תחום שבת
תחום שבת (או תחום סתם) הוא השטח שבו מותר ליהודי להלך ברגליו בשבת, ביום הכיפורים וביום טוב. על פי ההלכה, יציאה מהתחום בשבת אסורה. איסור זה נקרא גם 'איסור תחומין'. שטח התחום הוא בדרך כלל 2,000 אמות (כ-1 ק"מ) לכל כיוון מחוץ לגבול השטח העירוני שבו נמצא האדם בשעת כניסת השבת או החג. ניתן להגדיל את שטח תחום שבת בכיוון אחד עד ל-4,000 אמות על ידי תיקון עירוב תחומין.
 | |
| שלט הנמצא כיום בין אושא לשפרעם, שכנראה עד כאן היה תחום שבת של אושא | |
| מקרא | שמות, ט"ז, כ"ט |
|---|---|
| משנה תורה | ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ז |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימנים שצ"ו-ת"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו שכ"א ספר החינוך, מצווה כ"ד |
דין זה מתייחס רק להילוך האדם מחוץ למקום יישוב, בעוד טלטול חפצים אסור בדרך כלל בשטח פתוח (שטח שנחשב לרשות הכרמלית בשבת וביום כיפור, ואיסור טלטול החפצים בו הוא מדרבנן), למעט ביום טוב בו אין איסור הוצאה מרשות לרשות.
מקור הדין
עריכהמקור תחום שבת הוא בפסוק בספר שמות בו משה מצווה את בני ישראל לא לצאת מחוץ למחנה ישראל במדבר סיני על מנת ללקוט את המן, ביום השבת.
רְאוּ, כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
— פרק ט"ז פסוק כ"ט
קיימת מחלוקת בין שיטת התלמוד בבלי ובין התלמוד ירושלמי על תוקפו של דין זה. לשיטת התלמוד בבלי, אין לאיסור מקור כלל מן התורה אלא כולו גזירת חכמים בלבד (והפסוק מספר שמות משמש כאסמכתא בלבד). לשיטת התלמוד ירושלמי, האיסור מבוסס על הפסוק דלעיל (בו נאמר "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי") ולכן הוא איסור דאורייתא, אולם, רבי שמעון בר כרסנא אומר בשם רב אחא, שתחום שבת מהתורה הוא 12 מילים (כ-12 קילומטרים), כתחום שטח מחנה ישראל במדבר סיני, ותחימתו לאלפיים אמות בלבד היא גזירת חכמים[1].
הרי"ף בעירובין, ניסה ליישב את סוגיית התלמוד בעירובין י"ז, ממנה עולה כי תחום שבת הוא מדאוריתא עם יתר סוגיות הש"ס מהן עולה כי תחום שבת הוא מדרבנן, על פי הירושלמי שיציאה מחוץ לי"ב מיל אסורה מן התורה ויציאה מחוץ לאלפיים אמה אסורה מדרבנן. הרמב"ם פוסק בעקבות הרי"ף שיש תחום שבת מהתורה. בספר המצוות הוא כתב שיציאה מחוץ לאלפיים אמה אסורה מן התורה, אך במשנה תורה הוא כתב שרק יציאה מחוץ לי"ב מיל אסורה מן התורה[2]. הרמב"ן, הרא"ש וראשונים אחרים פסקו כשיטה השנייה, שאין כלל איסור תחומין מהתורה[3]. מחלוקת זו לא הוכרעה בפירוש בשולחן ערוך, ונטיית הפוסקים בדורות האחרונים היא לחשוש לחומרא לדעה שיש איסור תורה ביציאה מתחום 12 מיל.
טעם גזירת תחום שבת
עריכהיש שכתבו שטעם גזירת האיסור לצאת בשבת יותר מ-2,000 אמות מחוץ לתחום העיר, הוא כדי שאדם לא יתעסק בדברי חול בשבת וביום טוב, אלא יעסוק בעונג שבת ובלימוד תורה[4].
