרא י, 1964, עמ' 3–9
• אבי הורביץ, התואר הבתר־מקראי "אדון־הכל" – והופעתו במזמור קנא מקומראן, תרביץ לד, 1965, עמ' 224–227
• אבי הורביץ, לשונו וזמנו של מזמור קנ"א מקומראן, ארץ ישראל ח, 1967, עמ' 82–87‏, JSTOR 23616823
• מנחם הרן, שני הנוסחים של מזמור תהלים קנא, תרביץ נד, 1985, עמ' 319–329‏, JSTOR 23596692
• שמריהו טלמון, מזמורים חיצוניים בלשון העברית מקומראן: מזמור קנא, תרביץ לה, 1966, עמ' 214–234
• ריינהרד קראץ, לחיבורו של מזמור תהלים קנא, מגילות טו, 2020, עמ' 263–272
• יאיר זקוביץ, "דברי דוד הראשונים: עיונים במזמור קנא מקומראן", על מגילת ספר (תשנ"ז), עמ' 73–84
• דליה עמארה, "מזמור קנא מקומראן והיחס בינו לבין מזמור 151 בתרגום השבעים", טקסטוס 19 (תשנ"ח), עמ' א–לה
• אלכסנדר רופא, "תהלים קנא, קלב, קיד, ושאלת הסוגים הספרותיים בשירה המזמורית", ש"י לשרה יפת (תשס"ח), עמ' 433–441

• J. A. Sanders, The Psalms Scroll of Qumrân Cave 11 (11QPs^a) (DJD IV), Clarendon press: OXFORD, 1965, pp. 53-76
• John Strugnell, Notes on the Text and Transmission of the Apocryphal Psalms 151, 154 (= Syr. II) and 155 (= Syr. III), Harvard Theological Review 59, 1966, עמ' 257–281 doi: 10.1017/S0017816000009767
• A. Hurvitz, Observations on the Language of the Third Apocryphal Psalm from Qumran, Revue de Qumrân 5, 1965, עמ' 225–232
• Frank Moore Cross, David, Orpheus, and Psalm 151:3-4, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, Oct., 1978, in JSTOR
• Bjørnar Storfjell, The Chiastic Structure of Psalm 151, Andrews University, 1987

קישורים חיצוניים

• מגילות מדבר יהודה: 11QPs מגילת תהילים, עמודה 28, באתר "ויקיטקסט"
• מידע על מגילת 11QPs^a שבקומראן המכילה נוסח עברי של מזמור קנ"א. (באנגלית)
• Qumran Psalms Scroll (11Q5/11QPs-a)‎ (באנגלית)
• פרק 48 – דבר היום: קטן הייתי מן אחי – על מזמור קנ"א מקומראן בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס

הערות שוליים

ערך מומלץ