ברכות מז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(במדבר יח, כח) מכל מעשרותיכם תרימו ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן:
מעשר שני והקדש שנפדו:
פשיטא הב"ע אכגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש והא קמ"ל דאין חומש מעכב:
השמש שאכל כזית:
פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל:
והכותי מזמנין עליו:
אמאי לא יהא אלא עם הארץ ותניא באין מזמנין על ע"ה אביי אמר בכותי חבר רבא אמר אפילו תימא בכותי ע"ה והכא בע"ה דרבנן דפליגי עליה דר' מאיר עסקינן דתניא איזהו ע"ה כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר"מ וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו כראוי והני כותאי עשורי מעשרי כדחזי דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל ת"ר איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש ערבית ושחרית דברי ר' אליעזר רבי יהושע אומר כל שאינו מניח תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית בבגדו ר' נתן אומר כל שאין מזוזה על פתחו ר' נתן בר יוסף אומר כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לת"ת אחרים אומרים אפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח הרי זה ע"ה א"ר הונא הלכה כאחרים רמי בר חמא לא אזמין עליה דרב מנשיא בר תחליפא דתני ספרא וספרי והלכתא כי נח נפשיה דרמי בר חמא אמר רבא לא נח נפשיה דרמי בר חמא אלא דלא אזמין ארב מנשיא בר תחליפא והתניא אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש ת"ח הרי זה ע"ה שאני רב מנשיא בר תחליפא דמשמע להו לרבנן ורמי בר חמא הוא דלא דק אבתריה ל"א דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כצורבא מרבנן דמי:
אכל טבל ומעשר וכו':
טבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן ה"ד בעציץ שאינו נקוב:
מעשר ראשון כו':
פשיטא לא צריכא כגון שהקדימו בכרי מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי קמ"ל כדשני ליה:
מעשר שני וכו':
פשיטא לא צריכא שנפדו ולא נפדו כהלכתן מעשר שני כגון שפדאו על גבי אסימון ורחמנא אמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך כסף שיש (לו) עליו צורה הקדש שחללו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף ורחמנא אמר (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו:
והשמש שאכל פחות מכזית:
פשיטא איידי דתנא רישא כזית תנא סיפא פחות מכזית:
והנכרי אין מזמנין עליו:
פשיטא הכא במאי עסקינן גבגר שמל ולא טבל דאמר רבי זירא א"ר יוחנן דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא:
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן:
אמר רבי יוסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו והא תנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי דאמר ריב"ל אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה ואמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה הכל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו ולדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני ואמר ריב"ל זלעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין א"ל רב נחמן וארון גברא הוא אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין אמרי לה כי מכנפי ואמרי לה כי מבדרי אמר רבי אמי שנים ושבת מצטרפין אמר ליה רב נחמן ושבת גברא הוא אלא אמר רבי אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא א"ר יוחנן קטן פורח מזמנין עליו תנ"ה קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן הא גופא קשיא אמרת הביא שתי שערות אין לא הביא לא והדר תני אין מדקדקין בקטן לאתויי מאי לאו
רש"י
עריכה
מכל מעשרותיכם - בפרשת לוים כתיב ואל הלוים תדבר וכתיב בהאי קרא את כל תרומת ה' כל צד תרומה שבו חייבים להפריש ממנו:
האי אידגן - משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה דכתיב ראשית דגנך תתן לו אבל בשבלים לא אידגן ולא חלה עליו רשות כהן:
מעשר שני והקדש - אם הבעלים פודין אותו מוסיפין חומש:
לא קבע - אין לו קביעות לפי שהולך ובא:
והכא בע"ה דרבנן - ברייתא דקתני אין מזמנין על ע"ה בע"ה דרבנן:
דפליגי עליה דר"מ - וקאמרי כשאינו מעשר פירותיו הלכך כותי מזמנין עליו דעשורי מעשר:
איזהו ע"ה - שדברו חכמים בכל מקום:
שלא שמש ת"ח - הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים:
לא אזמין עליה - רמי בר חמא לא רצה לצרפו לשלשה לזמון:
דמשמע - משמש:
ורמי בר חמא הוא דלא דק - לא בדק לשאול מדת רב מנשיא:
שלא נטלה תרומתו - קס"ד תרומת מעשר קאמר:
פשיטא - דאין מזמנין דהיינו טבל:
