תקליט

תקליט הוא אמצעי הקלטה ובייחוד אמצעי הפצה שיווק ושמיעה של מוזיקה. שמות נוספים לתקליט הם: אריך-נֶגֶן, תקליט ויניל, אלבום מוזיקה. התקליט היה האמצעי הנפוץ ביותר לשמיעת מוזיקה במרבית שנות המאה ה-20.

פטיפון ועליו תקליט אריך נגן

את התקליט והגרמופון להשמעת התקליטים המציא בארצות הברית בשנת 1887 הממציא היהודי אמיל ברלינר יליד העיר הנובר בגרמניה, שהיגר לארצות הברית בגיל 19. פטנט נרשם על ההמצאה ב־12 בנובמבר 1887.

התקליט הוא מדיום אנלוגי לשמיעת מוזיקה: דיסק שטוח המסתובב בקצב אחיד ובתנוחה מאוזנת, עליה חרוט חריץ בצורת ספיראלה אחידה משולי התקליט כלפי המרכז. החריץ נע ימינה ושמאלה בתנועה אופקית לפי המוזיקה המוקלטת בו (אנלוגיה לטרקטור הנוסע בסיבוב מתון מאוד וחורש תלם אחד ותוך כדי חרישה מזיזים את ההגה שלו ימינה ושמאלה במהירות ובעדינות לפי המוזיקה) בזמן ההשמעה המחט בחריץ קולטת את התנועות האופקיות העדינות והופכת אותן לצלילים. בתקליטים, כמעט תמיד הספירלה מתחילה מבחוץ כלפי פנים כלומר משולי התקליט כלפי מרכז התקליט. יוצאים מן הכלל היו תקליטים בודדים (שלא שוכפלו בייצור המוני) שבהם נחרטה הספירלה מהמרכז לשוליים. תקליטים אלה היו בשימוש נרחב בתחנות רדיו לשם שידור באולפנים. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הוקלטה ונחרטה על תקליטים בודדים מסוג זה. באולפני הרדיו של קול ישראל היה שימוש נרחב בתקליטים כאלה בשנות ה-50.

רבים מהתקליטים יוצרו מפוליוויניל כלוריד (PVC), ולכן לעיתים נהוג לכנות תקליטים בכינוי ויניל (Vinyl).

היסטוריה

ההקלטה הראשונה לצורך מסחרי הייתה בשנת 1895.

התקליטים הראשונים נעשו ממגוון חומרים מעורבים בגומי קשה. בתחילת המאה ה-20 הוחלף הגומי בחומרים יותר קשים: תרכובת שהכילה שרף בשם שלאק (חומר טבעי דומה לפלסטיק). התכונה החשובה של התרכובת הזו היא התרככותה בחום באופן שמאפשר ייצור תקליטים בלחיצה בחום. ייצור המוני של תקליטים כאלו נעשה ב־1898 בהנובר בגרמניה. סוג זה של "תקליטי 78" יוצרו עד 1960. מהירויות הסיבוב היו מגוונות מאוד, אך ב-1910 היו רוב התקליטים במהירות של 78 או 80 סיבובים לדקה (סל"ד). בשנת 1920 נקבע תקן של 78 סל"ד.

התקליטים הראשונים היו בדרך כלל בקוטר של 12 עד 18 סנטימטר (7 אינץ'). בשנת 1910 היו התקליטים בדרך-כלל בקוטר 25 סנטימטר (10 אינץ') ובכל צד היה אפשר להקליט כ-3 דקות. היו גם תקליטים בקוטר 30.5 סנטימטר (12 אינץ') והם נועדו בדרך כלל להקלטת מוזיקה קלאסית ואופרה, הם אפשרו הקלטה במשך 5 דקות בכל צד. כדי להפיץ יצירה אחת ארוכה היה צורך להקליטה על מספר תקליטים שהיו כורכים אותם באלבום. זהו המקור למונח המקובל היום, "אלבום" לדוגמה כשאומרים שזמר פלוני יצא עם "אלבום" חדש. בהתאמה יוצרו פטיפונים "אוטומטיים" שניגנו צד "1" של מספר תקליטים בזה אחר זה, כשהפטיפון מחזיר בעצמו את המחט לבסיסה בסיום השמעת צד, ומיד "מפיל" את התקליט הבא על גבי הקודם ומנגן אותו. כשהסתיימה נגינת צד "1" של התקליטים מרימים את חבילת התקליטים מהצלחת, הופכים אותה ומחזירים את הערימה לפטיפון, כדי לנגן את הצד השני

