NHL

ליגת ההוקי הלאומית (באנגלית: National Hockey League, בראשי תיבות: NHL; בצרפתית: Ligue Nationale de Hockey, בראשי תיבות: LNH) היא ליגה מקצוענית בהוקי קרח הפועלת בארצות הברית ובקנדה, ואחת הליגות העיקריות בספורט המקצועני של צפון אמריקה. היא נחשבת לליגת ההוקי קרח הטובה והפופולרית בעולם.

NHL
National Hockey League, NHL

שם מלא	National Hockey League Ligue Nationale de Hockey (בצרפתית)
תחום	הוקי קרח
מדינות
קבוצות	32
קומישנר	גארי בטמן
תקופת הפעילות	26 בנובמבר 1917 – הווה (107 שנים)
שמות קודמים	National Hockey Association
אלופה נוכחית	פלורידה פנתרס (אליפות ראשונה)
מירב הזכיות	מונטריאול קנדיאנס (25 אליפויות, 24 גביעי סטנלי)
www.nhl.com

הליגה הוקמה ב-1917 במונטריאול, והתפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר השתתפו בה שש קבוצות קבועות לאורך תקופה ארוכה. התקופה מכונה "עידן שש המקוריות" ונחשבת לבסיס שעליו נבנתה ה-NHL המודרנית.

כיום, ה-NHL מורכבת מ-32 קבוצות המחולקות לשתי חטיבות המחולקות גאוגרפית – החטיבה המזרחית והחטיבה המערבית. בכל חטיבה קיימים שני בתים שגם הם מסווגים גאוגרפית לפי מיקום הקבוצות. הבתים במזרח הם המטרופוליטני והאטלנטי, ובמערב הבתים הם המרכזי והפסיפי. בכל חטיבה 16 קבוצות, 8 בכל בית.

מטה הליגה שוכן בניו יורק. הנציב (קומישנר) הנוכחי של הליגה הוא גארי בטמן, שמכהן בתפקידו מאז 1993.

כל קבוצה משחקת 82 משחקים בעונה הרגילה. 8 קבוצות מכל חטיבה עולות לפלייאוף, שמורכב מסדרות משחקים בשיטת "הטוב מ-7" כאשר קבוצה מעפילה לסיבוב הבא לאחר שניצחה את יריבתה בסיבוב הקודם 4 פעמים. אלופות שתי החטיבות נפגשות בסדרת הגמר על הזכייה בגביע סטנלי (Stanley Cup Finals), ועל תואר אלופת ה-NHL.

האלופה הנוכחית של הליגה (2023/24) היא פלורידה פנתרס.

היסטוריה

השנים הראשונות (1917–1942)

פרנק קאלדר, הנשיא הראשון של ה-NHL

מונטריאול פורום במהלך בנייתו, 1924

מייפל ליף גארדנס, 1934

ה-NHL קמה ב-1917 כליגה קנדית בלבד, כאשר בליגה שהייתה קיימת לפניה – ה-National Hockey Association או ה-NHA, שהייתה הליגה המקצוענית הכלל-ארצית הראשונה בקנדה – התגלעו חילוקי דעות בין בעלי הקבוצות, ורובם – בהנהגת בעלי שתי הקבוצות של מונטריאול, הוונדררס והקנדיאנס – פרשו והקימו את ה-NHL. ב-26 בנובמבר באותה שנה חתמו בעלי הקבוצות שפרשו מה-NHA בבית מלון במונטריאול על ההסכם שסגר את ליגת ה-NHA והקים את הליגה החדשה. פרנק קאלדר, שהיה המזכיר הכללי של ה-NHA, היה לנשיא הראשון של ה-NHL (לימים יהפוך התפקיד לנציב (קומישנר).

עם הקמתה של הליגה היו בה חמש קבוצות, מתוכן ארבע היו יוצאות ה-NHA: הוונדררס והקנדיאנס ממונטריאול, אוטווה סנטורס, וקוויבק בולדוגס שהשתתפה בפגישת ייסוד הליגה, אך הצטרפה רק לעונתה השנייה. קבוצה חדשה בטורונטו, טורונטו ארינאס, הוקמה במקום הקבוצה שהייתה ב-NHA ושהייתה עיקר סלע המחלוקת, והפכה לקבוצה החמישית בליגה (הרביעית בעונה הראשונה).

המשחקים הראשונים בליגה החדשה שוחקו ב-19 בדצמבר במונטריאול ובאוטווה. דייב ריצ'י, שחקן המונטריאול וונדררס, כבש את השער הראשון בתולדות הליגה כדקה אחת מפתיחת המשחק מול הקבוצה החדשה של טורונטו. זה היה גם משחק ה-NHL היחיד של הוונדררס, שהתפרקה לאחר ששרפה כילתה עד היסוד את אולמה הביתי וחלק משחקניה גויסו ללחום במלחמת העולם הראשונה.

בתחילת דרכה התחרתה ה-NHL בשתי ליגות נוספות שפעלו במערב קנדה; גביע סטנלי, שנתרם על ידי הלורד פרדריק סטנלי שהיה המושל הכללי של קנדה, יועד להיות גביע עבור אלופת קנדה כולה, ולכן נפגשו אלופות שלוש הליגות לפלייאוף הכרעה על הגביע. טורונטו ארינאס הייתה נציגת ה-NHL הראשונה שזכתה בגביע סטנלי ב-1918. מכאן והלאה הפסידו קבוצות ה-NHL רק פעם אחת את גביע סטנלי לקבוצה מליגה מתחרה. הארינאס שינו את שמם לטורונטו סנט-פטריקס שנה לאחר מכן.

הליגה הצטמצמה לארבע קבוצות ב-1920, אולם ב-1924 התרחבה לשש קבוצות עם צירוף קבוצה נוספת ממונטריאול (המארונס) והקבוצה הראשונה מארצות הברית, בוסטון ברואינס. המונטריאול פורום נבנה באותה שנה כאולם ביתי למארונס, אם כי לימים הוא יזוהה יותר מכל דווקא עם הקנדיאנס שהפכו אותו למגרשם הביתי שנתיים לאחר מכן.

ניו יורק אמריקנס בעונת 1925/26, עונתה הראשונה בליגה

שנות ה-20 המשיכו להיות שנים של תנופה ב-NHL, כאשר ב-1925 הצטרפו לליגה שתי קבוצות אמריקאיות נוספות – פיטסבורג פיירטס וניו יורק אמריקנס, שקיימה את משחקיה הביתיים במדיסון סקוור גארדן (במיקומו המקורי בכיכר מדיסון). האמריקנס היו פופולריים מאוד בניו יורק, ובעלי האולם החליטו שיש מקום בעיר לקבוצה נוספת. עונה לאחר מכן הצטרפה ניו יורק ריינג'רס לליגה.

באותה עונה התפרקו סופית שתי הליגות שהתחרו ב-NHL, וגביע סטנלי מוענק מאז ועד היום לאלופת ה-NHL.

הליגה המשיכה להתרחב באמצעות נכסים ושחקנים של קבוצות מהליגות שהתפרקו, ושתי קבוצות נוספות הצטרפו לליגה – האחת הייתה דטרויט קוגרס, והשנייה שיקגו בלאק הוקס. בעונה זו עמד מספר הקבוצות בליגה על 10. עם התרחבותה של הליגה בארצות הברית חולקה הליגה לראשונה לשני בתים – בית קנדי ובית אמריקאי.

עוד באותה עונה נמכרה קבוצה טורונטו סנט-פטריקס למשקיעים חדשים, בראשותו של איש העסקים קון סמיית', והפכה לטורונטו מייפל ליפס. סמיית' התגלה כאיש בעל חזון, כאשר החליט ב-1930 – דווקא בשיא תקופת השפל הגדול – להקים לקבוצתו אולם ביתי מודרני. האולם הוקם בתוך 5 חודשים בלבד מתחילת בנייתו, ומייפל ליף גארדנס נפתח לקהל לקראת סוף 1931.

עם זאת, השפל הגדול פגע קשות בקבוצות אחרות בליגה. פיטסבורג פיירטס נקלעה לחובות, עברה לשנה אחת לפילדלפיה, והתפרקה; אוטווה סנטורס הפסיקה את פעולתה לעונה אחת, חזרה, ואז עברה לסנט לואיס והתפרקה אף היא עונה אחת לאחר מכן; מונטריאול קנדיאנס הועמדה למכירה, והקונים המיועדים שלה התכוונו להעבירה לקליבלנד, אולם לחץ כבד של אוהדיה השאיר את הקבוצה במונטריאול.

גם לאחר השפל הגדול לא הצליחה הליגה להתאושש. מונטריאול מארונס התפרקה ב-1938. בליגה המצומצמת לא היה עוד טעם בחלוקה לבתים, והיא בוטלה באותה שנה.

מלחמת העולם השנייה החמירה את הפגיעה בליגה, כאשר חלק ניכר מהשחקנים גויס למלחמה, וניו יורק אמריקנס התפרקה אף היא ב-1942. בכך הצטמצם מספר הקבוצות בליגה לשש: טורונטו מייפל ליפס, שיקגו בלאק הוקס (כיום בלאקהוקס, במילה אחת), ניו יורק ריינג'רס, דטרויט רד וינגס (דטרויט קוגארס לשעבר), בוסטון ברואינס ומונטריאול קנדיאנס. שש הקבוצות האלה מסמלות את העידן הבא של הליגה, ומכונות "שש המקוריות" (The Original Six).

