חולין קז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עבדין כדין אמר ליה דעתי קצרה עלי כי סליק ר' זירא אשכחינהו לר' אמי ור' אסי דקאכלי בבלאי חמתות אמר תרי גברי רברבי כוותייכו ליטעו בדרב ושמואל הא דעתי קצרה קאמר אשתמיטתיה הא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ורבי אמי ורבי אסי כהנים הוו איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או לא ת"ש דרב הונא בר סחורה הוה קאי קמיה דרב המנונא בלם ליה אומצא ואכיל אמר ליה אי לאו דרב המנונא את לא ספינא לך מאי טעמא לאו משום דזהיר ולא נגע לא דזריז קדים ומשי ידיה מעיקרא תא שמע דאמר רבי זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור' יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ורבי יוחנן לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב מכל מקום הא קאמר אא"כ יודע שנטל ידיו שאני שמש דטריד תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעל הבית שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו איבעיא להו מאכיל צריך נטילת ידים או אינו צריך ת"ש דתני דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר אשה מדיחה את ידה אחת במים ונותנת פת לבנה קטן אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו אמר אביי התם משום שיבתא ת"ש דאבוה דשמואל אשכחיה לשמואל דקא בכי אמר ליה אמאי קא בכית דמחיין רבאי אמאי דאמר לי קא ספית לבראי ולא משית ידיה ואמאי לא משית א"ל הוא אכיל ואנא משינא א"ל לא מיסתייה דלא גמיר מימחא נמי מחי והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים:
מתני' צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין:
גמ' וכי נוגע זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי:
רשבג"א שני אכסנאין אוכלין על שולחן וכו':
אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור תניא נמי הכי רבן שמעון בן גמליאל אומר ב' אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת סלקא דעתך אלא כעין תפיסה אחת א"ל רב יימר בר שלמיא לאביי שני אחין ומקפידין זה על זה מהו אמר ליה יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין ולטעמיך הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד יאמרו
רש"י
עריכהעבדין כדין - וכי עושין כן לאכול בלא נטילה:
דעתי קצרה - אסטניס אני דאע"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי:
בבלאי חמתות - חמתות בלויין וכורכין ידיהן בהם ואוכלים בלא נטילת ידים:
ליטעו בדרב [ושמואל] - כסבורים אתם דהא דאשכחיה שמואל לדרב דאכיל במפה משום דלא נטל ידיו הוא:
והא דעתי קצרה קאמר ליה - אלמא נטל ידיו:
התירו מפה לאוכלי תרומה - דהכהנים זריזין הן ולא נגעי:
ולא התירו - לאוכלי חוליהם בטהרה לפי שאינם למודין להשמר כמו כהנים:
אוכל מחמת מאכיל - אדם שאוכל מיד חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נטילת ידים או אין צריך:
בלם ליה אומצא - חתך לו חתיכת בשר:
בלם - במ"ם סתומה כמו (תהלים לב) עדיו לבלום שהמתג והרסן מחתכין עדיו (לבלום) של סוס ולי נראה בלם ליה אומצא לשון הטמנה בגחלים כמו (בכורות דף מ:) פיו בלום גבי מומין של בכור שפיו סגור שאין יכול לפותחו אלא מעט ורגליו מבולמות:
אי לאו דרב המנונא את - אדם חכם וזריז כדמפרש ואזיל לא הוינא ספינא לך בלא נטילה:
מאי - חוכמתיה:
לאו דזהיר ולא נגע - אלמא אין צריך נטילת ידים ובלבד שלא יגע:
לא - הכי קא"ל אי לאו דרב המנונא את ויודע אני בך שנטלת ידיך. זריז עדיף מזהיר זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה זריז הרואה את הנולד ומתקן עצמו שלא יבא לידי כך והיינו דאמרינן בע"ז (דף כ:) זהירות מביאה לידי זריזות:
השמש מברך על כל כוס וכוס - לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הלכך אסח דעתיה מן השתיה:
ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה - דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם:
אי איכא אדם חשוב - בסעודה בטוח השמש שיתן לו לחם כל הצורך:
דטריד - לשמש את המסובין ושוכח שלא נטל ונוגע באוכלין שיאכל ואע"פ שנוגע בכל הסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין:
לא יתן אדם פרוסה לשמש - באחד מן האורחים קאמר שלא יכעוס בעה"ב כשהוא שותה חונקו לו יין ומזיק לו ובלאו כעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוא מביט ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו:
אשה מדיחה ידה במים - ביום הכפורים דאע"פ שאסור ברחיצה התירו לאשה להדיח ידה אחת וליגע בפת:
שלא רצה להאכיל בידו אחת - אפילו ידו אחת לא רצה להדיח כדי ליתן פת לתינוק ביוה"כ ומונע מלהאכילו אלמא מאכיל צריך נטילה:
התם משום שיבתא - רוח רעה שורה על ידים שלא נטלו שחרית אבל נטל ידיו שחרית ולא נזהר בהן ובא להאכיל את חבירו אין צריך נטילה ולא אמרינן דאסתם נותן לתוך פיו תקון רבנן נטילה:
דמחיין רבאי - קספית לבראי בדלא משית. האכלת את בני ולא רחצת ידים תחלה:
לא מסתייה דלא גמיר - לא די לו שאינו בקי בהלכות נטילה שהמאכיל אין צריך ליטול:
מתני' שני אכסנאין - אין לחוש שיאכל זה משל חבירו:
גמ' זה בא מן הצפון כו' - אלמא דוקא בשאין מכירין זה את זה קאמר:
ולא אסרו - להעלות בשר עם הגבינה על השולחן:
אלא בתפיסה אחת - בכרך אחד:
תפיסה אחת ס"ד - הא בלא שלחן אוכל עליו נמי אסור:
מהו - כיון דמקפידין שאין זה אוכל משל זה מותר או לא:
תוספות
עריכהבלם ליה אומצא. פירוש ופת עמה:
התם משום שיבתא. פירש בקונטרס רוח רעה שורה על הידים שלא נטלו שחרית ורבינו תם מפרש דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים דלא גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאין יכול ליגע בפיו ובעיניו בחוטמו ובאזניו דבכולהו אמרינן בפ' שמונה שרצים (שבת דף קט.) דתקצץ ידו משום בת מלך ושיבתא דהכא יש לפרש כמו שפירש ר"ח שהוא רוח רעה השורה על האוכל כשבא ליתן הפת לתנוק בן ד' וה' שנים וחונקת אותו אם לא נטל ידיו באותה שעה אע"פ שנטל שחרית ומה שאין אנו נזהרים עכשיו מזה לפי שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו כמו שאין אנו נזהרין על הזוגות ועל הגילוי:
כעין תפיסה אחת. ואם יש דבר מפסיק לא הוי כעין תפיסה אחת כההיא דמסכת ע"ז בפרק רבי ישמעאל (דף נ.) גבי אבני מרקוליס דאמר כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות והיכי דמי כגון דאיכא גובה ביני וביני ולפיכך נוהגין עכשיו כשזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שלחן אחד מניחין לחם או קנקן או שאר כלים להפסיק בינתיים או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות וי"מ דלא אסרו אלא בתפיסה אחת כלומר שהן בהוצאה אחת כגון אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית דיש נוחלין (ב"ב קלז:) ופריך תפיסה אחת ס"ד מה לי בהוצאה אחת ומה לי בשתי הוצאות אם מכירין זה את זה ומשני כעין תפיסה אחת דהיינו שמכירין זה את זה ולפי' זה לא איירי כלל שיהא מותר לאכול על שלחן אחד בשביל הפסק שבינתיים:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ח (עריכה)