התקליט אריך-הנגן Long-Playing במהירות ⅓33 סל"ד הוצג לראשונה ב-21 ביוני 1948 על ידי חברת קולומביה. ומאז ועד אמצע שנות ה-80 היה התקליט האמצעי האיכותי והנפוץ להאזנה למוזיקה. תקליט בקוטר 30.5 סנטימטר הכיל בין 15 ל-25 דקות בכל צד של התקליט (במקרים קיצוניים הקליטו אף 30 דקות בכל צד אבל זה כבר היה על חשבון האיכות). תקליטים מסוג זה מכונים תקליטי ויניל על שם החומר הפלסטי ממנו יוצרו. עם הזמן השתפרה מאוד איכותם של התקליטים וכן איכות הפטיפונים לשם האזנה להם, השימוש בשיטה זו להפצת מוזיקה נפוצה בכל העולם וחדרה כמעט לכל בית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התחילו להשתמש בתקליטור לאחסון מוזיקה והפצתה. התקליטור הוא למעשה חלופתו הדיגיטלית של התקליט והוא השיג את הפופולריות שלו בשל ממדיו הקטנים ונוחות השימוש בו. שיטת ההקלטה וההשמעה הדיגיטלית הופכת את שחיקת החומר ללא רלוונטית, ומונעת את החריקות ורעשי הרקע שנשמעו לעיתים קרובות מהתקליטים.

חנות לאספני תקליטי ויניל בכניסה לשוק הפשפשים ביפו

כיום התקליט משמש תקליטנים במועדונים ועדיין מיצרים תקליטים מיוחדים לצורך זה. נוסף לכך, חובבי מוזיקה רבים עדיין ממשיכים להאזין לתקליטים. ההפרעות הקלות שאופייניות לתקליטים נחשבות בעיני חלק מחובבי המוזיקה כיתרון. עיקר היתרון המיוחס לתקליט בקרב אוכלוסיית חובבי המוזיקה - "אודיופילים", נובע מטבעו האנלוגי. הצליל האנלוגי המופק מן התקליט מתואר בידי רבים כ"חם" וטבעי יותר מאשר הצליל הדיגיטלי. על אף שאין הסבר מדעי ברור ואחיד לשוני בצליל, טוענים חובבי התקליטים באופן נחרץ שלא ניתן להתעלם מהבדלי הצליל שבין התקליט והתקליטור. הבדל שאינו מתבסס רק על הרחש ושאר ההפרעות של הפורמט האנלוגי. ייצור התקליטים והפטיפונים להשמעתם עדיין נמשך בעולם אך בהיקף נמוך. עדיין אפשר למצוא בחנויות מוזיקה ברחבי העולם תקליטים משומשים וחדשים. כמו כן חובבי מוזיקה מחליפים ביניהם תקליטים נדירים ויש גם חברות מיוחדות העורכות מכירות פומביות של תקליטים ואתרים כמו DISCOGS המשמשים למכירת תקליטים בין חובבי מוזיקה.