עידן "שש המקוריות" (1942–1967)

טורונטו מייפל ליפס מבקיעה שער מול דטרויט רד וינגס, סדרת גמר גביע סטנלי 1942

ערכים מורחבים – מונטריאול קנדיאנס, טורונטו מייפל ליפס, בוסטון ברואינס, דטרויט רד וינגס, ניו יורק ריינג'רס, שיקגו בלאקהוקס

קלארנס קמפבל, נשיא ה-NHL בין 1946 ל-1977, עם גביע סטנלי

25 השנים של עידן "שש המקוריות" התאפיינו ביציבות בהרכב הקבוצות, כאשר אותן שש קבוצות הרכיבו את הליגה משך כל אותה תקופה; הליגה התפתחה רבות בעידן הזה מבחינות המשפיעות על הליגה ועל הענף בכללותו עד היום, והתקופה מוסכמת על רבים כאחד מתורות הזהב של הליגה. היציבות בליגה אפשרה התפתחות של יריבויות מיתולוגיות, שושלות של קבוצות גדולות, וכוכבים גדולים שהותירו את חותמם על הליגה עד היום. עם זאת, עידן שש המקוריות לא היה חף מבעיות, ובראשן בעלויות צולבות בין הקבוצות, מקרי ספסרות בכרטיסים שיזמו הקבוצות עצמן, ויחס לא נאות לשחקנים תוך ניצול העובדה שמספר המקומות בסגלי הקבוצות היה מצומצם – דבר שהביא לבסוף להקמתו של איגוד שחקני ה-NHL ב-1967.

ב-1943 התמוטט נשיא הליגה, פרנק קאלדר, ומת בפתאומיות; הוא הוחלף על ידי רד דאטון, שחקן עבר במונטריאול מארונס ובניו יורק אמריקנס, שלאחר קריירת המשחק שלו ניהל את ניו יורק אמריקנס עד פירוקה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ניסה לחדש את הקבוצה, כפי שהובטח לו על ידי קאלדר בזמנו, אולם נתקל בהתנגדות עזה של היריבה העירונית, ניו יורק ריינג'רס. דאטון הזועם התפטר מנשיאות הליגה ב-1946, תוך שהוא נשבע שהריינג'רס לא יזכו עוד בגביע סטנלי במשך שארית חייו (וכך אכן היה – בקרב אוהדי הענף בארצות הברית האימרה הזו ידועה כ"קללת דאטון").

דאטון הוחלף על ידי קלארנס קמפבל, שחקן עבר שהפך לשופט ב-NHL. קמפבל שירת כנשיא הליגה עד פרישתו ב-1977, כך שגם בגזרת הניהול הושגה יציבות בליגה שתרמה להתפתחותה.

ב-1943 החל ה-NHL, בשיתוף ארגון ההוקי החובבני של קנדה, בהקמת היכל התהילה של ההוקי בקינגסטון, אונטריו. ההיכל החל לקבל שחקני ופעילי עבר כחברים בו ב-1945. ב-1961, בניצוחו של קון סמיית', עבר ההיכל למיקומו הנוכחי בטורונטו.

עוד ביוזמתו של סמיית', התקיים ב-1947 משחק ה"אול-סטאר" הראשון של הליגה, כאשר טורונטו מייפל ליפס ניצחה נבחרת של כוכבי שאר הקבוצות במייפל ליף גארדנס.

במהלך סוף שנות ה-40 ובמשך שנות ה-50 עלו השושלות הראשונות שהטביעו את חותמן כקבוצות הגדולות הראשונות של הליגה. מונטריאול קנדיאנס וטורונטו מייפל ליפס פיתחו את היריבות המיתולוגית, בהשראת היריבות בין הערים בתחומים נוספים, יריבות הנמשכת עד היום; דטרויט רד וינגס השיגה ארבעה גביעי סטנלי במעבר בין העשורים.

גם כוכבים גדולים צמחו באותה עת, הגדולים שבהם היו החלוצים מוריס רישאר, חלוץ הקנדיאנס שכונה "רוקט" (Rocket – "רקטה"), ושהיה לראשון שכבש ממוצע של יותר משער למשחק בעונה, וגורדי האו שהיה הרוח החיה מאחורי הישגיה של דטרויט. השניים נחשבים עד היום לשניים מהשחקנים הטובים ביותר שהליגה הציגה עד הגעתו של וויין גרצקי.

ב-1951 החלה לראשונה רשות השידור הקנדית בשידור משחקי NHL בטלוויזיה.

בעלויות צולבות, ספסרות והיחס לשחקנים

מיעוט הקבוצות בליגה והיותה מועדון סגור של קבוצות הובילו גם לבעיות שונות. הראשונה בהן הייתה בעלויות צולבות, כאשר המקרה הבולט היה ג'יימס נוריס, בעלי דטרויט רד וינגס. בשלב מסוים נוריס היה גם בעל רוב המניות בניו יורק ריינג'רס ובשיקגו בלאק הוקס. השנייה הייתה התנהלות שגבלה בשחיתות בנושא כרטיסים למשחקים, כאשר במספר מקרים התגלה כי הקבוצות עצמן ספסרו בכרטיסים למשחקי הבית שלהן. הבעיה השלישית הייתה כמות גדולה של שחקנים מוכשרים שנאבקו על מעט מקומות בליגה, דבר שהוביל לניצול על ידי בעלי הקבוצות ותנאי עבודה גרועים, כגון כיסוי מאוחר של הוצאות רפואיות או הענשת שחקנים שניסו להתאגד מקצועית.

התפתחויות נוספות בליגה

התפתחויות חשובות חלו בתחומי תקנות הליגה, חוקת המשחק והציוד.

השוער של מונטריאול, ז'אק פלאנט, היה הראשון בליגה ששיחק עם מסכה להגנה על פניו מפגיעת הדיסקית ב-1959.

ב-1963 התקיים לראשונה דראפט שבו בחרו הקבוצות שחקנים חובבים, כדי לאזן את חלוקת הכישרון ברחבי הליגה.

ב-1967, למרות מאמצי בעלי הקבוצות לבלום את הקמתו, הוקם איגוד שחקני ה-NHL – איגוד מקצועי המייצג את השחקנים בענייני עבודה מול הליגה עד היום.

ההחלטה על ההתרחבות

ב-1963 החליטה הליגה על התרחבותה, כאשר הכוונה הייתה בעיקר להתפשט אל אזור החוף המערבי של ארצות הברית, אזור אותו לא כיסתה ה-NHL שחששה שליגות משניות שפעלו באזור תשאפנה לגדול ולהתחרות בה. 14 בקשות לזיכיון התקבלו בליגה, ובסופו של דבר החליטה הליגה ב-1966 להעניק זיכיונות ללוס אנג'לס, מיניאפוליס – סיינט פול, פילדלפיה, סנט לואיס, סן פרנסיסקו ופיטסבורג. בכך החליטה הליגה בעצם על הכפלת גודלה מ-6 ל-12 קבוצות.

ההחלטה של הליגה גרמה למרמור גדול בקנדה, היות שבין היתר נדחתה הצעתה של ונקובר, והליגה החליטה להתרחב רק בארצות הברית.

עידן ההתרחבות (1967–1992)

העידן שבין 1967 ו-1992 אופיין בכמה נקודות עיקריות:

• התרחבות מסיבית של הליגה שהחלה בהכפלה מיידית של גודלה ל-12 קבוצות, ועד ל-24 קבוצות בסוף עונת 1992.
• תחרות מצד ליגה מתחרה בשנות ה-70.
• מעורבות גדלה והולכת של ה-NHL בהוקי קרח הבין-לאומי.
• תפיסת נתח שוק חשוב בדרום ארצות הברית.
• נהירה ל-NHL של שחקנים סובייטים לשעבר, בעקבות נפילת מסך הברזל והתפרקות ברית המועצות.

התרחבות ראשונה – 12 קבוצות

בובי אור (בשחור) כובש את השער שהביא לבוסטון ברואינס את גביע סטנלי 1970.

צירופן של שש הקבוצות החדשות – לוס אנג'לס קינגס, סנט לואיס בלוז, קליפורניה סילס (שפעלה בסן פרנסיסקו), מינסוטה נורת'סטארס, פיטסבורג פינגווינס ופילדלפיה פליירס – הכפיל את מספר קבוצות הליגה ל-12 לפני עונת 1968. לראשונה חולקה הליגה לשני בתים, כאשר הקבוצות החדשות קובצו יחד בבית המערבי, והקיימות בבית המזרחי.

הקבוצות הוותיקות של הבית המזרחי המשיכו לשלוט בליגה באותן שנים, כאשר ששת גביעי סטנלי הראשונים אחרי ההתרחבות התחלקו בין מונטריאול (4) ובוסטון (2). קבוצת ההתרחבות הראשונה שזכתה בגביע הייתה פילדלפיה פליירס, עם שני גביעים רצופים ב-1974 ו-1975.

תקופת ההתרחבות הראשונה הטביעה את חותמה בדמות כוכב נוסף שנזכר כאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה של הענף – בובי אור, מגן ששיחק בבוסטון. אור זכה 8 פעמים רצופות בתואר מגן העונה בליגה, ונחשב בעיני רבים למגן הטוב ביותר בהיסטוריה של המשחק. אור היה גם מבקיע מצטיין והיה פעמיים מלך הנקודות (שערים + אסיסטים) של הליגה, המגן היחיד אי פעם שהגיע להישג זה, ובכך שינה את צורת המשחק של המגן בהוקי קרח מאז ועד היום, כאשר המגינים מעורבים יותר ויותר גם במשחק ההתקפה.

התרחבות שנייה – 14 קבוצות

הכעס הגדול בקנדה על כך שבהתרחבות לא נכללו קבוצות קנדיות, ובפרט קבוצה בוונקובר, הביא את ה-NHL לפתוח שוב את החלטת ההתרחבות, ולקבל לשורותיה ב-1971 שתי קבוצות נוספות – ונקובר קנאקס שהגיעה מליגה משנית, ובאפלו סייברס. בכך גדל מספר הקבוצות בליגה ל-14.