מדידת תחום שבת
עריכה
ערך מורחב – מדידת תחום שבת
תחום שבת נמדד מסביב למקום בו נמצא ('שובת') האדם בשבת. הזמן הקובע למדידה הוא זמן כניסת שבת, שעת בין השמשות של יום שישי, וחישוב התחום מתבסס על נתון זה.
השובת בשטח פתוח מחוץ ליישוב, מודד אלפיים אמה חוץ לארבע אמותיו, שנחשבים לרשותו[5]. אם האדם שובת בבית מבודד שאינו חלק מיישוב, תחום שבת נמדד מחוץ לחצר הבית, אם הוא שובת בתחום יישוב, כל שטח היישוב נחשב כתחום ארבע אמות, ומדידת התחום נעשית 70 אמה לאחר הבית, (או חצר מיושבת וכדומה) הקיצוני ביותר לכל כיוון בעיר[5][6]. למעשה תחום השבת אינו נמדד כמעגל אלא כמרובע, דבר שגורם להגדלת שטחו, ראו בהמשך.
אין צורך באמירה או בכוונה מיוחדת על מנת שיהיה לאדם תחום שבת רגיל[7], אולם אדם יכול להצהיר שמקום שביתתו נמצא במקום אחר מהמקום בו הוא נמצא בשעת כניסת השבת, ותחום השבת יקבע לפי המקום שבו מצהיר שהוא שובת (ובתנאי שהמקום לגביו הוא מצהיר על שביתתו, נמצא בתוך תחום השבת של המקום בו הוא נמצא בפועל בשעת כניסת שבת). לדוגמה: אדם שנמצא בשעת כניסת השבת בסמוך למקום יישוב, יכול להצהיר שמקום שביתתו הוא בתוך היישוב.
מדידת גבול העיר
עריכהעל מנת למדוד את תחום השבת לאדם שנמצא במקום יישוב, יש למדוד קודם את גבול שטח העיר, גבול שממנו מתחילים למדוד את מרחק 2,000 האמות. מדידת גבול שטח העיר אינה נעשית בצורה מדויקת; אם העיר עגולה (או לא סימטרית), "מרבעים" את העיר, דהיינו מחשבים את שטח העיר כאילו היא ריבוע או מלבן בעל ארבע זוויות בהתבסס על הבתים הקיצונים שממוקמים על פיאות המרובע, ומודדים את תחום השבת מחוץ למרובע זה[8].
מדידת תחום 2,000 האמות
עריכהמדידת 2,000 האמות של תחום השבת לא מתחילה מבתי העיר עצמה, אלא מהמלבן שנחשב לתחום העיר. ממלבן זה מודדים בכמה נקודות (בדרך כלל בפינות המלבן) את מרחק 2,000 האמות, כאשר המדידה נעשית בקו ישר שהוא המשכו של תחום העיר (כאשר מודדים מפינה). תחום השבת הסופי נמדד כמלבן, כלומר על ידי חיבור הנקודות שלפי המדידה נמצאות במרחק של 2,000 אמות מהעיר בכל פאה לקו ישר (בדרך כלל הנקודות הנמצאות מול פינות תחום העיר), ולאחר מכן חיבור הישרים למלבן[9]. התוצאה מדרך מדידה זו היא ש-2,000 אמות הן המרחק המינימלי מהעיר לקצה תחום השבת, ולא המרחק הקבוע, הממוצע או המקסימלי. לדוגמה: יוצא שאלכסון המרובע של תחום השבת הוא כ-2,800 אמות, ולא רק 2,000 אמות. ייתכן גם ובעקבות המדידה ייווצר מרובע בעל צלעות שאינן מקבילות זו לזו, בשל קשיי מדידה באחת הפאות[10].