שהקדימו בכרי - לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה קדם לוי את הכהן ונטל מעשר ראשון תחלה ואחד מחמשים שבו היה ראוי לתרומה גדולה לכהן ושלא ניטלה תרומתו דקתני לאו תרומת מעשר קאמר אלא תרומה גדולה:
מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי - לעיל אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי קמ"ל:
אסימון - כסף שלא נקבע בו צורה וקורין לו פלזו"ן (פלדו"ן: עשת, גולם (חתיכת מתכת לפני שהוטבעה בה צורת מטבע)) בלע"ז:
עד שימול ויטבול - ביבמות (ד' מו:) נפקא לן מויקח משה את הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה:
סניף - חבור לזימון עשרה וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר:
מצוה דרבים - להוציא רבים ידי חובתם בקדושה:
תשעה נראין כעשרה - מפרש ואזיל לה:
אמרי לה כי מכנפי - הוו נראים כעשרה שאין אדם מבחין בהן כל כך מתוך שהן יחד:
ואמרי לה כי מבדרי - נראין טפי מרובין:
שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין - להיות שלשה:
קטן פורח - שהביא סימנים ולא בא לכלל שניו:
תוספות
עריכה
אמר רב הונא הלכה כאחרים. והאידנא אין אנו מדקדקים ורגילים אנו לזמן בע"ה כדאמרינן בחגיגה (פ"ג דף כב.) כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע"ה כמאן כרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו:
מצוה דרבים שאני. מכאן קשה לה"ג דפירש דמי שמת לו מת בי"ט האחרון דאבילות נוהג ולא אתי י"ט האחרון דרבנן ודחי אבילות דאורייתא דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר דהכא חזינן דאתיא תפלה דרבנן ודחיא קרא דלעולם בהם תעבודו וכן משמע נמי בריש כתובות (דף ד.) גבי חתן נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות ומדשבעת ימי המשתה מבטלין אבלות דאורייתא כל שכן יום טוב שני:
קטן פורח מזמנין עליו. פרש"י שהביא שתי שערות ועדיין לא הגיע לי"ג שנה ויום אחד ולא נהירא דא"כ אמאי אמר בסמוך לאתויי קטן פורח היינו שהביא שתי שערות דקתני בברייתא בהדיא ע"כ פר"ח קטן פורח בתוך י"ג שנה ועדיין לא הביא שתי שערות ידועות שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן שכן הוא שיעורם ולהכי קרי ליה פורח שפרחו וצמחו בו שערות אבל אינן גדולות כל השיעור והשתא ה"פ אמרת הביא דמשמע הביא דוקא והדר קתני אין מדקדקין בקטן דמשמע אפילו לא הביא אלא ש"מ לאתויי קטן פורח ואתי סיפא לגלויי רישא דמה שהוא אומר ברישא הביא שתי שערות היינו פורחות שאינן שערות ממש וכדפירש שנכנס בתוך י"ג שנה וא"ת והא אמרינן לעיל קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף וי"ל דהתם איירי בעשרה והכא מיירי בשלשה או שמא פליגי אהדדי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)
מד א מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה כ':
מה ב טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ט סעיף ג' [דהאידנא מזמנין]:
מו ג טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ט סעיף ד':
מז ד מיי' פי"ג מהל' איסורי ביאה הלכה ו', סמג לאוין קטז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף ב':
מח ה ו מיי' פ"ט מהל' עבדים הלכה ו', סמ"ג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע"ט:
מט ז מיי' פ"ח מהל' תפלה הלכה א', סמ"ג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' צ' סעיף י"ד [ רב אלפס לעיל דף ו. וברא"ש שם סימן ז ]:
ראשונים נוספים
ודא דקתני באוכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו שאין מזמנין. רבותינו מפרשים שאים מזמנים עליהם בחבורה ברכת זמון לפי שאין חבורה לאיסור אבל ברכת המזון מברך הוא לעצמו שכבר נהנה. אבל בתוספתא דמסכת דמאי בפרק שני ראיתי עם הארץ שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילים טהרות לעם הארץ היה נדור מן הככר אמר לו תן לי ואוכלנו מאבטיח שנוקר תן לי ואוכלנו יין ונתגלה תן לי ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילים את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח שאין מאכילים את האדם דבר האסור לו אכל כולן אין מברכים עליהן ואין מזמנין עליהם ואין עונין אחריהם אמן :
הא דאמרינן וכותי עשורי מעשר. דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי פירשו עשורי מעשר מאי דאכיל לנפשיה אבל לאחירני לא מעשר דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול כדאיתא בפ"ק דחולין וזו היא ששנינו הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון כו' :
קא משמע לן דאין חומש מעכב: ואף על גב דבעי לה במציעא (נד.) "חומש מעכב או לא מעכב". ולא פשטוה מהא מתניתין משום דאיכא לדחויה דבכדי נקטה, ואגב שארא נקטה.