סדרת הפסגה והמעורבות בהוקי הבין-לאומי

ערך מורחב – סדרת הפסגה

במהלך ספטמבר 1972 החל עידן חדש ב-NHL, עידן שיתוף הפעולה בין ה-NHL וההוקי הבין-לאומי. סדרת הפסגה הפגישה בפעם הראשונה את נבחרת ברית המועצות, שנחשבה לטובה ביותר בהוקי קרח הבין-לאומי, עם נבחרת קנדה שהורכבה לראשונה משחקני NHL.

הסדרה, שבקנדה היו בטוחים שתסתיים בניצחון מכריע לטובתם, הסתיימה לבסוף בניצחון דחוק ודרמטי של קנדה שנזקקה לשער מכריע בדקה האחרונה של המשחק האחרון כדי להכריע אותה. אחרי סיום הסדרה פגשה הנבחרת הקנדית עם שחקני ה-NHL בפראג את נבחרת צ'כוסלובקיה, שנחשבה שנייה רק לברית המועצות בהוקי הבין-לאומי, ונזקקה לשער 4 שניות לסיום כדי לחלץ תיקו 3:3. הסדרה והמשחק מול צ'כוסלובקיה היוו צלצול השכמה עבור הליגה, שנוכחה לדעת שבהוקי קרח הבין-לאומי יש כוחות שהגיעו לרמה מקבילה אליה. מכאן והלאה החלה סדרה של מפעלים ומשחקי ראווה בין נבחרות וקבוצות בהוקי הבין-לאומי לאלה של ה-NHL. המפעלים הגדולים שהחלו בעקבות סדרת הפסגה היו גביע קנדה שבו נפגשו נבחרות לאומיות כאשר נבחרת קנדה מורכבת משחקני NHL, ו"סדרת העל" שבו נפגשו קבוצות NHL עם מועדונים בכירים בהוקי הבין-לאומי לסדרות של משחקי ראווה.

תוצאה נוספת של סדרת הפסגה הייתה פתיחות גדולה יותר של קבוצות ה-NHL לכישרונות אירופיים. קבוצות ה-NHL החלו לבחור שחקנים בין-לאומיים בדראפט, אם כי בשל המלחמה הקרה התאפשר להן באותה תקופה לקלוט שחקנים בעיקר מפינלנד ושוודיה.

התחרות עם ה-WHA וההתרחבות השלישית – 18 קבוצות וחלוקה ראשונה לחטיבות

ערך מורחב – WHA

ב-1972, לפני סדרת הפסגה, הייתה ה-NHL טרודה בתחרות שהגיעה מכוון ליגה חדשה – ה-World Hockey Association, או WHA. הליגה החדשה החלה לנגוס במאגר השחקנים של ה-NHL, וכבר אחרי העונה הראשונה ערקו 67 שחקנים אל הליגה החדשה ובראשם בובי האל, כוכבה של שיקגו בלאקהוקס ואחד השחקנים המשמעותיים בליגה. ה-WHA רשמה הצלחה נוספת בכך ששכנעה את גורדי האו, הכוכב הגדול של שנות ה-60, לחזור מפרישה ולשחק בה.

התחרות עם ה-WHA התבטאה לא רק במאבק על שחקנים. שחקני שערקו ל-WHA לא הורשו לשחק בסדרת הפסגה של 1972, וה-WHA קיים בתגובה סדרת פסגה משלו נגד נבחרת ברית המועצות ב-1974. כמו כן, החלה תחרות על שווקים. אולמות חדשים שהוקמו בלונג איילנד ואטלנטה שכנעו את ה-NHL להתרחב לשם על מנת לתפוס את האולמות לפני ה-WHA, וכך הצטרפו לליגה ניו יורק איילנדרס ואטלנטה פליימס. בקיץ 1974, לקראת עונת 1975, המשיכה ה-NHL להתרחב, וצירפה את קנזס סיטי סקאוטס ואת וושינגטון קפיטלס. בכך הגיע מספר הקבוצות בליגה ל-18.

ההתרחבות הנמשכת של הליגה הביאה לכך ששני בתי הליגה פוצלו שוב, ובליגה נוצרו לראשונה שתי חטיבות (Conferences) שכללו שני בתים כל אחת. "חטיבת נסיך ויילס" הפכה לימים לחטיבה המזרחית ו"חטיבת קלרנס קמפבל" הפכה לימים לחטיבה המערבית. חלוקת החטיבות באותם ימים לא הייתה על בסיס גאוגרפי.

המיזוג עם ה-WHA והתרחבות רביעית – 21 קבוצות

קולורדו רוקיז (בלבן, כיום ניו ג'רזי דווילס) מול אטלנטה פליימס (כיום קלגרי פליימס), 1978.

ב-1976 נקלעו שתי הליגות לקשיים כלכליים, והיה ברור שהתחרות ביניהן גובה משתיהן מחיר כבד ושאיחוד הוא בלתי נמנע. שיחות איחוד החלו, וצברו תנופה כאשר נשיא הליגה, קלרנס קמפבל, פרש והוחלף על ידי ג'ון ציגלר ב-1977. ב-1979, לאחר שהשיחות הגיעו לידי סיכום, הפסיקה ה-WHA את פעילותה, וה-NHL קיבל לשורותיו ארבע קבוצות מה-WHA: ניו אינגלנד ויילרס, קוויבק נורדיקס, וויניפג ג'טס ואדמונטון אוילרס, שהביאה אל הליגה את כוכבה בן ה-17 וויין גרצקי.

במקביל, התפרקה קבוצת קליבלנד בארונס – הגלגול המאוחר של קליפורניה סילס, שלא הצליחה להיקלט בליגה הן מבחינת הישגים מקצועיים והן מבחינת התעניינות קהל מאז שצורפה לליגה. את שנות ה-80 החלה ה-NHL עם 21 קבוצות.

1980–1988: עידן האיילנדרס והאוילרס

ערכים מורחבים – ניו יורק איילנדרס, אדמונטון אוילרס, וויין גרצקי

מייק בוסי, מכוכבי ניו יורק איילנדרס שזכתה ב-4 אליפויות רצופות בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20

שנות ה-80 היו בעיקרן מאבק בין שתי קבוצות – ניו יורק איילנדרס, שזכתה ב-4 גביעי סטנלי רצופים בתחילת העשור, ואדמונטון אוילרס שזכתה ב-5 גביעים מתוך 7 העונות הבאות. אדמונטון אוילרס של המחצית השנייה של שנות ה-80 הציגה לדעת רבים את אחת הקבוצות הטובות בתולדות הליגה. שישה משחקני אותה קבוצה התקבלו כחברים בהיכל התהילה של ההוקי, ומעל כולם עמד וויין גרצקי ששבר עשרות שיאי NHL שחלקם מחזיק מעמד עד היום. גרצקי נחשב לדעת רבים לשחקן ההוקי קרח הגדול בכל הזמנים.

ב-1981 חולקו חטיבות הליגה מחדש, ולראשונה מאז החלוקה לבית אמריקאי ובית קנדי בשנות ה-20 של המאה ה-20 הציגה הליגה חלוקה על בסיס גאוגרפי – "חטיבת נסיך ויילס" כיסתה את החלק המזרחי של היבשת, ו"חטיבת קלרנס קמפבל" את החלק המערבי.

1988–1992: התרחבות דרומה ונפילת מסך הברזל

בקיץ 1988, באחת ההעברות המתוקשרות והמשמעותיות ביותר בתולדות הספורט בצפון אמריקה, עזב וויין גרצקי את אדמונטון ועבר לשחק בלוס אנג'לס קינגס – קבוצה חסרת תארים שהתחרתה בשוק ספורט עמוס מול לוס אנג'לס לייקרס באחת מתקופות השיא שלה, מול לוס אנג'לס דודג'רס שנאבקה על אליפות ה-MLB, ומול לוס אנג'לס ריידרס מצמרת ה-NFL. המעבר של גרצקי הוכיח את עצמו מעל ומעבר לליגה. הקינגס תפסו מקום של כבוד בשוק הספורט של לוס אנג'לס, ואולמם הביתי היה מלא מדי משחק בעיקר בזכות נוכחותו של גרצקי. העלייה המטאורית בפופולריות של הקינגס סחפה אחריה את כל שוק צופי הספורט בארצות הברית, והפופולריות של הוקי קרח בארצות הברית בכלל, ובמערב ובדרום בפרט, עלתה בצורה דרמטית. במדי הקינגס גם שבר גרצקי ב-1989 את שיאי ההבקעה של גורדי האו, ומכאן המשיך ושיפר אותם עד פרישתו ב-1999.

התפתחות נוספת שהשפיעה לחיוב על הליגה הייתה נפילת מסך הברזל, ושטף השחקנים ממזרח אירופה (בעיקר מברית המועצות לשעבר ומצ'כוסלובקיה) שהציף את ה-NHL. בעוד שבליגה שיחקו כבר שחקנים משוודיה ופינלנד, כמו גם מספר מועט של שחקנים שערקו ממזרח אירופה, הרוב המכריע של הכוכבים המזרח אירופים לא הורשה לצאת ל-NHL עד אז, למרות רצון עז מצד קבוצות ה-NHL לגייסם לשורותיהם.

ב-1989 הורשה שחקן נבחרת ברית המועצות, סרגיי פריאחין, לצאת מארצו ולשחק בקלגרי פליימס – הסובייטי הראשון שיצא לשחק ב-NHL בברכת השלטונות של המדינה המתפרקת; אחריו בא גל גדול של שחקנים, ומשקלם של האירופים ב-NHL הלך ועלה עד רמתו הנוכחית, כ-30%.

ההצלחה של לוס אנג'לס קינגס עם מעברו של גרצקי והמאגר החדש של כוכבים ברמה גבוהה שכנעו את ה-NHL לכבוש שווקים חדשים. קבוצה חדשה נוסדה באוטווה ולקחה את שמה של הקבוצה הישנה שהייתה ממייסדות הליגה – אוטווה סנטורס; שני זיכיונות נוספים שאפו לנצל את הפופולריות הגואה של המשחק בדרום ארצות הברית בעקבות מעברו של גרצקי, וכך קמו טמפה ביי לייטנינג וסן חוזה שארקס.