דרך המדידה
עריכהבהלכה ישנם כללים מדויקים כיצד למדוד את מרחק 2,000 האמות מגבול העיר, מתוך מטרה שהמדידה תהיה מדויקת ככל האפשר. המדידה נעשית באופן כללי כמדידה אווירית, תוך ניסיון להתעלמות ממרחק שנוסף עקב שינויי גובה. הכללים המובאים בהלכה מתאימים למדידה מדויקת באמצעים שהיו זמינים בעולם העתיק:
המדידה נעשית בחבל פשתן של 50 אמות (כ-25 מטרים). יש צורך בחבל באורך 50 אמות בדיוק, לא קצר יותר ולא ארוך יותר. כל מדידה של 50 אמות נעשית באופן רציף, ומתחילה מקצה המדידה שלפניה. במקרה ויש מכשול בקצה קטע 50 האמות, כגון נהר, ניתן לחזור מרחק ידוע לאחור (למשל 25 אמות, חצי החבל), ולהתחיל ממנו את קטע 50 האמות, ולאחר מכן להשלים במקום אחר את מרחק החזרה.
המדידה צריכה להעשות כנגד העיר או תחומה, אף אם השטח קשה למדידה עקב צורת השטח שלו, ואין להעביר את המדידה לשטח שאינו כנגד העיר ותחומה, אף אם הוא שטח נוח יותר למדידה[11]. אולם ניתן להעביר את המדידה לשטח שאינו כנגד העיר אך הוא בתוך תחומה. לדוגמה: ניתן להעביר את המדידה בחלק המזרחי 2,000 אמות מצפון או מדרום לעיר, כיוון ששטח זה נמצא בתוך תחום העיר, מאחר שתחום השבת נמדד כמרובע ולא כעיגול[12].
בהמה וכלים
עריכהגם כלפי בהמותיו של אדם וחפציו קיים תחום שבת, תחום שהוא למעשה תחום השבת של בעליהם, ואסור להוציא אותם מחוץ לתחומם, אפילו על ידי אדם אחר שלו תחום שבת אחר, כגון שעירב עירוב תחומין[13]. אולם אם בעלי הבהמה או החפץ מסר אותם לאדם שיטפל בהם, כגון לרועה, הבהמה והכלים נחשבים שעברו לרשותו של המקבל, ותחום השבת שלהם יהיה תחום השבת של המקבל[14]. דין זה הוא גם במקרה והמסירה בפועל הייתה באמצע השבת, ובתנאי שבעל הבהמה או החפצים תכנן למסור את חפציו לאחר עוד לפני כניסת השבת.
בהמה וכלים בשותפות
עריכהבהמה וכלים הנמצאים בבעלות משותפת של אנשים שונים, תחום השבת של הבהמה והכלים הוא כתחום השבת של שניהם ולחומרא, היינו שתחום השבת שלהם הוא רק במקום שכל בעליהם יכולים ללכת אליו, ולא במקום שרק חלק מבעליהם יכולים ללכת[15]. דין זה הוא אף כלפי תבשיל, במקרה ואישה שאלה מחברתה, שלה תחום שבת אחר, תבלין לתבשיל[16] (התבלין אינו בטל בתבשיל מפני שהוא דבר שיש לו מתירין). דין זה נוגע בעיקר ליום טוב שאין בו איסור הוצאה מרשות לרשות, שכן בשבת בדרך כלל אסור לטלטל חפצים בשטח פתוח, שנחשב לכרמלית.
ניתן לזכות חפצים לאחרים קודם כניסת השבת או החג על ידי אחר, על מנת שתחום השבת שלהם יהיה כתחום השבת של אחרים ולא כתחום השבת של בעליהם בעת כניסת השבת או החג[17].
חפצי הפקר
עריכהנחלקו תנאים בשאלת תחומם של חפצי הפקר: רבי יוחנן בן נורי סובר שחפצי הפקר קונים שביתה במקום בו היו מונחים בבין השמשות, לעומתו, סבורים חכמים שאינם קונים שביתה כלל, ומותר להוליך אותם ללא הגבלת מרחק כלל, כגון על ידי מספר בני אדם אשר להם תחומי שבת שונים. אמנם, אם זכה אדם בחפצי הפקר בשבת – כגון שהגביהם על דעת לזכות בהם – מקבלים הם את תחום השבת שלו, אף אם נתנם לאחר מכן לאדם אחר, ואסור להוציא חוץ לתחומו של הזוכה.