בתחילת שנות ה-2000 החלה עלייה במכירות התקליטים בעולם לאחר ירידה מתמדת שנבעה ממעבר לשמיעה דיגיטלית דרך המחשב או דיסקים. מכירות התקליטים עולים מדי שנה מאז ב-2007 נקבע יום שבת השלישי של אפריל כיום התקליט, והחל ב-2008 הוא נחגג ברחבי ארצות הברית, ומאוחר יותר בכל העולם. היום מצוין באירועי מוזיקה, במבצעי מכירות ושידורים שונים באמצעי המדיה. ב-2020 כבר היוו יותר ממחצית משוק המוזיקה בפורמט פיזי בארצות הברית ועקפו את מכירות הדיסקים לראשונה מאז 1987, עם זאת מהווים התקליטים רק כ-4% משוק המוזיקה בכלל בארצות הברית. כיום עדיין מיוצרות גרסאות תקליט לאלבומים היוצאים לאור.

מבנה

לתקליט שני צדדים, ובכל אחד חריץ יחיד בצורת ספירלה (בעברית - "לוליין"), המוביל את המחט מחלקו החיצוני של התקליט אל חלקו הפנימי. החריץ אינו חלק, ומכיל "פיתולים". כאשר התקליט מסתובב תחת המחט, זו עוקבת אחרי החריץ בנאמנות, ותנועת המחט ימינה ושמאלה מועברת אל הפיק אפ, שם היא מתורגמת לאותות חשמליים, שמועברים למעגלים אלקטרוניים להגברה ראשונית, ומשם למערכת ההגברה לצורך השמעה, או לצרכים אחרים כמו שידור או הקלטה על מדיה נוספת. במקולים ישנים יותר תנועת המחט מועברת ישירות לממברנה שרוטטת בהתאם לתנועת המחט ומייצרת את הקול ישירות, באופן מכני.

פיענוח של ערוץ שמאל בהקלטה סטראופונית

הקלטה סטראופונית

בשנות ה-30 של המאה ה-20, פיתח אלן בלומליין מחברת EMI טכנולוגיה של תקליט סטראופוני, ועד המחצית השנייה של המאה הטכנולוגיה התפשטה באופן שכמעט כל התקליטים שיוצרו בעולם השתמשו בה. בהקלטה סטראופונית יש שני ערוצי שמע במקום ערוץ יחיד. הערוצים מכונים "שמאל" ו"ימין", ובהשמעה הם מועברים לזוג רמקולים שמוצבים בצדדים הללו או לשתי האוזניות. השמיעה האנושית היא כיוונית, בעיקר הודות לעובדה שלאדם שתי אוזניים, והשמעה סטראופונית משפרת את חוויית ההאזנה באופן משמעותי. בעקבות התפשטות הטכנולוגיה הסטראופונית, קיבלו התקליטים שאינם כאלה כינוי חדש - "מונו", קיצור של "מונופוני", שמציין ערוץ שמע יחיד. למאזינים שמורגלים בשמיעת מוזיקה סטראופונית, נשמע הצליל של הקלטה מונופונית "שטוח". הקלטה סטראופונית ממומשת על ידי כך שבתקליטים אלה תחתית החריץ גם היא אינה חלקה, אלא מכילה שיאים ועמקים. האות שמקודד במישור האנכי מייצג את ההפרש בין שני הערוצים, והאות שמקודד במישור האופקי מייצג את סכומם. באופן כזה, מקול מודרני יכול לנגן תקליטי מונו, ומקול ישן יותר שאינו מבחין בתנועה האנכית יכול לנגן תקליט סטראופוני: כשמקול סטראופוני מנגן תקליט מונו, ההפרש בין הערוצים הוא אפס, והאות שמועבר לשני הערוצים זהה, וכשמקול מונופוני מנגן תקליט סטראו, הוא "מתעלם" מההפרש ומעביר לרמקול את סכום הערוצים. כדי ללקט את שני האותות מצויד המקול בשני פיק-אפים במקום פיק אפ יחיד. הפיקאפים הללו מוצבים בזווית של 45°, באופן שאחד מהם קולט את סכום התנועות האופקית והאנכית של המחט, והשני קולט את הפרשן.