התפתחויות נוספות בליגה

גם בעידן ההתרחבות הציגה הליגה מספר שינויים חשובים בציוד ובחוקה.

ב-1980 התקבלה בליגה תקנה המחייבת שחקנים לחבוש קסדות. תחילתו של המהלך הייתה ב-1968 במקרה מוות של שחקן בזירה בעקבות תיקול שהפך אותו באוויר על ראשו – עד היום זהו מקרה המוות היחיד ב-NHL של שחקן תוך כדי משחק. כתוצאה מהמקרה החל מספר גובר והולך של שחקנים לחבוש קסדה באופן וולונטרי.

ב-1981 חולקו 21 הקבוצות שהיו ב-NHL באותו זמן ל-4 בתים בחלוקה גאוגרפית, ולראשונה נקבע שהעולות לפלייאוף תיקבענה על פי הדירוג בכל בית בנפרד.

ב-1984 החזירה הליגה, לאחר הפסקה של למעלה מ-40 שנה, את ההארכה למשחקים המסתיימים בתיקו בעונה הרגילה; ההארכה החדשה התקיימה בשיטת "שער הזהב" – הקבוצה שהבקיעה ראשונה מוכרזת כמנצחת והמשחק מסתיים.

העידן העכשווי (1992–הווה)

העידן העכשווי ב-NHL אופיין במספר נקודות בולטות.

• המשך ההתרחבות לדרום ארצות הברית, הן על ידי קבוצות חדשות והן על ידי קבוצות שעברו מצפון ארצות הברית ומקנדה.
• הצלחה של הקבוצות החדשות בדרום כולל זכיות בגביע סטנלי.
• עידן גארי בטמן כנציב.
• ירידה חדה בכמות השערים המובקעים בליגה.
• משבר כלכלי בליגה שהביא מספר קבוצות להליכי פשיטת רגל.
• סדרה של סכסוכי עבודה בין הליגה ושחקניה, ששיאם הגיע בביטול עונת 2005.
• העמקת שיתוף הפעולה עם ההוקי הבין-לאומי, ששיאו השתתפות שחקני ה-NHL באולימפיאדת החורף מאז 1998.

1992–2004: סכסוכי עבודה ראשונים והמשך הנדידה דרומה

ויין גרצקי במשחק הפרישה שלו, 1999

מריו למיה, 2001

עונת 1992 סימנה עידן חדש ב-NHL וביחסי העבודה בין הקבוצות ושחקניהן. בקיץ 1991 התמנה בוב גודנו, עורך דין שהיה שחקן לתקופה קצרה ב-NHL, ליושב ראש איגוד שחקני ה-NHL במקום מייסדו, אלן איגלסון. תחת גודנו נעשה איגוד השחקנים לארגון לוחמני לעומת עידן איגלסון, ובאפריל 1992 השבית איגוד השחקנים את הליגה למשך 10 ימים. השביתה הקצרה הספיקה כדי להשיג הישגים כמו מענקים גדולים יותר על הצלחה בפלייאוף, ותשלום גדול יותר לשחקנים על שימוש מסחרי בדמויותיהם. בעלי הקבוצות הדיחו בתגובה את נשיא הליגה ג'ון ציגלר, ומינו באופן זמני את גיל סטיין, אחד ממנהלי הפילדלפיה פליירס, לנשיא הליגה.

עונת 1993, העונה הראשונה עם 24 קבוצות, הייתה עונה חגיגית בליגה – 100 שנה לגביע סטנלי, כולל התקופה בה חולק לקבוצות חובבניות. העונה הייתה היסטורית גם במובן המקצועי, כאשר לסדרת הגמר הגיעו הקבוצה המעוטרת ביותר בליגה, מונטריאול קנדיאנס, ולוס אנג'לס קינגס של וויין גרצקי – הפעם הראשונה שלוס אנג'לס הגיעה לגמר. סדרת הגמר עוררה התעניינות שיא. הקנדיאנס ניצחו בסדרה וזכו בגביע. זו הייתה הפעם האחרונה, נכון ל-2022, בה קבוצה קנדית זכתה בגביע סטנלי. עוד באותה עונה התמנה גארי בטמן לעמוד בראש הליגה במקומו של גיל סטיין. הוא ביטל את משרת נשיא הליגה ויצר במקומה משרת נציב (קומישנר).

עונת 1994 עמדה בסימן חשיפת שיא לליגה בזכות זכייתה של ניו יורק ריינג'רס בגביע סטנלי, לראשונה מזה 54 שנים, בהנהגתו של מרק מסיה שהיה אחד מכוכבי אדמונטון אוילרס המצליחה בשנות ה-80. בשל הפופולריות הגדולה של הקבוצה צפו במשחקי הפלייאוף מספר שיא של צופי טלוויזיה בעולם, ובין השאר ברוסיה ובמדינות סובייטיות-לשעבר אחרות. בריינג'רס שיחקו ארבעה שחקנים רוסים, וזו הייתה הפעם הראשונה ששחקנים רוסים זכו בגביע סטנלי. התרחבות הליגה דרומה המשיכה עם צירוף שתי קבוצות חדשות, מייטי דאקס אוף אנהיים ופלורידה פנתרס. מספר קבוצות הליגה הגיע ל-26. קבוצה קיימת בליגה חיזקה את מגמת ההתפשטות דרומה, כאשר מינסוטה נורת'סטארס עברה לדאלאס תחת השם דאלאס סטארס.

אולם התנופה של הליגה נעצרה בעונת 1995 בשל סכסוך עבודה נוסף, חריף בהרבה מקודמו. לאחר שפג ההסכם הקיבוצי בין ה-NHL לאיגוד השחקנים, סירב איגוד השחקנים לחתום על הסכם חדש, בשל דרישת בעלי הקבוצות לקבוע בליגה תקרת שכר נוקשה. בתגובה הכריזו בעלי הקבוצות על השבתת מגן ששיתקה את הליגה למשך ארבעה חודשים, ועונת 1995 עמדה בסכנת ביטול מוחלט. בסופו של דבר הושג הסכם שעיקרו תקרת שכר רכה שניתן לחרוג ממנה בתשלום קנס, בדומה לזו המונהגת בליגת ה-NBA, והתקיימה עונה מקוצרת בת 48 משחקים בלבד.

עונת 1996 עמדה בסימן המשך נדידת קבוצות קיימות דרומה, בעיקר מקנדה. השפעת העונה המקוצרת של 1995 הצטרפו לירידה בערכו של הדולר הקנדי ולמסים גבוהים יותר ששילמו הקבוצות הקנדיות לעומת אלה האמריקאיות. שתי קבוצות קנדיות שסבלו משוק קטן יותר מהאחרות, ויניפג ג'טס וקוויבק נורדיקס, חצו את הגבול דרומה לארצות הברית – הנורדיקס עברו לדנוור כקולורדו אוולאנש, והג'טס עברו לפיניקס כפיניקס קויוטיס. גם בתוך ארצות הברית המשיכה מגמת הנדידה דרומה, והארטפורד ויילרס – הגלגול המאוחר של ניו אינגלנד ויילרס – עברה לראלי, צפון קרוליינה, שינתה את צבעי מדיה ואת שמה לקרוליינה הוריקנס. הנדידה דרומה הוכיחה את עצמה כאשר כבר בעונתה הראשונה בדנבר זכתה קולורדו אוולאנש בגביע סטנלי. מאז, חלק גדול מהקבוצות שנוסדו בדרום או עברו דרומה זכו בגביע סטנלי – דאלאס סטארס ב-1999, האוולאנש בפעם השנייה ב-2001 ופעם נוספת ב-2022, טמפה ביי לייטנינג ב-2004 ופעמיים נוספות ברצף ב-2020 ו-2021, קרוליינה הוריקנס ב-2006, אנהיים דאקס ב-2007, לוס אנג'לס קינגס ב-2012 ו-2014, וגאס גולדן נייטס ב-2023 ופלורידה פנתרס ב-2024.

ב-1998, לראשונה אי פעם, השתתפו שחקני NHL באולימפיאדת החורף, כאשר בעקבות הסכם בין ה-NHL לבין הוועד האולימפי הבין-לאומי ופדרציית ההוקי קרח הבין-לאומית (IIHF) יצאה ה-NHL לפגרה בת שבועיים באמצע העונה ושחררה את שחקניה לשחק בנבחרותיהם הלאומיות באולימפיאדת נאגנו. עשרות מכוכבי ה-NHL ובראשם וויין גרצקי שיחקו באותו טורניר, כאשר בעקבות הגיוון שחל ב-NHL מאז שנות ה-70 יכלו שש נבחרות – קנדה, רוסיה, צ'כיה, שוודיה, פינלנד וארצות הברית – להציג הרכבים בהם כל השחקנים או רובם המכריע היו שחקני NHL מהשורה הראשונה. ה-NHL השתתפה בכל אולימפיאדות החורף מאז ועד אולימפיאדת סוצ'י (2014).

בסיום אותה עונה זכתה דטרויט רד וינגס בגביע סטנלי בפעם השנייה ברציפות, הישג שלא שוחזר עד 2017.

האירוע המרכזי בעונת 1999 היה פרישתו של וויין גרצקי, ששיחק את משחקו האחרון במדיה של ניו יורק ריינג'רס. עוד שתי קבוצות נוספו לליגה והמשיכו את המגמה של צירוף קבוצות בדרום – נאשוויל פרדטורס בעונת 1999 ואטלנטה ת'ראשרס בעונת 2000. עונה לאחר מכן צורפו מינסוטה ויילד וקולומבוס בלו ג'אקטס, והביאו את מספר הקבוצות ל-30.