חפצים בפקדון ובהשאלה
עריכהחפצי אדם שמופקדין אצל אדם אחר – תחום השבת שלהם הוא כתחום השבת של שומר הפקדון, שכן הוא לא יוכל לשמור על החפץ אם לא יוכל להזיזו במקרה הצורך, וכן הדין בחפצים שהושאלו לשימוש. אולם חפצי פקדון שאינם בשמירה, תחומם הוא כתחום השבת של בעליהם[18].
מעיינות נהרות ובורות
עריכהמים שנעים ממקום למקום, כגון מי נחלים, נהרות, מעיינות, בארות ומי גשמים, אינם קונים שביתה בעת כניסת השבת במקום בו היו אז, מאחר שהם ניידים ולא נייחים, אלא תחומם הוא לפי תחום השבת של השואב אותם בשבת. אפילו אם המים נשאבו משטח פרטי של אדם אין המים נחשבים כחפציו, היות שהם בתנועה ולא במצב סטאטי, ולכן אינם קונים שביתה ברשות האדם שבבעלותו השטח בו נשאבו המים[19].
אולם מים שנשאבו מבור מים פרטי של אדם – תחום השבת של המים הוא כתחום בעל הבור, היות שהמים היו במצב סטטי בשעת כניסת השבת. ישנה מחלוקת האם בור מים של רבים הוא כרגלי כל אנשי העיר לחומרא, או כתחום השבת של השואב[20].
השואב מים לצורך חברו (כאשר המים אינם מבור של יחיד), אף על פי שכוונתו להעביר את המים לרשות חבירו – תחום השבת של המים הוא כתחום השבת של השואב ולא כתחום השבת של האדם שבעבורו נשאבו המים[21].
חפצי גוי
עריכהמעיקר הדין לא חל תחום שבת על חפצי גוי, אולם מגזירת חכמים יש להם את תחום השבת שכביכול יש לבעליהם הגוי, גזירה משום חפצי ישראל. לדין זה משמעות במקרה וגוי הביא בשבת חפצים מחוץ לתחום למקום יישוב שאינו מוקף בחומה או בעירוב (שהופכים את מקום היישוב לרשות ד' אמות אחת), שאז אסור לטלטלם מכח גזירה זו, היות שבאו מחוץ לתחום[22].
עירוב תחומין
עריכה- ערך מורחב – עירוב תחומין
במקרים מסוימים, ניתן לשנות את גבולות תחום השבת באופן אישי, דהיינו להאריך אותם לכיוון מסוים. דבר זה נעשה באמצעות עירוב תחומין – שמשמעו הנחת מזון במקום מסוים, והצהרה פורמלית על שביתתו של האדם במקום זה. באמצעות עירוב תחומין, ניתן ללכת אלפיים אמה בלבד לכל כיוון ממקום הנחת העירוב. באופן זה עירוב התחומין מאריך את גבול התחום לכיוון מסוים ומקצר אותו בכיוון ההפוך. כשאדם שובת בעיר, ומעוניין במשך השבת לצאת מתחום השבת של העיר, עליו להקפיד להניח את עירוב התחומין בתוך שטח תחום השבת של העיר, ואם הניח את עירובו מחוצה לו – נחלקו ראשונים בדינו.
תחום ארבע אמות
עריכהלכל אדם יש תחום ארבע אמות סביבו. לדין זה יש משמעות אם אדם יצא מחוץ לתחום השבת שלו, כך שיש לו תחום נוסף של ארבע אמות, שבו מותר לו להלך ולטלטל. דין זה נלמד מדברי משה לבני ישראל: "שבו איש תחתיו", דבר שנאמר אף ליוצאים ללקוט מן מחוץ לתחום שבת, וארבע אמות הן מידתו של אדם כשפושט ידיו ורגליו[23].