וכותי עשורי מעשר: פירוש: לאו בסתם כותי קאמר דהא קיימא לן סתם כותיים אינן מעשרין וכדתנן "הלוקח יין מבין הכותים מע"ש אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני" - אלמא אפילו תרומה נמי לא מפרשי כעם הארץ; אלא הכא ודאי בכותיים המעשרין קאמר דכיון דהחזיקו בה לא חיישינן להו דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. ומיהו עכשיו עשאום כנכרים גמורין כדאמרינן בחולין (דף ד.)
הא דתנו רבנן אי זהו עם הארץ וכולי: הלכה כאחרים שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים אין מזמנין עליו דהא רמי בר חמא עבד עובדא הכי. ומיהו אי אמר שמעתה מפומייהו דרבנן הרי זה כשמש תלמידי חכמים כדאמרינן ברב מנשיא בר תחליפא. וכתב הגאון רב האיי ז"ל "והשתא רבנן לא זהירי בה בהא מילתא וקא מקילי בה".
מעשר ראשון שפדאו על ידי אסימון: פירש רש"י ז"ל אסימון פלאטון שאין עליו צורה והוא הנכון. ובפרק הזהב הארכתי בה.
קמשמע לן דאין חומש מעכב: פירוש לאו דמיתוכחא ממתניתין האי דינא דאיכא לדחויי ולמימר דאיידי דתנא סיפא ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו תנא רישא שנפדו אלא משום דס"ל תלמודא דהכי דינא אמר הכי והיינו דלא פשטוה בפ' הזהב מהכא דהתם איבעיא לן אי חומש מעכב או לא:
מהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל דקבע: כלומר דהשמש עומד הוא ומשמש להן ומעומד הוא אוכל וכהאי גונא לא הוי קביעותא קמ"ל דקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעי משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא:
והכותי מזמנין עליו: פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומש"ה אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו, כלומר תלמידי חכמים, אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם, אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפי' ביניהם ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:
וכותי עשורי מעשר: יש אומרים דהכא מיירי בכותי שהוחזק ביה דמעשר פירותיו וכיון דהוחזק לא חיישינן ליה דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה אבל בסתם כותי לא דהא קיי"ל דסתם כותים אינן מעשרין כדתנן הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו', ויש אומרים דבמאי דבעו לזבוני לא זהירי לעשרו אבל ודאי במאי דאכלו גופייהו מזהר זהירי ביה:
אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ: פירוש ואין להם לתלמידי חכמים לזמן עליו. וכתב רבינו האי גאון ז"ל והשתא לא זהירי רבנן בהאי מילתא ומקילין בה:
קטן פורח: פירוש שהתחיל להביא סימנים אלא שלא גמרו שלא גדלו כדי לכוף ראשן לצד עקרן:
מה ראית. והקדימו בשבלים היה ראוי לקונסו טפי לפי שידע שחלק הכהן מעורב בו, אבל בכרי היה סבור שכבר הפריש תרומה. ר"מ.
הא קמ"ל דאין חומש מעכב. תימ[ה], דבעיא היא בפי הזהב {ב"מ דף נד.} ותפשוט מהכא. וי"ל, משום דאיכא למימר דאגב אחרינא נקטיה שיש בהם חדוש בסיפא, ולעולם כשנפדה לגמרי.