ייצור תקליטים

כדי ליצור תקליט משתמשים בדיסקת אלומיניום מצופה בכלוריד הכסף (AgCl). אחרי שחורטים על הדיסקה את רישום הקול, מסירים את הציפוי, כלומר מפרידים את שכבת כלוריד הכסף מדיסקת האלומיניום. את הציפוי משכפלים באופן הבא: לוקחים גוש של פי-וי-סי ומכניסים אותו למכבש עם הציפוי, שמשמש כתבנית. כאשר לוחצים את המכבש החם על הגוש העשוי פי-וי-סי, הוא הופך לתקליט עם רישום זהה לזה שעל התבנית העשויה מכלוריד הכסף.

התקליטים בשירות תחנות הרדיו

העורכת עפרה הלפמן בתקליטיית קול ישראל בהלני המלכה אוחזת בראשוני התקליטים שהגיעו לתקליטייה.

רוב שידורי הרדיו בתחנות קטנות נעשים בשידור חי, אולם התפתחות אמצעי ההקלטה העלתה בהדרגה את שיעור השידורים המוקלטים. כיום יש באולפן רדיו רגיל קריין, שני נגני תקליטורים לפחות, ובדרך כלל גם מחשב שמשמש לשילוב פרסומות בשידור. מראשית ימי הרדיו עד תחילת שנות השישים היו בכל אולפן רדיו מיקרופון אחד או שניים ושני פטיפונים או יותר לנגינת תקליטים. התקליטים נוגנו במהירות 78 סיבובים לדקה עם שיר אחד ועד חמש דקות בכל צד של תקליט, בדרך-כלל נוגנו תקליטים שהופצו באופן מסחרי, אולם היו גם "תקליטים יחידאים" שנחרטו במכונת הקלטה מיוחדת שחרטה תקליטים חלקים ו"מילאה" אותם בהקלטה בצורה של חריצים לפי הצלילים שהועברו אליה ממיקרופון או מקור שמע אחר לאחר הגברה מתאימה. התקליטים הריקים היו בנויים בסיס (דיסקה עגולה) של אלומיניום מצופה בלכה של ניטרוצלולוזה שכונתה אז "אצטט", בדרך כלל בצבע שחור, בארץ הקליטו (חרטו) תקליטים כאלה בקוטר 25, 30, 35 ו-40 סנטימטר. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שנמשכה כ-33 דקות, הוקלטה בטכניקה זו על 11 צדדים של תקליטים חלקים על ידי חברת "צליל". כדי להשמיע ברדיו את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (שנמשכת 74 דקות) היו צריכים לנגן כ-15 צדדים של תקליטים, כך שהיה יותר קל להעביר שידור חי של מופע מאשר להקליט אותו או אפילו להשמיעו משמונה תקליטים מסחריים. עם המצאתם של התקליטים אריכי-הנגן Long-Playing והפצתם הנרחבת נעשה השימוש בתקליטים לצורך שידורי רדיו נפוץ הרבה יותר. התפתחות ההקלטה על סרטים המגנטיים אפשרה, גם היא, שילוב שידורים מוקלטים בשיעור גבוה יותר, וכן הקלטת השידורים החיים לצורך שידורים חוזרים או שמירה בארכיון.

ראו גם

• פטיפון
• תקליטור
• אלבום מוזיקה
• אריך-נגן
• סינגל
• איי-סייד ובי-סייד
• דיסקוגרפיה

קישורים חיצוניים

• שמעון בן נון, מבוא לאספנות תקליטים, באתר קולקט
• ייצור תקליטים: הוא ממשיך להסתובב!, באתר מכון גתה, ינואר 2015רועי בהריר פרל‏, כשבגרוש היה חור: טרנד אלבומי הויניל חורק בישראל, באתר וואלה, 19 בפברואר 2015
• הדר קנה, 12 חנויות ואלפי צרכנים: תקליטי הוויניל חוזרים לסיבוב נוסף בישראל, באתר TheMarker‏, 26 באוקטובר 2016

• How records are made, Google Arts & Culture, 2019