א"ל דעתי קצרה כלומר אני נטלתי ידיי אלא מה שאני אוכל במפה דעתאי אנינא ואין אני יכול ליגע באוכל:
דקא אכלי בבלאי חמתות כלומר כרכי ידייהו בחמת ישן ואכלי בלא נ"י:
תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בדרב ושמואל כלו' דסבורין אתון דרב אכיל בלא נטילת ידים במפה הא קאמר ליה דעתי קצרה ונטל ידיו:
ולא התירו מפה לאוכלי טהרות כלומר לאוכלי חולין שנעשו על טהרת הקדש:
אוכל מחמת מאכיל צריך נ"י כלומר אם האוכל צריך נ"י:
בלם ליה אומצא. כלומר תיקן אומצא:
מאי לאו משום דזהיר ומשי ידיה מעיקרא.[3] כלומר והא קא חזינן הכא דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י:
הא דאיכא אדם חשוב כו' כלומר אם השמש אדם חשוב דיתנו לו פת כל צורכו אינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אבל אם אין אדם חשוב דלא יתנו לו כל צורכו אלא פרוסה אחת כי חוזרין ונותנין לו פרוסה אחרת דומה כנמלך ושוב צריך לברך:
שאני שמש דטריד כלו' וחיישינן שמא יגע:
מברך על כוס וכוס כלומר דעל כוס וכוס דמי כנמלך דעבדי אינשי דלא שתו אלא חד כסא ובאידך כסא דמי כנמלך. שמא יארע דבר קלקלה בסעודה כלומר שמא כשיטול הבעל הבית הכוס בידו יקפיד על אותה פרוסה שיתנו לשמש וישפוך מחמת כעס הכוס מידו ויקלקל הסעודה. מדיחה אשה ידה כו'. כלומר לא רצה ליטול ידו אחת וגזרו עליו שיטול שתי ידיו כשיאכיל בנו:
התם משום שיכתא כלומר משום רוח רעה שלא נטל ידיו שחרית משום יוה"כ שאסור להושיט אצבעו במים ואסור ליגע בפת מי שלא נטל ידיו בשחרית אבל אדם שנוטל ידיו שחרית אינו צריך ליטול ידיו בשביל שמאכיל אחר:
נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי כלומר אם יהו נוגעים זה בזה נהי דלא בעי קליפה דצונן וצונן הוא אבל הדחה מי לא בעי מקום מגען:
לא אסרו אלא בתפיסה אחת כלומר בהדי הדדי:
בתפיסה אחת סלקא דעתך כלומר[4] בלא תפיסה על שלחן אחד מי שרי. אלא כעין תפיסה אחת שמכירין זה את זה. יאמרו כל הסריקין אסורין דאמרינן במס' פסחים מפני מה אמרו כל הסריקין אסור מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן ואיבעי' להו מהו שיקבענה בדפוס שעושה סריקין בבת אחת כשהיו עושין בבית ביתוס. יאמרו כל הסריקים אסורים וסריקי בייתום כו' הכא נמי יאמרו כל האחים אסורין לאכול על שלחן אחד בשר וגבינה מפני שסתם אחין אין מקפידין זה על זה ואחין המקפידין זה על זה יהו מותרין שמא יבוא הדבר לידי תקלה לפי שכל אדם אין יודעין שמקפידין זה על זה ויהיו מקילין במקום אחר:
הא דאמרינן: בלום ליה אומצא בפומיה. פת היה נותן לו עם הצלי, דאילו צלי לבדו לא היה צריך נטילת ידים, ואדרבה קיימא לן דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.
ההיא דאיבעיא לן: מאכל צריך נטילת ידים או לא. ואתינן למפשטיה מדתניא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אישה ידיה אחת במים ונותנת פת לתינוק, איכא למידק ואי משום נטילת ידים בידה אחת מי סגי, והא אמרינן בגיטין (טו, ב) איבעיא להו ידים טהורות לחצאין או לא, היכי דמי אי דמשי ידא תנינא הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות, הא ידו אחת לבד בנטילה לא, ותירצו בתוס' דאביי דאהדר ליה דטעמיה משום שיבתא, ה"ה דהוה מצי למימר וליטעמיך בידו אחת מי סגי, ובהרבה מקומות שיכול לומר וליטעמיך ואינו אומר, ואסיקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אין צריך נטילת ידים, ולענין לאכול במפה אסיקנא דאסור, כדאמר ליה שמואל לרב עבדין כדין ואהדר ליה דעתי קצרה עלי וכדמתמה ר' זירא עליה דרב אסי ורב אמי דאכלי במפה, והכין הילכתא.