גדול כוכבי ה-NHL בשנות ה-90 היה לדעת רבים מריו למיה. למיה, חלוץ ששיחק בכל הקריירה שלו בפיטסבורג פינגווינס, הוביל את קבוצתו לשתי זכיות רצופות בגביע סטנלי בתחילת העשור. למיה פרש ממשחק ב-1997, אולם חזר לשחק ב-2000 והמשיך לככב בשורות הפינגווינס עד פרישתו הסופית ב-2006, אף על פי שנאלץ להתגבר על שורת פציעות קשות, בעיקר בגבו, ועל גידול סרטני בקשרי הלימפה שלו.

קשיים כלכליים

בסוף שנות ה-90 ותחילת המאה ה-21 נקלעו מספר קבוצות לבעיות כלכליות קשות, עד כדי הליכי פשיטת רגל וסכנה לקיומן. המצב הקשה ביותר התגלה בפיטסבורג פינגווינס שקיבלה הגנה משפטית מפני נושיה ("צ'פטר 11"), עד שלבסוף נקנתה על ידי כוכבה שפרש בינתיים מפעילות, מריו למיה, שהציל אותה למעשה מקריסה וחילץ אותה ממצבה הקשה. כשחזר למיה במפתיע מפרישתו הוא היה לשחקן הראשון, והיחיד עד כה, ששיחק עבור קבוצה בזמן שהוא היה גם בעליה. על אף ניגוד העניינים הכרוך בזה, אפשרה הליגה למצב המוזר להתקיים על מנת להציל את הקבוצה.

גם מצבן של מרבית הקבוצות הקנדיות היה קשה מאוד, בעיקר מצבן של אוטווה סנטורס ושל ונקובר קנאקס שנקלעו אף הן למצב של סכנה לקיומן או בדיקת אפשרות לעבור לעיר אחרת.

המאבק בירידה בכמות השערים

מאז השבתת המגן של 1995 נאבקת ה-NHL במגמה של ירידה בממוצע השערים למשחק. הממוצע שעמד בשנות ה-80 על 7.6 שערים למשחק ירד בהדרגה בקצב מהיר והגיע ל-5.2 בעונת 1999. הסברה היא שטקטיקות הגנתיות חדשות, בתוספת פיזור הכישרון על פני כמות גדולה מדי של קבוצות בעקבות התרחבות הליגה, היו התורמים העיקריים לירידה.

ה-NHL ניסתה להיאבק בתופעה, בעיקר על ידי שינויי חוקה שנועדו לזרז את קצב המשחק ולהיטיב עם ההתקפה על פני ההגנה.

תשומת לב מיוחדת ניתנה לחוקים בנודע להארכה בעונה הרגילה. כדי לעודד קבוצות לצאת ולתקוף בהארכה ולנסות לנצח במשחק, החליטה ה-NHL שהפסד בהארכה יהיה שווה נקודה אחת בטבלה, ממש כמו תיקו, כך שלקבוצות לא יהיה דבר להפסיד מניסיון לתקוף ולכבוש שער ניצחון. בנוסף, הופחת מספר השחקנים על הקרח מכל קבוצה לארבעה מחליקים ושוער. למרות זאת, ממוצע השערים למשחק נשאר ברמתו הנמוכה, והגיע לשיא שלילי של 5.14 שערים למשחק בעונת 2004.

שינויי חוקה נוספים, כגון צמצום מספר השחקנים בהארכה לשלושה מחליקים ושוער בלבד לקבוצה והנהגת דו-קרב חבטות עונשין כדי להכריע משחקים המסתיימים בשווייון גם בתום הארכה, שיפרו את המצב. בעונת 2023/24 עמד ממוצע השערים על 6.22 למשחק.

סכסוך העבודה ב-2005 וביטול העונה

סכסוכי העבודה בין הליגה לשחקניה הגיעו לשיא בעונת 2005. בעלי הקבוצות טענו שאינם מסוגלים עוד לעמוד במשכורות השחקנים שהלכו ועלו, ושהליגה מפסידה מאות מיליוני דולרים בעונה ועומדת למעשה בסכנת קיום. עם פקיעתו של ההסכם הקיבוצי עם איגוד השחקנים בקיץ 2004 דרשו שוב בעלי הקבוצות להנהיג תקרת שכר נוקשה בליגה. השחקנים סירבו ואיימו לשבות, ובעלי הקבוצות הכריזו על השבתת מגן בתגובה. עם התמשכותה של השבתת המגן וחוסר התקדמות בשיחות בין הצדדים, הודיע בפברואר הקומישנר גארי בטמן שעונת 2005 מבוטלת – הפעם הראשונה, והיחידה עד כה, שעונה שלמה בוטלה בליגה מקצוענית מרכזית בצפון אמריקה בשל סכסוך עבודה.

ביטול העונה זיעזע את איגוד השחקנים. מנהלים אחרים באיגוד נטלו את ניהול המשא ומתן מידיו של היו"ר בוב גודנו, והגיעו להסכם עם הליגה שבה הונהגה לראשונה תקרת שכר נוקשה, שגובהה נקבע לפי גודל ההכנסות שהליגה מייצרת. כתוצאה מכך חודשה הליגה בעונת 2006.

2006–2013: הליגה שאחרי העונה המבוטלת

הליגה לאחר משבר 2005

גביע סטנלי מונף על ידי שחקני דטרויט רד וינגס עם זכייתה באליפות ב-2008

לאחר העונה המבוטלת של 2005 התייצבה הליגה יחסית לתקופה שלפניה. תקרת השכר שנכנסה לתוקף עצרה את מערבולת ההוצאות הגדלות והולכות של הקבוצות, והמצב הכלכלי במרבית הקבוצות השתפר. עם זאת, המשבר הכספי בליגה לא נעלם לחלוטין. נאשוויל פרדטורס סבלה מירידה בכמות הקהל שלה ועתידה עמד בספק, בטרם נמכרה ב-2008 לקבוצת משקיעים חדשה שחילצה אותה ממצבה והשאירה אותה בנאשוויל. אטלנטה ת'ראשרס צברה הפסדים כבדים שהלכו ותפחו, הן בשל סכסוך בהנהלתה והן בגלל כישלון בבניית בסיס אוהדים יציב ורחב.

המצב הקשה ביותר התגלה בפיניקס קויוטיס, שהכריזה ב-2009 על פשיטת רגל והועברה לבעלות וניהול ישירים של ה-NHL. רק ב-2013 הצליחה ה-NHL למצוא קונה לקבוצה.

הליגה המשיכה במגמה התחרותית שאפיינה אותה עוד מתחילת המאה ה-21, כאשר הזכיות בגביע סטנלי מתפזרות בין קבוצות שונות. למעשה, מאז דטרויט רד וינגס ב-1998 ועד פיטסבורג פינגווינס ב-2017 לא הצליחה אף אלופה להגן על תוארה בעונה שלאחר מכן.

ב-2006 הגיעו לליגה שני כוכבים צעירים חדשים, שנכנסו לחלל הגדול שהותירו אחריהם הכוכבים הוותיקים שפרשו ובראשם מריו למיה, ונחשבים עד עתה לכוכבים הגדולים של תחילת המאה ה-21. סידני קרוסבי החל לשחק בפיטסבורג פינגווינס, ואלכסנדר אובצ'קין הגיע לוושינגטון קפיטלס.

המשך המאבק בירידה בכמות השערים

ה-NHL המשיכה להיאבק בירידה המתמשכת בממוצע השערים למשחק. חוקי העבירות הוחמרו, בפרט חוקים נגד אחיזה של שחקנים ביריביהם. בנוסף, התקבל שינוי משמעותי נוסף בחוקי ההארכה בעונה הרגילה, וב-2006 נכנס דו-קרב חבטות העונשין לראשונה בהיסטוריה למשחקי ה-NHL עבור משחקים שמסתיימים בתיקו גם בתום ההארכה.

שינויי החוקה הביאו לעלייה חדה בכמות השערים בעונת 2006, והממוצע קפץ מ-5.14 שערים למשחק ל-6.17 באותה עונה. לאחר תקופה של ירידה נוספת, ובעקבות שינויי חוקה נוספים – עלתה שוב כמות השערים הממוצעת למשחק ועמדה בסוף עונת 2023/24 על 6.22.

משחקים תחת כיפת השמיים וברחבי העולם

באפלו סייברס ופיטסבורג פינגווינס מתכוננות למשחק ה"וינטר קלאסיק" השנתי תחת כיפת השמיים מול 71,212 צופים, 2008

כחלק מהמגמה לכבוש שווקים נוספים, החלה ה-NHL לקיים משחקי עונה רגילה ברחבי העולם. המשחק הראשון ששוחק מחוץ לצפון אמריקה היה המשחק הפותח של עונת 1999 בין קלגרי וסאן חוזה, ששוחק בטוקיו. המנהג חודש, והפך לקבוע, בפתיחת עונת 2008 כשאנהיים ולוס אנג'לס נפגשו ב-O₂ ארנה בלונדון. בעונות הבאות התקיימו משחקי NHL בסטוקהולם, הלסינקי, פראג, ברלין, גטבורג וסאיטאמה.

מאמץ נוסף למשוך קהל לליגה נעשה על ידי מעבר מספר משחקים לאצטדיוני פוטבול ובייסבול גדולים תחת כיפת השמיים. המשחקים מושכים כמות גדולה מאוד של קהל, כשהבולטים בהם הם ה"הריטג' קלאסיק" (Heritage Classic) שבו נפגשות שתי קבוצות קנדיות, וה"וינטר קלאסיק" (Winter Classic) המתקיים ב-1 בינואר בכל שנה. שיא הקהל הרשמי בליגה נקבע ב"וינטר קלאסיק" של 1 בינואר 2020 כאשר 85630 צופים צפו במשחק בין דאלאס סטארס ונאשוויל פרדטורס שנערך באצטדיון הפוטבול "קוטון בול" בדאלאס.