ישנה מחלוקת אם ארבע אמות אלו נמדדות לכל צד, כך שלמעשה לכל אדם יש תחום ארבע אמות שנמדד כמרובע של 8 על 8 אמות כשהאדם עומד באמצעם, או שארבע האמות נמדדות כמרובע של 4 על 4 אמות שהאדם באמצעם[24].
כל העיר כולה כארבע אמות
עריכה- ערך מורחב – כל העיר כולה כארבע אמות
אדם ששוהה בתוך שטח התחום במחיצה שהוקמה להקפת שטח מיושב, כגון בתוך בית, חצר, עיר מוקפת חומה או יישוב שהוקף בעירוב, כל השטח התחום במחיצה נחשב כארבע אמות, וכולו נחשב לו כתחום ארבע אמות, ו-2,000 האמות של תחום שבת נמדדות מחוץ לשטח זה. דין זה הוא אף אם המחיצה מקיפה שטח יישוב גדול ביותר. מחיצה שמקיפה שטח בלתי מיושב מועילה כדי שהשטח המוקף יחשב כארבע אמות רק אם היא מקיפה שטח של עד בית סאתיים, ולא שטח גדול יותר[25].
היוצא חוץ לתחום שבת
עריכהמי שיצא חוץ לתחום – עליו להישאר בתחום ארבע האמות בו הוא עומד עכשיו, ולא לצאת מהם. דין זה הוא בין אם יצא בשוגג ובאונס, ובין אם יצא במזיד[26] (אולם באונס הקילו בהגדרת תחום ארבע אמות[27]).
היתרים ליוצא בשוגג ובאונס מתחום השבת
עריכההיוצא חוץ לתחום שבת בשוגג ובאונס, ניתן בתנאים מסוימים להכניסו חזרה לתוך תחום השבת שלו, באמצעות עשיית מחיצה על ידי בני אדם המותרים ללכת עד מקום הימצאו (כגון שעירבו עירוב תחומין), ולאחר שמחיצת האנשים מקיפה אותו, את הדרך אל תחום השבת שלו וחלק קטן מתחום השבת שלו, הוא יהיה רשאי להיכנס בחזרה לתחום השבת שלו. דין זה מתבסס על עיקרון 'הבלעת תחומין', כלומר שאם תחום השבת החדש מתחבר עם תחום השבת הישן (כגון במקרה זה שהאדם מוקף במחיצת אנשים הנחשבת לתחום ארבע אמותיו, המתחברת אותו אל תחום השבת הישן שלו, האדם רשאי לחזור לתוך תחומו המקורי. היתר זה הוא רק כאשר האדם יצא מתחום השבת שלו שלא במזיד[28].
היתר נוסף הוא לאדם שיצא חוץ לתחום שלא במזיד, ונצרך לנקביו. במקרה זו האדם רשאי לצאת מתחום ארבע אמותיו עד שימצא מקום מתאים. היתר זה הוא מכח כבוד הבריות, שהוא שיקול להקל בדברים שתוקף איסורם הוא דרבנן. מאחר שהותר האדם לצאת מתחום ארבע אמותיו, הוא רשאי לחפש מקום מתאים שנמצא גם בתוך תחום השבת המקורי, וכיוון שנכנס חזרה לתוך תחומו, הרי הוא כמי שהחזירוהו באונס לתוך תחומו, ותחום השבת שלו חוזר להיות תחום השבת המקורי. גם היתר זה הוא דווקא למי שלא יצא במזיד מתחום השבת[29].