מהו דתימא שמש לא קבע. שהרי הולך ומשמש עליהם, קמ"ל דהיינו קביעותיה ולדידיה הוי כמו הסבו.
על ע"ה בחבורה. פי' בעשרה. דאע"ג דמרובין נינהו ובטיל לגבייהו ואינו ניכר, אפ"ה אין מזמנין עליו.
כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר וכו'. בסוטה פ' נוטל {דף כב.} גריס, דברי ר' מאיר וחכמים אומרים. והנך שתי ברייתות אפשר דמיתני לגבי זימון, דהא מייתי להו הכא גבי זימון. ואין לומר דהך ברייתא דכל שאינו אוכל חולין מיירי לענין מעשרות, דסתם מתניתין היא בבכורות בפ' עד כמה דחשוד על הטהרות אינו חשוד על המעשרות. והך דכל שאינו אוכל, מיתניא בתוספתא דעבודת כוכבים לענין שנותנין לעם הארץ בת חבר ופוסקים עמו שלא לעשות על גביו טהרות, ורשב"ג אומר דאין צריך לפסוק. ובתר הכי אמר איזהו עם הארץ, כל שאינו אוכל חולין בטהרה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו. ר"מ סבר, כיון שאינו חשוד על המעשר רק לטומאה, משיאין לו בת חבר. וחכמים אומרים, אפילו חשוד על המעשר, רק שיתנו שתנהוג חברות תחתיו. ועוד מצינו למימר, דכל הני עם הארץ דבסמוך ודפ' נוטל, מתניין לענין ששה דברים שאמרו בעם הארץ בשלהי אלו עוברין.
אחרים אומרים אפילו קרא ושנה וכו'. הך אחרים אין זה ר"מ, והכי נמי איכא טובא יש אומרים שאינו ר' נתן. ויש דגרסי בהו אמר רב הונא הלכה כאחרים, והאידנא אין אנו נזהרין מלזמן על ע"ה גמור וכר' יוסי, שלא ילך כל אחד ויבנה במה לעצמו. והכי נמי אמרינן בפרק בתרא דחגיגה {דף כב.}, כמאן מקבלין סהדותא מעם הארץ, כר' יוסי. ואע"ג דאמרינן בפ' אלו עוברין {דף מט:} דאין מוסרין עדות לעם הארץ גמור, גם ר"ח כתב דהאידנא לא רגילי רבנן [בהכי], דמזמני אפילו על עם הארץ ברור. וה"ר שמעיה פי', דלית הלכתא ככל הני, דקיי"ל לקמן היודע למי מברכין מזמנין עליו, משמע דאפילו עם הארץ. ולא נהירא, דהתם לא קאי אהך שמעתתא כלל, דעם הארץ פשע במה שלא למד.
שחיללו על גבי אסימון. פרש"י כסף שאין עליו צורה. וקשה לר"ת מהא דאמרי' במה אשה יוצאה, בסלע שעל גבי הצינית. וקאמר בגמרא, אי משום אקושא, ליעבד לה סיכתא. אי משום צורתא ליעבד לה פולסא, אלמא יש עליו צורה. ומפר"ת, שיש עליו צורה, אלא שאינו יוצא בהוצאה אלא בדוחק, ולהכי מרבי ליה בפ' הזהב מדבר הנצרר ביד. ויש לישב פרש"י, דכל דבר שאינו עשוי כהלכתו קרוי פולסא, ושל כסף כשאין עליו צורה.
ונתן הכסף וקם לו. אין הפסוק [כן], אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו. ודרך התלמוד לקצר המקראות, כמו בצר אל יורה בעירובין פ' הדר {דף סב.}, ולקמן פ' הרואה {דף נ"ה}, לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכין אחר הפה, והיינו קרא דויהי כאשר פתר לנו כן היה. ותימ[ה], מה נפשך אם כסף דוקא אפילו כל מילי נמי לא, ואי כסף לאו דוקא אפילו קרקעות שפיר דמי. וי"ל, דדרשי' ליה בכלל ופרט וכלל. ונתן כלל, כסף פרט, והיה לו חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופ[ו] ממון. ובת"כ פ' אם בחקותי דריש לה מקרא אחרינא, וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. מה ת"ל בשקל, לפי שנאמר ופדה, יכול בעבדים ושטרות וקרקעות, ת"ל בשקל הקדש. אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המיטלטל, ת"ל ופדה. א"כ למה נאמר בשקל הקדש, פרט לעבדים ושטרות וקרקעות. פי' ת"ל ופדה דבתריה, דכתיב ואם בבהמה טמאה ופדה בערכך, ובכלל ופרט וכלל קא דריש. והא דמייתי הכא קרא דונתן הכסף וקם לו, דרך התלמוד להביא דרשות הפשוטות יותר וכהנה רבות בתלמוד.