המעבר של אטלנטה ת'ראשרס לוויניפג

ב-2011, לאחר שחובותיה הלכו ותפחו ומשלא נמצא קונה שישאיר אותה באטלנטה, נמכרה אטלנטה ת'ראשרס לקבוצת משקיעים מוויניפג, והעיר הקנדית הייתה לביתה החדש החל מעונת 2011/12. בכך חזרה ה-NHL לוויניפג לראשונה מאז 1996, ואילו אטלנטה איבדה בפעם השנייה את קבוצת ה-NHL שלה לאחר שהפליימס עברו לקלגרי ב-1980. הבעלים החדשים החליטו לקרוא לקבוצה בשם הקבוצה הקודמת של העיר, ויניפג ג'טס.

המעבר של הקבוצה יצר צורך בארגון מחדש של הקבוצות בליגה, כיוון שהת'ראשרס – עקב מיקומם באטלנטה – היו חברים בבית הדרום-מזרחי, בעוד ויניפג נמצאת בחלק המערבי של קנדה ומיקומה הטבעי הוא בחטיבה המערבית. כדי לא לזעזע את מבנה הליגה בזמן קצר, הוחלט להשאיר את הג'טס בבית הדרום-מזרחי – דבר שיצר בעיה לוגיסטית קשה עבורם ועבור הקבוצות האחרות בבית הדרום-מזרחי, כיוון שהמפגשים התכופים בין קבוצות באותו בית גרמו במקרה הזה לנסיעות רבות וארוכות. הליגה יועדה לעבור שינוי בחלוקת הקבוצות לבתים לקראת עונת 2013 כדי להקל על הבעיה, והנהלת הליגה ובעלי הקבוצות החליטו לשנות את מבנה הליגה לארבע חטיבות ללא חלוקה לבתים. התנגדות איגוד השחקנים הכשילה את היוזמה.

המעבר המיוחל של הג'טס לחטיבה המערבית התרחש לבסוף בקיץ 2013, שנתיים אחרי המעבר לוויניפג, עם מימוש שינוי מבנה הבתים בליגה לשתי חטיבות עם שני בתים כל אחת.

סכסוך העבודה ב-2012/13

עם התקרבות מועד פקיעתו של ההסכם הקיבוצי בין הנהלת הליגה ובעלי הקבוצות לבין איגוד השחקנים, ההסכם שהחזיר את הליגה לפעילות בעונת 2005/06, העלו שני הצדדים דרישות שונות כהכנה למשא ומתן על הסכם חדש. בין השאר, דרשו בעלי הקבוצות שחלקם של השחקנים בהכנסות המשניות של הליגה (לדוגמה, ממכירת מוצרים מורשים) יופחת, וכן את הגבלת אורך החוזים של שחקנים. משנכשל המשא ומתן וההסכם הקיים פקע ללא הסכם חדש, הכריזו הנהלת הליגה ובעלי הקבוצות ב-15 בספטמבר 2012 על השבתת מגן נוספת בליגה.

לאחר שהשחקנים פנו לבתי משפט בקנדה בטענה שהשבתת המגן אינה חוקית בקנדה, ונכשלו, ולאחר שגם ניסיונות גישור בין הצדדים נכשלו, הוחרף המשבר כשאיגוד השחקנים איים להתפרק מרצון – דבר שהיה מאפשר לשחקנים בודדים לתבוע את הליגה בתביעות הגבלים עסקיים. הנציב גארי בטמן ובעלי הקבוצות איימו בתגובה בפנייה לבית משפט על מנת לבטל את כל חוזי השחקנים, הכפופים להסכם הקיבוצי שכבר אינו תקף.

השבתת המגן הסתיימה עם הגעה למתווה הסכם קיבוצי חדש ב-6 בינואר 2013, על סף המועד האחרון שקבעה הליגה לפני הודעה על ביטול העונה כולה. בטמן והבעלים הצליחו להפחית את תקרת השכר ולהגביל את אורך החוזים של השחקנים, אולם הסכימו על החלת רצפת שכר שבה הקבוצות חייבות לעמוד ועל פשרה בנושא חלוקת ההכנסות המשניות. ההסכם אפשר עריכת עונה מקוצרת של 48 משחקים לכל קבוצה, אך משחק ה"וינטר קלאסיק" ומשחק ה"אול-סטאר" של הליגה בוטלו.

2013–2024: שושלות ראשונות במאה ה-21, התרחבויות נוספות ועזיבת האולימפיאדה

שיקגו בלאקהוקס ופיטסבורג פינגווינס: השושלות הראשונות של המאה ה-21

סידני קרוסבי, מגדולי כוכבי ה-NHL במאה ה-21, הוביל את פיטסבורג פינגווינס לשלוש אליפויות, מהן שתיים רצופות

אחד המאפיינים של ליגת ה-NHL בתחילת המאה ה-21 היה חוסר היכולת של אף קבוצה אלופה להגן על תואר האליפות שלה בעונה שלאחר מכן; מאז דטרויט רד וינגס ב-1998 ועד 2017 אף קבוצה לא זכתה באליפות שנייה ברציפות.

עם זאת, בעיני רבים נחשבת שיקגו בלאקהוקס של העשור השני של המאה ה-21 לשושלת הראשונה של המאה, לאחר שבעונת 2014/15 השלימה 3 זכיות בגביע סטנלי על פני 6 עונות, תוך שהיא משמרת את אותו שלד כוכבים.

בעונת 2016/17 הצליחה פיטסבורג פינגווינס לשמור על התואר בו זכתה עונה קודם לכן, והפכה לקבוצה הראשונה במאה ה-21, והראשונה בעידן תקרת השכר, המגינה על תוארה וזוכה בפעם השנייה ברציפות בגביע סטנלי. ביחד עם התואר בו זכתה ב-2009, נחשבים הפינגווינס לשושלת השנייה של התקופה.

התרחבות 2017 – לראשונה קבוצה בלאס וגאס

וגאס גולדן נייטס הצטרפה לליגה ב-2017 כקבוצת התרחבות והפכה להצלחה מיידית

ביולי 2015 החלה ה-NHL באופן רשמי באיסוף הצעות של קבוצות משקיעים שונות למטרת התרחבות עתידית של הליגה, בעונת 2017/18 או במועד מאוחר יותר.

הערים שהוזכרו כמועמדות מרכזיות להתרחבות של הליגה היו הערים הקנדיות המילטון, קוויבק וססקטון; ובארצות הברית – סיאטל, יוסטון, לאס וגאס וקנזס סיטי. לבסוף הוגשו ל-NHL שתי בקשות בלבד, לקבוצות חדשות בקוויבק ובלאס וגאס.

ב-22 ביוני 2016 החליטו הקומישנר גארי בטמן ובעלי הקבוצות לקבל את הצעתה של קבוצת המשקיעים מלאס וגאס, שקבוצתם החדשה, וגאס גולדן נייטס, הצטרפה בעונת 2017/18 לבית הפסיפי והפכה לקבוצה ה-31 בליגה, והקבוצה הראשונה בלאס וגאס בכל ארבע ליגות הספורט המרכזיות של צפון אמריקה. הצעתה של קוויבק נדחתה.

צירוף הגולדן נייטס לליגה התגלה כהצלחה מיידית. הקבוצה זכתה לאהדה רבה ולביקוש רב במטרופולין לאס וגאס, וזכתה גם להצלחה מקצועית מפתיעה – זכייה באליפות הבית הפסיפי תוך שבירת שיאים רבים לקבוצת התרחבות, ולאחר מכן זכייה באליפות החטיבה המערבית ועלייה עד סדרת הגמר על גביע סטנלי כבר בעונתה הראשונה. רק בגמר נוצחה הקבוצה על ידי וושינגטון קפיטלס. לאחר מכן המשיכה הקבוצה בהצלחותיה ועלתה לפלייאוף גם בשלוש העונות הבאות.

עזיבת אולימפיאדת החורף

לוגו מאה שנים ל-NHL

באפריל 2017, לאחר שהגיעה הליגה למסקנה שהשתתפותה באולימפיאדת החורף לא הביאה תוצאות מסחריות ופרסומיות, הודיעה ה-NHL באופן רשמי כי שחקניה לא ישתתפו באולימפיאדת פיונגצ'אנג (2018). בכך הפסיקה ה-NHL את השתתפותה באולימפיאדת החורף לאחר 5 אולימפיאדות רצופות, למורת רוחם של איגוד שחקני ה-NHL, פדרציית ההוקי קרח הבין-לאומית, והוועד האולימפי הבין-לאומי שאף איים לבטל מראש את השתתפות הליגה באולימפיאדת בייג'ינג ב-2022.

שנת המאה של הליגה

בעונת 2017/18 ציינה ה-NHL מאה שנים להקמתה. העונה החגיגית צוינה בלוגו מיוחד שהתווסף לחולצות של כל הקבוצות ובמגוון אירועים חגיגיים ברחבי צפון אמריקה.

עונות 2019/20 ו-2020/21, והתפרצות מגפת הקורונה

ב-12 במרץ 2020, בעקבות התפרצות מגפת הקורונה, הכריזה ה-NHL על הפסקת עונת 2019/20 לזמן בלתי ידוע.

לבסוף הוחלט במשותף על ידי ה-NHL וארגון השחקנים שלה לחדש את הליגה ב-1 באוגוסט. העונה הרגילה הופסקה סופית, והדירוג לפלייאוף נקבע על פי אחוזי ההצלחה של כל קבוצה. ארבע הראשונות בכל חטיבה עלו היישר לסיבוב הראשון, בעוד שמונה הבאות אחריהן בכל חטיבה שובצו לסיבוב מוקדם על פי דירוגן (מדורגת 5 מול מדורגת 12, מדורגת 6 מול 11 וכו'). כמו כן נקבע שהפלייאוף ייערך במרוכז בשתי ערים: טורונטו עבור החטיבה המזרחית, אדמונטון עבור החטיבה המערבית ועבור השלבים הסופיים – סדרות הגמר החטיבתי של שתי החטיבות, וסדרת הגמר על גביע סטנלי.

מגפת הקורונה המשיכה להשפיע על הליגה גם בעונת 2020/21. עקב הסיום המאוחר של העונה הקודמת, והמשך התפרצות המגפה, החליטו ה-NHL ואיגוד השחקנים על מבנה מיוחד לעונה 2020/21 כדי להתאים אותה ללוח הזמנים הצפוף ולהמשך המשבר הבריאותי. תחילת העונה נדחתה ל-13 בינואר 2021 והוחלט שהעונה הרגילה תכלול 56 משחקים בלבד. כדי לצמצם מגע בין קבוצות מאזורים שונים, ובפרט לצמצם מעברי גבול בין קנדה וארצות הברית, הוחלט גם על חלוקה מחודשת זמנית של הבתים – 7 הקבוצות הקנדיות של הליגה קובצו לבית אחד (הבית הצפוני), והקבוצות האמריקאיות שובצו לשלושת הבתים האחרים (מזרחי, מרכזי ומערבי) על פי חלוקה גאוגרפית בתוך ארצות הברית. עוד נקבע כי משחקי העונה הרגילה ושני הסיבובים הראשונים של הפלייאוף יתקיימו בתוך הבתים בלבד – קבוצה מבית אחד לא תפגוש קבוצה מבית אחר עד הסיבובים המאוחרים של הפלייאוף. נוכחות קהל במשחקים תיקבע על פי המצב הבריאותי בכל עיר מארחת.

רק בעונת 2021/22 שבה הליגה למבנה הבתים הרגיל שלה וללוח משחקים מלא של 82 משחקים לכל קבוצה בעונה הרגילה.

התרחבות נוספת – קבוצה בסיאטל ב-2021/22

בכינוס בעלי הקבוצות בדצמבר 2018 הוחלט על קבלת בקשת ההתרחבות של קבוצת יזמים להקמת קבוצה חדשה בסיאטל. הקבוצה החדשה, סיאטל קראקן, הצטרפה לליגה בעונת 2021/22 כחברה בבית הפסיפי. באותה עונה עברה אריזונה קויוטיס לבית המרכזי כדי לפנות מקום לקבוצה החדשה, ובכך הושווה גודלם של הבתים ושל החטיבות בליגה – 8 קבוצות בכל בית ו-16 בכל חטיבה.

החזרה לאולימפיאדה משתבשת

למרות כוונה לחזור למסגרת האולימפית ולקחת חלק באולימפיאדת בייג'ינג (2022), ולאחר שנחתם הסכם בין ה-NHL, ארגון השחקנים שלה, פדרציית ההוקי קרח הבין-לאומית והוועד האולימפי הבין-לאומי – נסוגו ה-NHL וארגון השחקנים מכוונתם עקב התפרצות מחודשת של מגפת הקורונה שגרמה לדחיית משחקים רבים בעונת 2021/22, שהצורך בתאריכים חלופיים לקיומם לא אפשר את יציאת הליגה לפגרה לצורך האולימפיאדה.

2024–הווה: קבוצה חדשה ביוטה מחליפה את אריזונה קויוטיס

ב-2023 ניצבה קבוצת אריזונה קויוטיס במצב קשה כשנותרה ללא בית קבע, ונאלצה לשחק את משחקי הבית שלה באולם מאלט ארנה בעיר טמפה שבו 5,000 מושבים בלבד. הכוונה הייתה להקים בעיר אולם קבע, אולם במשאל שנערך בקרב תושבי העיר נדחתה ההצעה ונגנזה.

בעקבות כך היה ברור שלקבוצה אין זכות קיום בטמפה, ובכלל באזור פיניקס רבתי. ראיין סמית, הבעלים של קבוצת ה-NBA יוטה ג'אז וקבוצת ה-MLS ריאל סולט לייק הציע להנהלת הליגה לקנות את כל פעילות הספורט של הקויוטיס, כולל כל חוזי השחקנים והצוות, ולהעביר את הפעילות לקבוצת NHL חדשה שתייצג את מדינת יוטה ותהייה מבוססת בסולט לייק סיטי. ב-18 באפריל 2024 אישרה הליגה את בקשתו. אריזונה קויוטיס הפסיקה את פעילותה, ונקבע שקבוצת ה-NHL של יוטה, שנקראת באופן זמני מועדון הוקי יוטה עד שתבחר לעצמה שם קבוע, תחליף אותה בליגה ובבית המרכזי, ותתחיל את דרכה בליגה בעונת 2024/25.

קבוצות וחטיבות הליגה

ערכים מורחבים – החטיבה המזרחית (NHL), החטיבה המערבית (NHL)

קבוצות הליגה מחולקות לשתי חטיבות: החטיבה המזרחית, הכוללת את קבוצות החלק המזרחי של צפון אמריקה (אזור הזמן המזרחי), והחטיבה המערבית הכוללת את הקבוצות שבחלק המרכזי ובחלק המערבי של היבשת (שאר אזורי הזמן). בכל חטיבה שני בתים – בחטיבה המזרחית הבתים הם המטרופוליטני והאטלנטי, ובחטיבה המערבית – המרכזי והפסיפי. גם חלוקת הבתים היא חלוקה גאוגרפית.

32 קבוצות הליגה מתחלקות באופן שווה בין החטיבות והבתים – 16 קבוצות בכל חטיבה, 8 בכל בית.

דווילס איילנדרס ריינג'רס פליירס פינגווינס ברואינס סייברס קנדיאנס סנטורס מייפל ליפס ג'טס הוריקנס פנתרס לייטנינג קפיטלס בלאקהוקס בלו ג'אקטס רד וינגס פרדטורס בלוז פליימס אוולאנש אוילרס ויילד קנאקס קראקן דאקס סטארס קינגס גולדן נייטס יוטה שארקס

קהל ופופולריות

ה-NHL היא ליגת ההוקי קרח הפופולרית ביותר בעולם. נתוני הקהל במשחקיה עולים בהרבה על אלה של הליגות המובילות האחרות, ומשחקיה משודרים בטלוויזיה בלמעלה מ-130 מדינות, בנוסף לשידורים באינטרנט על ידי הליגה ושותפיה הזמינים בעשרות מדינות נוספות.

מבנה עונת NHL

(נכון לעונת 2023/24)

העונה ב-NHL נחלקת לשניים – עונה רגילה, הנמשכת מאוקטובר עד אפריל, ושלב פלייאוף הנמשך מאפריל ועד יוני. הפלייאוף מגיע לסיומו בסדרת הגמר על גביע סטנלי, שבסופה מוכתרת אלופת ה-NHL לאותה עונה.

העונה הרגילה

בעונה הרגילה כל קבוצה משחקת 82 משחקים – 41 משחקי בית ו-41 משחקי חוץ (בשנים האחרונות מספר משחקים מתקיימים באולמות נייטרלים – באירופה, באסיה, או בערים בצפון אמריקה שאין להן קבוצות NHL – לצורכי שיווק).

כל קבוצה משחקת בעונה 3 או 4 פעמים מול כל יריבה מהבית שלה (26 משחקים בסך הכול), 3 פעמים מול כל יריבה מהבית האחר בחטיבה שלה (24 משחקים בסך הכול), ושני משחקים – משחק בית ומשחק חוץ – מול כל קבוצה מהחטיבה השנייה (32 משחקים בסך הכול). מבנה המשחקים מאפשר לכל קבוצה לארח ולהתארח מול כל קבוצה אחרת בליגה לפחות פעם אחת – במילים אחרות, כל קבוצה משחקת בכל 32 האולמות של הליגה במהלך העונה.

באמצע העונה, בחודשים ינואר–פברואר, עוצרת הליגה לפגרה קצרה עבור אירועי סוף שבוע ה"אול-סטאר" שבמרכזו משחק ה"אול-סטאר" עצמו – מפגש בין שתי קבוצות המורכבות ממיטב כוכבי הליגה. בשנים בהן מתקיימת אולימפיאדת החורף, אם שחקני ה-NHL משתתפים בה, מבוטל סוף שבוע ה"אול-סטאר" והליגה עוצרת לפגרה בת שבועיים במהלך האולימפיאדה.

על כל ניצחון מקבלת הקבוצה 2 נקודות בטבלה, ועל כל הפסד בהארכה או בדו-קרב חבטות עונשין – נקודה אחת. על הפסד בזמן החוקי של המשחק לא מקבלת הקבוצה נקודות. הרציונל מאחורי הענקת נקודה לקבוצה המפסידה בהארכה או בדו-קרב חבטות עונשין הוא לעודד קבוצות לתקוף במהלך ההארכה, כיוון שנקודה אחת כבר מובטחת ואפשר רק להרוויח משער ניצחון. אורך ההארכה הוא 5 דקות, והיא מתקיימת בשיטת "שער זהב" (באנגלית נקראת השיטה "sudden death", כלומר "מוות פתאומי") – כשאחת הקבוצות מבקיעה שער, המשחק מופסק והיא המנצחת. בהארכה משחקת כל קבוצה עם שני שחקנים פחות, כלומר – שלושה מחליקים ושוער בלבד (אם נגד אחת הקבוצות עומד עונש שנגרר מהזמן החוקי, וכדי שלא תישאר עם פחות משלושה מחליקים על הקרח, ממומש העונש על ידי תוספת מחליק רביעי לקבוצה השנייה). אם אין הכרעה בתום ההארכה מתקיים דו-קרב חבטות עונשין בן 3 חבטות עונשין לכל קבוצה, ואם גם בסיומן אין הכרעה נמשך הקרב בחבטות עונשין לסירוגין עד שאחת הקבוצות מבקיעה והשנייה מחמיצה.