ולענין פסק הלכה, מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, בין בחמין בין בצונן, ואפילו היד סולדת בהן, כלישנא בתרא, וכר' יוחנן ורבן גמליאל ברבי אוכל טהרות וכל גדולי גליל שעושין כן, וחמי טבריא בקרקע במקומן מטבילין בהן את הידים בכלי אין נוטלין מהן לידים, ובבת בירת' שהוא חריץ הנמשך מהן ואין בחריץ מ' סאה אין מטבילין את הידים כחזקיה דגזרינן בת בירתא אטו מנא, ואפשר דאפילו יש בה מ' סאה וכמו שכתבתי למעלה.
ומים שנפסלו משתיית הבהמה כגון מים מלוחין שאין הכלב יכול לקלוט מהן [או] עכורין הרבה שקרובין להיות כטיט הנרוק, בכלים פסולין, בקרקע כשרים, ובת בירתא נמי אסורין, דגזרינן בת בירתא אטו מנא, ומים שאין להם מראה מים כגון שנפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום אין נוטלין מהן לידים, וכדתנן בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ג) נפל לתוכן דיו וקומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. ואמרינן נמי קפדיתו אחזיתא ואמר ליה אין ומים שהנחתום מדיח בהם ידיו כשרים, אבל מים שהניח בהם הנחתום את הכלים או ששרה בהן גלוסקין שלו פסולין כדתנן פ"ק דמס' ידים (מ"ה) המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסולין, כשהוא מדיח ידיו בהן כשרים, ותנן נמי התם (מ"ד) הדיח בהם את הכלים או שמחה בהן את המדות פסולין, הדיח בהן כלים מודחין וחדשים כשרים ר"י פוסל בחדשים.
ולענין שעור, צריך שיהא בכלי לפחות רביעית כשמתחילין ליטול ידיו, ואם נטלו שנים מרביעית בקלוח אחד שפיר דמי, וצריך שיטול מכלי מחזיק רביעית, כשהוא יושב שלא מסומך, וכדאמרינן (ע"א) מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים, והוא שלא יהא מנוקב בכונס משקה, כלומר והוא שיהא הנקב במקום שלא ישאר בכלי שיעור לקבל רביעית אין נוטלין ממנה לידים.
וכתוב בספר התרומות שצריך שלא יהא נקב במקום שהמים עוברין כששופכין על ידיו, שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו, אבל אם המים נופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשרות דהוה ליה כברזא.
וכלי שאינו עשוי לקבל מים, אף על פי שתקנו ויושב שלא מסומך ומקבל מים אין נוטלין ממנו לידים, כדתניא שק וקופה אף על פי שמקבלין אין נוטלין מהן לידים, ואריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בה את הידים. ואי מקרב לגבי דולא שפיר דמי, ואם נקב הכלי בכונס משקה ומקלח מצד זה בנהר ומצד זה באריתא הרי זה חבור מטבילין בה את הידים, דהרי כמו שמטבילין בנהר עצמו.
וליטול מן הכלי על ידו אחת ולתת על ידו השניה מותר כדברי ר"ת זצ"ל דמכח כלי קרינא ביה, כיון שבא מן הכלי על ידו האחת, אבל לקבל מחפני חבירו וליטול אסור, דהא ליכא כלי, וכדתנן בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ב) לא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין ממלאים ואין מקדשין ואין מזים מי חטאת ואין נותנין לידים אלא בכלי, וכן לשום ידיו בכלי ולרחוץ בתוכו שפיר דמי, כדברי הרב בעל ההלכות שכת(ו)ב משמו של רב אחא משבחא, אבל לקחת מן הנהר בידו אחת ולרחוץ ידו השנית לא, דאין כאן לא כלי ולא טבילה, וכן לשכשך ידו בכלי המחובר לקרקע אסור, דהוו להו מים שאובין, והיינו כעין אריתא דדלאי וידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה ידיו טהורות כדאיתא בגיטין (טו, ב).
והנוטל ידיו צריך לרחוץ עד סוף פצול האצבעות כדברי רוב המפרשים, אבל לפי מ"ש ומה שנראה מפי' ר"ח ז"ל צריך ליטול עד הפרק שהוא סוף פסת היד המחובר עם קנה הזרוע, וצריך שלא יהא דבר חוצץ, דכל דבר שחוצץ בגוף בטבילה חוצץ בנ"י, לפיכך צריך שלא יהא תחת הצפורן טיט היון או בצק כ"כ שהוא מפקיד עליו ולא גלד שעל המכה, דהא תנן במס' מקואות (פ"ט, מ"ב) שהן חוצצין.