ומצוה דרבים שאני. דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהיינו עשה דמקדשין את [השם בעשרה] ברבים. ואפילו הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה, אפי"ה דחי עשה דיחיד. דלא מסתבר לומר דאיירי בעשה דאורייתא, כגון לקרות פרשת זכור שהיא מן התורה, דמשמע דבכל ענין איירי. מכאן תשובה לבה"ג שכתב שאם נקבר לו לאדם מת בי"ט אחרון של חג שהוא מדרבנן, דאתי אבלות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחת רגל י"ט שהוא דרבנן. דהכא משמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם בהם תעבודו. ועוד, שלא מצינו אבלות יום [ראשון] דאורייתא, ולא אמרינן הכי אלא לענין אנינות ולקדשים.
המחדדין זה לזה בהלכה. בתוך הסעודה, שהלכה חשובה כשלישי.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
כסף שאין בו צורה שהזכרנו הוא הקרוי בלשון הסוגיא אסימון וכבר אמרו מאי אסימון פולתא ואע"פ שאמרו במסכת שבת בפרק במה אשה [ס"ה ע"א] בענין סלע שעל גבי הצנית אי משום צורתא לעביד ליה פולתא דאלמא פולתא יש לה צורה, פי' בתוספות שיש בה צורה אלא שנפחתה, ולי נראה שהזכירה אחר שאינה בצורת מטבע ונקראת פולתא הן שיהא בה צורה הן שלא יהא בה צורה אלא שסתמא אין בה צורה, יש מי שאומר שאם אכל עם המודר הנאה ממנו אע"פ שהוא אינו יכול לאכול ממה שאוכל חברו הואיל וחברו יכול לאכול ממה שהוא אוכל מצטרף עמו לזמון הואיל ויש כאן צירוף הראוי מצד אחד, וכיוצא בזה התבאר בראשון של ערכין שאם אכלו ב' חולים וכהן עמהם שאוכל תרומה מצטרף עמהן הואיל וכהן יכול לאכול עמהם במה שהם אוכלים, אבל אם היו שלשתן מודרים הנאה זה מזה אין מצטרפין ואע"פ שהיה לנו להתיר מיגו דאי בעי מפקר נכסיה, התם משום דסמכינן נמי על טעם רוב עמי הארץ מעשרים הם, אבל אסור תורה במה שאסרו עליו בעשת הקבע לא, והוא הדין אם אכל דבר שאסורו עליו בנדר, ומ"מ כתבו בתוספות שאם אחד מהם נזהר מפת של עכו"ם ואחרים אינן נזהרין מזמנין הואיל ואין כאן אסור ברור אע"ם שהוא מחמיר על עצמו וכן בכל מה שאין איסורו ברור:
ויראה לי בביאור משנתנו בכל מה שאמרו בה שאין מזמנין עליו דוקא בשהאיסור הוא בעיקר הדבר שעליו הוא קובע סעודתו ושברכת המזון באה עליו כגון פת, אבל אם אכל פת של היתר ואכל לפתן של אסור עמו בשוגג או שאכל במקרה ובשוגג איזה דבר של אסור בתוך סעודתו נראה לי שמזמנין עליו שאין הכונה אלא במה שברכת המזון באה עליו והוא הענין שכל הפרטים הוזכרו במיני הפת.