הפלייאוף

בתום העונה הרגילה עולות 3 הראשונות בכל בית לפלייאוף, ואת שני המקומות הנותרים בכל חטיבה – מקומות המכונים Wild Card – תופסות הקבוצות הטובות ביותר מבין אלה שנותרו, על פי דירוגן בטבלה על בסיס חטיבתי (משמע, ייתכן מצב שמבית אחד בחטיבה תעלינה לפלייאוף חמש קבוצות, ומהבית השני תעלינה שלוש בלבד).

סדרות הפלייאוף מתקיימות בנפרד בכל חטיבה והן בשיטת "הטוב מ-7 משחקים", כלומר – המנצחת בארבעה משחקים היא המנצחת בסדרה ומתקדמת לסיבוב הבא, והמפסידה מודחת ומסיימת את העונה. למדורגת הגבוהה יותר יש יתרון ביתיות – שני המשחקים הראשונים, ובמידת הצורך גם המשחקים החמישי והשביעי, ישוחקו באולמה הביתי.

המדורגת ראשונה בחטיבה כולה משחקת בסיבוב הראשון של הפלייאוף נגד הקבוצה הנחותה מבין שתי קבוצות ה-Wild Card, ואלופת הבית השני בחטיבה נפגשת עם קבוצת ה-Wild Card השנייה. המדורגות 2 ו-3 בכל בית נפגשות זו עם זו. מנצחות הסיבוב הראשון נפגשות זו עם זו על אליפות הבית, ומנצחות הסיבוב השני – שהן אלופות שני בתי החטיבה – נפגשות בסיבוב השלישי, סדרת הגמר החטיבתי.

שיטת ההכרעה של משחקים שהסתיימו בשוויון בתום הזמן החוקי שונה מהעונה הרגילה. בפלייאוף משוחקת הארכה בת 20 דקות בשיטת "שער זהב", כאשר בניגוד לעונה הרגילה הקבוצות על הקרח שומרות על הרכב מלא של חמישה מחליקים ושוער. אם בהארכה לא הובקע שער מכריע, מתקיימת הארכה נוספת בת 20 דקות, וחוזר חלילה. לא מתקיימת הכרעה בדו-קרב חבטות עונשין. תאורטית, אם כן, יכול משחק פלייאוף ב-NHL להימשך עד אינסוף; בפועל, המשחק הארוך ביותר בתולדות פלייאוף ה-NHL נכון למרץ 2024 הוכרע בהארכה השישית.

סדרת הגמר על גביע סטנלי

המנצחות בסיבוב השלישי (הגמר החטיבתי), שהן אלופות החטיבה המזרחית והחטיבה המערבית, נפגשות זו מול זו בסדרת הגמר על גביע סטנלי שמכתירה את אלופת ה-NHL. גם סדרת הגמר משוחקת בשיטת "הטוב מ-7 משחקים", כאשר יתרון הביתיות נקבע בהתאם לנקודות שצברה כל קבוצה בטבלה בעונה הרגילה, ללא קשר לדירוג שלה בתוך חטיבתה-שלה.

דראפט

ערך מורחב – דראפט ה-NHL

דראפט הכניסה השנתי ל-NHL מורכב מדראפט של שבעה סיבובים מחוץ לעונה שנערך בסוף יוני. הדראפטים המוקדמים של ה-NHL התקיימו במלון המלכה אליזבת (כיום Fairmont) במונטריאול, וכיום הדראפט נערך דרך קבע במטרופולין לאס וגאס. שחקנים חובבנים מליגות צעירים, מכללות או ליגות אירופאיות זכאים להיכנס לדראפט הכניסה. סדר הבחירה נקבע על ידי שילוב של הדירוג בסיום העונה הסדירה, תוצאות פלייאוף והגרלת דראפט. 16 הקבוצות שלא העפילו לפלייאוף נכנסות להגרלה משוקללת לקביעת בחירות הדראפט הראשוניות בסיבוב הראשון, כאשר לקבוצה במקום האחרון יש את הסיכוי הטוב ביותר לזכות במקום הראשון; שתי קבוצות עולות בגורל ויכולות לתפוס את שני המקומות הראשונים בבחירת הדראפט, אך לא יותר מעשרה מקומות מעל מה שהיו מקבלות ללא ההגרלה. עבור אותן קבוצות שכן העפילו לפלייאוף, סדר הדראפט נקבע על ידי סך כל נקודות העונה הרגילה עבור הקבוצות אשר הודחו בשני הסיבובים הראשונים של הפלייאוף. המפסידות בגמרי החטיבות מקבלים את הבחירות ה-29 וה-30 בהתאם לסך הנקודות, כאשר המפסידה בגמר גביע סטנלי מקבלת את הבחירה ה-31 והזוכה בגביע סטנלי את הבחירה הסופית.

בחירות דראפט בשנים הבאות יכולות להיות חלק מעסקאות העברת שחקנים בין קבוצות, כך שקבוצה המעוניינת להכניס לשורותיה מספר רב של בחירות דראפט על מנת להצעיר את סגלה, להוזיל אותו, או לבנות סגל לשנים קדימה – יכולה להעביר שחקנים לקבוצה אחרת ולקבל במסגרת העסקה בחירות דראפט בשנים הבאות מהקבוצה האחרת.

פרסים ותארים

גביע סטנלי

גביע הארט

גביע וזינה

• גביע סטנלי – אלופת ה-NHL.
• גביע נסיך ויילס – אלופת החטיבה המזרחית.
• גביע קלארנס קמפבל – אלופת החטיבה המערבית. נקרא על שמו של קלארנס קמפבל, נשיא הליגה בין השנים 1947 ו-1977.
• גביע הנשיאים – ניתן לקבוצה המדורגת ראשונה בתום העונה הרגילה.
• גביע ג'ק אדמס – מאמן העונה. נקרא על שם ג'ק אדמס, שחקן, מאמן ומנהל בליגה וחבר היכל התהילה של ההוקי.
• גביע ארט רוס – מלך הנקודות (שערים + אסיסטים) בעונה הרגילה. נקרא של שמו של ארט רוס, שהיה שחקן, שופט ומנהל בליגה, ותרם את הגביע.
• גביע קאלדר – רוקי השנה. נקרא על שם פרנק קאלדר, הנשיא הראשון של הליגה.
• גביע קון סמיית' – ה-MVP של הפלייאוף. נקרא על שם קון סמיית', הבעלים של טורונטו מייפל ליפס בין 1927 ו-1961 ובונה המייפל ליף גארדנס.
• פרס רוג'ר קרוזייר – השוער עם אחוז ההצלות הגבוה ביותר (מינימום 25 משחקים). נקרא על שם רוג'ר קרוזייר, שוער דטרויט ובאפלו בין 1964 ו-1977. הפרס הוענק בין 2000 ו-2007 בלבד.
• גביע הארט – ה-MVP של הליגה. נחשב לפרס האישי היוקרתי ביותר בליגה.
• גביע ויליאם ג'נינגס – השוער שספג הכי מעט שערים בממוצע בעונה הרגילה (במינימום 25 משחקים). נקרא על שם ויליאם ג'נינגס, הבעלים של ניו יורק ריינג'רס בין 1959 ו-1981.
• גביע קינג קלאנסי – ניתן על מנהיגות ותרומה הומניטרית. נקרא על שמו של פרנסיס "קינג" קלנסי, שחקן, מאמן, שופט ומנהל בליגה.
• גביע ליידי בינג – השחקן ההוגן של הליגה. נקרא על שם אשתו של המושל הכללי של קנדה בשנות ה-20.
• גביע ביל מאסטרטון – ניתן לשחקן שהראה נחישות ומסירות יוצאי דופן (למשל, חזר לשחק תוך התגברות על פציעה או מחלה קשה). נקרא של שמו של ביל מאסטרטון, שחקן מינסוטה נורת'סטארס והיחיד בהיסטוריה שמת מפגיעת שחקן אחר על זירת הקרח, ב-1968.
• גביע נוריס – מגן העונה. נקרא על שם ג'יימס נוריס, הבעלים של דטרויט רד וינגס בין 1932 ו-1952.
• פרס טד לינדזי – שחקן השנה מטעם ארגון השחקנים.
• גביע ה-NHL פלוס/מינוס – ניתן לשחקן עם ניקוד הפלוס/מינוס הגבוה ביותר.
• גביע מוריס "רוקט" רישאר – מלך השערים בעונה הרגילה. נקרא על שם מוריס רישאר, מן החלוצים הטובים ב-NHL בכל הזמנים.
• גביע פרנק סלקה – ניתן לחלוץ שהראה מעורבות ויכולת במשחק ההגנה, מטעם איגוד כתבי ההוקי. נקרא על שם פרנק סלקה, מנכ"ל בטורונטו מייפל ליפס ובמונטריאול קנדיאנס.
• גביע וזינה – השוער המצטיין של העונה. נקרא על שמו של ז'ורז' וזינה, שוער מונטריאול קנדיאנס בין 1910 ו-1925.

נשיאים/נציבים

• פרנק קאלדר , 1917–1943
• רד דאטון , 1943–1946
• קלארנס קמפבל , 1946–1977
• ג'ון ציגלר , 1977–1992
• גיל סטיין , 1992–1993
• גארי בטמן, 1993–כיום

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא NHL בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של NHL (באנגלית, בצרפתית, ברוסית, בפינית, בשוודית, בצ'כית, בסלובקית ובגרמנית)

• NHL, ברשת החברתית פייסבוק
• NHL, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• NHL, ברשת החברתית אינסטגרם
• NHL, סרטונים בערוץ היוטיוב
• איגוד שחקני ה-NHL
• NHL, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

Q