אבל אם הוא מועט כ"כ שאינו מקפיד עליו או גלד לח שהוא מצטער עליו אינו חוצץ, אע"פ שלענין טבילה רגילין הכל ליטול משום חומרא, וכ"כ הרב בעל התרומה זצ"ל משום ר"ח זצ"ל דאינו חוצץ [ל]טבילה [אפילו בטבילה] דבר תורה, והביא ראיה מדאמרינן בזבחים (צח, ב) רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, ומי שידיו צבועות אם צובע הוא אינו חושש כדמשמע מההיא דרבב, ובהלכות נדה ביארתי באר יפה.
ומקבלין מים מן הנכרי ומן הנדה, ולא כדברי האוסרין כמ"ש למעלה משום הרב בעל התרומות ז"ל, וצריך להגביה ידיו אחר נטילה לפי שפעמים שהשנים אין הולכין כ"כ כמו שהלכו הראשונים ויחזרו מים הראשונים ויטמאו את הידים, וכן אמרין פ"ק דסוטה (ד, ב) שצריך להגביה את ידיו, וכן שנינו במסכת ידים (פ"ב, מ"ג) נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד לפרק וחזרו ליד טמאוה, ומהאי טעמא אסור לרחוץ ידו במי רחיצת ידים של אחרים לפי שהמים ראשונים של אדם טמאים שלא נטהרו כולן ממים שנים כ"כ בס' התרומות.
ולענין ברכה בין שנוטל ידיו מן הכלי בין שמטביל בנהר מברך על נט"י, וכן נמצא בשם הגאונים ז"ל [ו]בתוס' [כתבו] על טבילת ידים, והראשון נראה עיקר.
ואסור לאכול במפה בלא נטילת ידים, ומאכיל אין צריך נטילת ידים, ואוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים.
ולענין ליטול את ידיו ולהתנות מותר, ובלבד שיזהר שלא יטנף ידיו ולא יטמאם. ומיהו דוקא בשעת הדחק כגון שאין שם מים אלא מעט אבל שלא בשעת הדחק לא כדברי ר"ח ז"ל, אבל הוא מן התימה דליישנא בתרא דאתיא כרב משמע דאפילו שלא בשעת הדחק מותר.
ומים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ואפשר דאפילו על גבי קינסא שרי, דהכא איפליג[י] בה, ובשל סופרים הלך אחר המיקל, ואין נוטלין במים חמין שהיד סולדת בהן, אבל אין סולדת בהן שרי כלישנא בתרא, ואם אכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים כדברי הראב"ד ז"ל וכדאמרינן בברכות (נג, ב) והייתם קדושים אלו מים אחרונים.
וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. והלכך לכתחלה לא יהו נוגעים זה את זה (ו)[ד]שמא יבא לאכול קודם הדחה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה ואתי למיכל מיניה בלא הדחה, אבל חי שאין דרכו לאכלו בלא הדחה אפילו נוגעין זה את זה צורר ואינו נמנע. וכ"כ הראב"ד ז"ל שכל מידי דבר הדחה כגון לשום דגים שלא הודחו או בשר שלא נתבשל ולא הודח בכלי שנשתמש בו באיסור אפילו לכתחלה מותר, שאפילו תמצא לומר (שיאכול) [שיכול לאכול] באומצא, האידנא למיכל באומצא לא שכיח, וכן כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו באיסור צונן ואח"כ ידיחנו וישתמש בו היתר, ואין חוששין לפשיעה בכך, שהרי לוקחין כלים אסורין מן הנכרים, ואין חוששין לפשיעת הכשר שלהן.
רב המנונא בלם לי' אומצא לפומיה דרבינא בר סחורה פירש אומצא עם פת או שהיה טובלו במשקה שצריך נט"י דאלו צלי לבדו הוי כפירות שא"צ נט"י א"ל אי לאו רבינא את לא הוי סופינא לך מאי לאו אי לאו רבינא דזהיר' ולא נגעת. פי' דרבינ' לא נטל ידיו ותפשוט מיני' דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י. וכ"ת כיון דדינא הכי הוא מאי רבותיה דרבינא. וי"ל דאף על גב דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י מיהו אי מאכיל גופא צורבא מדרבנן הוא לא חזי לי' להאכיל אלא לגברא דידע ביה דזהיר ולא נגע והיינו דפשיט שפיר דבשלמא א"א דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י אהני ליה חשיבות' דרבינא דספי' ליה. ודחי ליה דה"ק משום דזרזת ומשי' ידך מעיקרא מפי רבי' נר"ו ואסיקנא אוכל מחמת מאכיל אין צריך נט"י.
השמש מברך על כל כוס וכוס פי' מפני שהוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה דלאו נמלך הוא לגבי הא וכדאוקמינא כשיש שם אדם חשוב.
מדיחה אשה ידה אחת במים ביום הכיפורים ונותנ' פת לתינוק וכו' פי' אלמא מאכיל גופיה צריך נט"י ואף על גב דאוכל דעלמא צריך נטילת שתי ידיו וכדתנן הנוטל ידו אחת בשטיפה וידו אחד בנטילה ידיו טהורות הא ידו אחד בנטילה לא סגי. קס"ד דהתם הוא באוכל גופי' אבל במאכיל לא גזרו אלא בידו א' כנ"ל. ואוקמינא דהתם משום שיבתא הא בעלמא מאכיל א"צ נט"י. וידו א' בנטילה וידו א' בשטיפה דידיו טהורות דוק' בשטיפה דהיינו טבילה כתקנה אבל לא בהדחה בעלמא אלא בנטיל' מכח כלי וגברא או בטבילה. ומכאן לנוטל ידיו שצריך ליטול מן הכלי על כל אחד מהן ולא שיתן מים מידו אחת לידו השנית.
הא דתנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחד ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה פריך בגמ' ואי נגע מאי הוי צונן הוא. ופרקינן נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. פי' וכיון דבעי הדחה ראוי לכתחל' שלא יהיו נוגעין זה בזה שמא יפשע ולא ידיח. ומסתברא דוקא במידי דאכיל לי' אינש בלא הדחה כגון בשר מבושל אבל מה שאין דינו לאכלו בלא הדחה כגון בשר חי צורר ואינו נמנע דלמיכל באומצת לא חיישינן דלא שכיח: וכן כתב הרב בעל עיטור ז"ל. ומטעם זה מותר לתת מידי דבר הדחה צונן בכלי עץ וכיוצא בו שיש לו הכשר איסור כגון דגים ולא חיישי למיכל בלא הדחה וכן כתב הראב"ד ז"ל חוששין שמא מפשע להשתמש בו היתר אלא אחר הדחה מותר להשתמש בו איסור בצונן ואין חוששין שמא יפשע להשתמש בו אחר כך היתר בלא הדחה:
שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה: בד"א בזמן שאין מכירין זא"ז אבל מכירין זא"ז אסור פיר' שמא יתן אחד מהם לחבירו ויפשע ויאכל בעוד שאוכל שלו דהא מילתא דשכיחא היא. ואיכ' מרבנן ז"ל שכתבו דאי עבדי היכר' במילתא בפרישת מפה מיוחדת בכל אחד מהם וכיוצא בו שיהא זכורים ולא יבואו לידי הרגל עבירה שרי כדאמרי' בברייתא דלא אסרי אלא בתפיסה אחת פרש"י ז"ל כעין כרך אחד שמכירין זא"ז ואין שום דבר מפסיק ביניהם ומנהג הוא להשים לחם או קנקן או כלי להפסיק בין אוכלי בשר לאוכלי גבינה ודכוותיה בפ' רבי ישמעאל בענין אבני מרקוליס שקורין תפיסה א' כשאין הפסקה בנתיים והכי משמע קצת בפ"ק דשבת בענין לא יאכל הזב עם הזבה וכן נהגו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל לא יתן אדם פרוסה וכו' אא"כ יודע בו שנטל ידיו כלומר והא קא חזינן כו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל בתפיסה אחת אפי' שלא על שולחן אחד אסור.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל לא יתן אדם פרוסה וכו' אא"כ יודע בו שנטל ידיו כלומר והא קא חזינן כו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל בתפיסה אחת אפי' שלא על שולחן אחד אסור.