זהו ביאור המשנה, ובגמ' באו עליה קצת דינים אלא שרובם פרשנו במשנה ומה שנשתייר מהם לפרש כך הוא, אע"פ שהדמאי אסור מדרבנן הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים, ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם אפילו הם ישראלים וכן היא בתלמוד המערב, והטעם שכל שהוא חוץ מביתו כעני הוא, הכותיים כבר עשאום כעכו"ם גמורים ואפילו כותי ת"ח אין מזמנין עליו:
עציץ זה שחלקנו בו בין נקוב לשאינו נקוב יש מפרשים בשל עץ שאם בשל חרס אף שאינו נקוב כנקוב וראייתם ממה שאמרו במנחות פרק כל קרבנות הצבור, תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ותירץ עציץ אעציץ לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס אלמא בספינה שאינה נקובה בשום פנים אחר שהיא של חרס חייב במעשר ואם כן מה שלא תירץ כן בעציץ מפני שסתם עציץ של עץ הוא, ומ"מ בתוספתא שביעית אמרו טומנו בעציץ שלא יצמח אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, וכן אמרו במסכת גיטין [כ"א ע"ב] כתבו על חרס של עציץ נקוב אלמא סתם עציץ של חרס הוא, ושאף בשל חרס יש לחלק בין נקוב לשאינו נקוב, ויראה שאין חילוק בין של עץ לשל חרס, ומ"מ לענין בכורים הלכה שמעציץ נקוב ומספינה אינו מביא כלל, וכבר כתבנו עיקר הדברים בענין זה בראשון של גיטין:
עם הארץ גמור מדין הלכה אין מזמנין עליו אלא שהדברים נאמרו באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך ואפילו עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנים עליו שאין לנו ולענייתו דין ודברים אנו מזמנים עליו ואם יענה יענה, ואפילו מי שרוצה לנהוג כדין האמור בהם נראה שעמי הארץ מזמנין לעצמן אם היו שלשה כדין נשים ועבדים, יש מי שאומר שאף בימיהם לא היו נמנעין מזמון על עם הארץ אלא בעם הארץ שאינו מעשר פירותיו ועכשיו שאין מעשר מזמנין עליהם מן הדין, כל מקום שנא' בו עם הארץ לא מפני שאינו בן תורה לבד אלא מפני שאינו מתנהג כראוי ולא בדרך שיהא ראוי לת"ח להתחבר עמו ולישב בקבע בסעודה שלו שהרי נכרי שמל ולא טבל ונשים ועבדים לא נתמעטו מצד שאינן בני תורה אלא מצדדים אחרים כמו שיתבאר:
המשנה השלישית נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם וכו', בא לבאר מי הם אותם שאין ראוי לזמן עליהם ובאיזו אכילה מזמנין, ואמר שהנשים והעבדים והקטנים אין מזמנין עליהם והטעם בנשים ועבדים מפני שאינן בברית ותורה ואין להם חלק בארץ וכן הקטנים מפני שאינן בני דעה ואפילו למי שאומר שהנשים חייבות בברכת המזון אין מזמנין עליהם שאין ישיבתם חשובה קבע אצל זכרים וכן שמא יבא הדבר לידי פריצות אבל הם מזמנים לעצמם, אלא שהנשים אין מזמנות אף עם העבדים משום פריצות, ויש מפרשים שנשים עם בני חורין לא משום פריצות הוא אלא שאין להם קבע מהם, ויש שמוסיף בה שכל שיש ג' בזולתן אף הם מצטרפות ומזמנות ואם אין שם ג' יוצאה בברכת בעלה או בנה או בברכת איזה שיברך שהרי במקום הדחק אשה מברכת לבעלה, ומה שביארנו שהן מזמנות לעצמן יש אומר דוקא בזמון ג' שאין בו הזכרת השם אבל אם היו עשר אע"פ מכל מקום אין מזמנות בשם שהזכרת השם דבר שבקדושה הוא ואין דבר שבקדושה מסור לנשים, ויש שחולקים בכך ויראה כדעת ראשון ממה ששאלנו הזכרת השם בברכה בעשרה מדכתיב במקהלות ברכו אלקים, ונשים ועבדים לא איקרו קהל, ומ"מ לענין צירוף אין מצטרפות אפילו סניפים לעשרה ואע"פ שקטנים מצטרפים לפעמים שאני התם דאתו לכלל חיוב, ואע"פ שבמקרא מגילה מצטרפות לעשרה ומוציאות את הרבים בזה חיובם שוה, אע"ג דבקריאת התורה לא אמעוט אלא מפני כבוד צבור מ"מ אינה עולה למנין של מעמד ותפלה, יש אומר שאף אין עולה למנין הז' או שמא לא נתמעטו אלא מזימון ומשום דשכיח פריצותא במזון, וכן יש מי שאומר שאף זימון ג' אינו חובה להם אלא אם רצו מזמנות אם לאו לאו, וגדולי המחברים כתבו שחייבות לזמן לעצמם, וכן נראה מסוגיא ראשונה של ערכין שאמרו שם הכל חייבין בזמון לאתויי נשים ועבדים וקטנים, וכן יש מי שאומר שהקטנים שהגיעו לחנוך מזמנים לעצמם, ואע"פ שאמרו נשים ועבדים מזמנים לעצמן ולא הוזכר בזה קטנים מפני שבנשים ועבדים הוצרכה ללמדה.