היוצא וחוזר
עריכהאדם שיצא מעצמו או שהוציאוהו אחרים מחוץ לתחום השבת שלו בשוגג או באונס, וגם חזר בשוגג או באונס – תחום השבת שלו חוזר לתחום השבת הראשוני שנקבע בעת כניסת שבת. אולם אם יצא או חזר במזיד לתוך התחום – יש לו רק את תחום ארבע האמות, כל זמן שאינו עומד בתוך שטח מחיצות העיר עצמה בה שבת בעת כניסת שבת. מי שהוציאו אותו באונס והניחוהו בעיר אחרת – רשאי ללכת בתוך שטח העיר, אף שלא שבת בה בעת כניסת השבת[28].
היוצא מתחום שבת ברשות
עריכהחכמים הקלו על היוצאים מחוץ לתחום לצורך מצווה, כגון מיילדת שנקראה למקום מרוחק באמצע השבת או עדים שבאו לבית הדין להעיד על קידוש החודש, ותחום השבת שלהם הוא 2,000 אמות מסביב למקום אליו הגיעו, אף שלא היו בו בעת כניסת שבת[30].
מי שצא ברשות, כגון שנקרא לדבר שיש בו פיקוח נפש, ובאמצע הדרך כאשר הוא כבר מחוץ לתחום השבת שלו הודיעו לו כי כבר בטל הצורך אליו הוא נקרא, חכמים הקלו שיש לו תחום של 2,000 אמות מסביב למקום בו הוא נמצא עכשיו. אם תחום השבת החדש שלו מתחבר עם תחום השבת הישן (כגון שהוא לא הספיק להרחיק יותר מ–4,000 אמות מחוץ ליישוב) – הוא רשאי לחזור ליישוב ולתחום השבת המקורי שלו, מכח עיקרון הבלעת תחומין. אם יש סכנה בשהייה בשטח הפתוח עד ליציאת שבת, רשאי האדם ללכת עד שיכנס למקום בטוח, מאחר שגם ספק פיקוח נפש דוחה את השבת[31].
חפצים
עריכהחפצים שהוצאו מתחום השבת שלהם והוכנסו בחזרה – תחום השבת שלהם חוזר להיות התחום הראשוני, היות שמעמדם הוא כמעמדו של אדם שיצא ונכנס באונס, שתחום השבת שלו לאחר ששב חוזר להיות תחום השבת המקורי[32].
תחום שבת למעלה מ-10 טפחים
עריכהבגמרא ישנה מחלוקת האם תחום שבת הוא גם באוויר מעל 10 טפחים מהארץ, או רק בגובה פני השטח, בדומה לרשות הרבים ולכרמלית שהם רק עד גובה 10 טפחים מהארץ[33]. מחלוקת זאת לא הוכרעה בגמרא אלא נשארה כספק, ולכן להלכה השולחן ערוך נקט שבמקום שתחום השבת הוא דרבנן (כל מקום עד מרחק 12 ק"מ, ראו למעלה) אין תחום שבת למעלה מי' טפחים (לפי הכלל 'ספק דרבנן לקולא'), ואילו במקום שישנם הסוברים כי תחום השבת בו הוא מהתורה (שטח במרחק של יותר מ-12 ק"מ מהיישוב) ישנו תחום שבת גם מעל 10 טפחים (לפי הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא')[34].
לדין זה אין כמעט משמעות בשטח יבשה[35], אולם יש לו משמעות רבה בספינות המשייטות בים או בנהר בשבת, מאחר שלפי דין זה תחום השבת הוא עד גובה של 10 טפחים מגובה קרקעית הים, כך שהספינה משייטת בשטח שלא חל לגביו דין תחום שבת[36]. בימים ונהרות אין איסור תחום שבת גם לאחר 12 קילומטרים, בניגוד ליבשה[37].
על פי דין זה מי שהיה בספינה שנכנסה לנמל באמצע השבת לאחר שעברה מרחק רב משעת כניסת שבת – רשאי להיכנס לעיר הנמל, ותחום השבת שלו הוא תחום השבת של העיר[38].
הבלעת תחומין
עריכההבלעת תחומין (או הבלעת תחומים) היא עיקרון בדיני תחום שבת, ולפיו אם ישנה חפיפה כל שהיא בין תחומי שבת של אדם אחד, רואים את שני התחומים כתחום אחד והאדם רשאי להלך בכולו.
לדוגמה מי שיצא מרחק קצר (פחות מארבע אמות) מתחום השבת שלו, יש המתירין לו לחזור בחזרה לתחום השבת שלו, היות שתחום ארבע אמותיו מתחבר אל תחום השבת המקורי שלו[39]. דוגמה נוספת היא אדם שיצא ברשות מתחום השבת, ובאמצע הדרך נודע לו ששוב אין צורך בעזרה. במקרה זה חכמים נתנו לו תחום שבת חדש של 2,000 אמות סביב המקום בו הוא עומד כעת, ואם ישנה חפיפה בין תחום זה לתחום השבת המקורי – האדם רשאי לחזור לתוך היישוב ממנו יצא[40].
תחום שבת ביהדות הקראית וביהדות אתיופיה
עריכהבעבר הקראים אסרו לצאת מהבית בשבת, מכיוון שפירשו כפשוטו את הפסוק: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", דהיינו אל יצא אדם מתוך ביתו בשבת. אולם בשלב מאוחר חלקם קיבלו את תחום השבת הרבני. בדומה לזה, הקהילה היהודית האתיופית נהגה להימנע מלחצות נחלים וימות בשבת. אחד הפירושים של כינוי הקהילה "כּאילא" או "קאיילה" הוא "אחד שלא חצה את הנחל" או "הם לא חצו", המתייחס למנהגם זה.
תחום שבת בספרות העברית
עריכהשמירתם של יהודים על איסור תחומין (האיסור שלא לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת) מופיעה בסיפורים הבאים:
- סיפורו של י"ל פרץ, "האוצר"[41], מספר על שמריל חוטב-עצים, שבטיול בליל שבת נזדמן לו אוצר בדמות שלהבת הרצה לפניו. שמריל מקפיד שלא לחלל שבת בהליכתו אחר השלהבת, ובין השאר מפסיק ללכת אחריה כאשר היא עומדת לצאת מתחום שבת. בסופו של דבר השלהבת מגיעה לביתו של שמריל, ובמוצאי שבת היא מתגלה כשׂק שבו כמה וכמה אלפים דינרי-זהב.
- סיפורו של ש"י עגנון, "בין שתי ערים", מספר על שתי ערים סמוכות בגרמניה, שביניהן מחברת שדרה שיהודי הערים נהגו לטייל לאורכה בשבת ולעבור מעיר לעיר, עד שאורח גילה שהמרחק בין שתי הערים עולה על תחום שבת, ולכן חדלו היהודים מטיולים אלה. כאשר רצו יהודים משתי הערים להיפגש בשבת, היו נפגשים באמצע הדרך, כך שכל יהודי נותר בתחום שבת.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- הלל גרשוני, שבת תלמודית, באתר ערוץ 7, 14 ביולי 2011
ווייז (waze), שבת ואינטגרל - מה הקשר?, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
עריכה- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק ג', הלכה ד', תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק ה', הלכה ד'
- ^ רמב"ם הלכות שבת כז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף ד
- ^ 1 2 ערוך השולחן אורח חיים שצח סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצח סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים ת סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצח סעיף ד
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצט סעיף יד
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצט סעיף יא
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצט סעיף ד
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצט סעיף ט
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף ו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף י
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף יא
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף יז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף טז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף יד
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף יג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצז סעיף טו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תא סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצו סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצו סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שצו סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף ז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף ט
- ^ 1 2 ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף ו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תו סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תז סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תז סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף יג
- ^ ערובין דף מג עמוד א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תד סעיף ח
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תה סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים תז סעיף ב
- ^ י"ל פרץ, האוצר, באתר של פרויקט בן-יהודה
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.