ועד כמה מזמנים לעצמם כלומר עד כמה יאכל זה המצטרף עמהם עד שיהו רשאים לזמן עליו עד כזית ופרשוה בגמ' מדכתיב ואכלת ושבעת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, ור' יהודה אומר עד כביצה שהוא סובר ואכלת ושבעת כלומר אכילה כדי שביעה והוא כביצה ואף לדעת ת"ק לאו דוקא שאם לא שתה לא יהא טעון ברכה צן התורה אלא שאף בשתיה טעון ברכה לאחריו ויש מי שכתב כן ואין דבריו נראין, ולעיקר המחלוקת הלכה בכזית, ויש מפרשים עד כמה מזמנין כלומר עד כמה מברכים אלא אורחא במלתא נקט שמן הסתם מחזירים הן אחר הזמון, זה פי' המשנה ודינים הבאים עליה בגמ' כך הם, מה שהתבאר במשנה שהקטנים אין מזמנים עליהם דרכים חלוקים יש בו ואף לגדולי הראשונים מחלוקת ישנה בענין זה והשטה הנכונה בזה הוא שהקטן היודע מבינתו למי מברכים הגון, סתם קטנים כבן ט' ובן י' אע"פ שלא הביא שתי שערות מזמנין עליו לזמון ג' ובנודעים בחריפות ופקחות אף בפחות מכן, וראיה לדבר מעשה של אביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה בסעודתא ואמר להו למי מברכים אמרו ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב אביי אחוי כלפי טללא ורבא נפיק לברא אחוי כלפי שמיא, וודאי קטנים היו שאלו היו גדולים לא היו שואלים, וכן יראה לענין זמון ג' היה שהוצרך לאחד מהם וכדקאמר בסעודתא, וסתם סעודה אינה בעשרה ומעתה כ"ש לזמון עשרה, פחות מכן אין מזמנין עליו לא לג' ולא לי', וכן בתפלה נעשה סניף לי' אם יודע למי מתפללים פחות מכן אין נעשה סניף ונמצא לשטה זו שזמון ג' וזמון י' ותפלה שוים בדין זה, ומ"מ לא הקלו אלא בקטן אחד אבל בב' וג' לא הקלו לא לזמון ולא לתפלה וכן לא הקלו בהן בעבד וכ"ש שלא הקלו בשנים לזמון ג', וכן הדברים נראין:
זהו כלל הנראה לי בדין זה לפי שטת שמועה זו ואנו מפרשים בה לית הלכתא ככל הני שמעתתא לא כראשונה שאמרה בה בקטן המוטל בעריסה מזמנים עליו, ולא כשניה שאמרה שעושים אותו סניף לי' ולא כשלישית שאמרה ט' ועבד מצטרפים, ולא כרביעית שאמרה ט' ונראין כי' מצטרפין ר"ל שהיו מתכנסים כאחד או מפוזרים ביותר, ולא כחמישית שאמרה ט' וארון מצטרפים, ולא כששית שאמרה שנים ושבת מצטרפים, ולא כשביעית שאמרה שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה מצטרפין כלומר אע"פ שאין קובעין כאחת שהלכה מנענעתן ומצרפתן כל שיש שלישי ביניהם, ולא כשמינית שמצרכת להבאת שערות אע"פ שאינה מצרכת לכל שני גדלות והוא ענין קטן פורח, אלא כי הא דקטן היודע למי מברכין וכו' מזמנין עליו לג' וכ"ש שמצטרף לי' לזמון בשם ולתפלה, ויש מקילים בתפלה אף במוטל בעריסה וכן מקילים בב' וג' לזמון י' ולתפלה הואיל ורוב הניכר בגדולים, ממה שאמרו ט' ועבד ולא אמרו ט' וקטן אלמא בקטן אפילו ביתר מאחד, ויש מכריעים בזו דוקא בפורח ויש מקילים אף בברכה בד' הואיל ורובן גדולים ולא החמירו להצריך רוב הניכר, והם מפרשים לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל אותם שנאמרו בזמון ג' אבל כל שנא' בהם לי' לא נאמר בהם כלום אלא יש מהן שאינן הלכה כגון ט' ונראין כי' וט' וארון ויש מהן הלכה כגון קטן המוטל בעריסה וט' ועבד, ויש אומר דהא דקטן פורח הלכתא היא אלא דבעינן נמי בה יודע למי מברכים, ואין נראה לי דפורח ודאי יודע למי מברכים הוא, וגדולי המפרשים חולקים לומר שזמון ג' אין שום קטן מצטרף לו ואפילו קטן פורח ר"ל שהביא שתי שערות קודם זמנו, ויש מפרשים כי אף בהגיע לכלל י"ג אלא שסימניו פורחים עדיין ולא הגיעו לשיעור שיכוף ראשן לעקרן אבל היה קטן היודע למי מברכים מצטרף וזו של אביי ורבא בזמון י' היה, פירשו לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל מה שנא' בי' אבל לג' גדול ממש בעינן והביאוה מתלמוד המערב שאמרו שם אמר ר' יוסה כמה זמנין אכלית עם ר' תחליפא אבא ועם ר' עניני בר סיסאי חביבי ולא זמנון עלוי עד שהבאתי שערות ר"ל שנעשיתי גדול מכל וכל, וזהו לזמון ג' ולזמון י' אמרו קטן עושים אותו סניף לי', ושאלו אם תמן שמזכיר את השם עושהו סניף תמן שאינו מזכיר את השם ר"ל בג' אינו דין שנעשה סניף והשיבו והיינו לא כל שכן תמן על ידי שמזכיר את השם עושהו סניף כלומר דוחקיו את עצמן כדי להזכיר את השם ולשבחו, וכן הדין בתפלה, ויש חולקים לומר שאין שום קטן נעשה סניף לתפלה ואע"פ שתפלה דרבנן וברכת המזון דאורייתא מ"מ תפלה צריכים לכונה אבל בברכת המזון נעשה סניף, וכן היא שנויה בב"ר בפר' וירא יעקב כי יש שבר:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
קמשמע לן דאין חומש מעכב - פירוש לאו דמיתוכחא ממתניתין האי דינא דאיכא לדחויי ולמימר דאיידי דתנא סיפא ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו תנא רישא שנפדו. אלא משום דסבירא ליה לתלמודא דהכי דינא אמר הכי. והיינו דלא פשטוה בפרק הזהב מהכא דהתם איבעיא לן אי חומש מעכב או לא:
מהו דתימא שמש לא קבע קא משמע לן דקבע - כלומר דהשמש עומד הוא ומשמש להן ומעומד הוא אוכל וכהאי גונא לא הוי קביעותא. קא משמע לן דקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעי משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא:
והכותי מזמנין עליו - פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:
וכותי עשורי מעשר - יש אומרים דהכא מיירי בכותי שהוחזק ביה דמעשר פירותיו וכיון דהוחזק לא חיישינן ליה דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. אבל בסתם כותי לא דהא קיימא לן דסתם כותים אינן מעשרין כדתנן הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו'. ויש אומרים דבמאי דבעו לזבוני לא זהירי לעשרו אבל ודאי במאי דאכלו גופייהו מזהר זהירי ביה:
אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ - פירוש ואין להם לתלמידי חכמים לזמן עליו. וכתב רבינו האי גאון ז"ל והשתא לא זהירי רבנן בהאי מילתא ומקילין בה:
קטן פורח - פירוש שהתחיל להביא סימנים אלא שלא גמרו שלא גדלו כדי לכוף ראשן לצד עקרן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה