משנה נידה ז ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ז · משנה ב | >>
השרץ שנמצא במבוי, מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת כבוד.
וכן כתם שנמצא בחלוק, מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת הכבוס.
ומטמא בין לח בין יבש.
רבי שמעון אומר, היבש מטמא למפרע, והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול לחזור ו ולהיות לח.
השרץ שנמצא במבוי -
- מטמא למפרע,
- עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ,
- או עד שעת הכבוד.
- מטמא למפרע,
- וכן הכתם שנמצא בחלוק -
- מטמא למפרע,
- עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם,
- או עד שעת הכיבוס.
- ומטמא - בין לח, בין יבש.
- רבי שמעון אומר:
- היבש - מטמא למפרע,
- והלח - אינו מטמא, אלא עד שעה שיכול להיות לח.
- מטמא למפרע,
(עד שעה שיכול להיות לח).
עד שעת הכבוד - עד העת אשר כנס בו זה העפר ולא נמצא בו שרץ.
אמרו מפני שחזקת בני ישראל שבודקין מבואותיהן בשעת כיבודם, וחזקת בנות ישראל שבודקות חלוקותיהם בשעת כיבוסן.
וזה ההבדל אשר שם רבי שמעון בין לח בין יבש הוא בשרץ, לפי שאם ימצאנו לח, אז נאמר על דרך משל אפשר שיהיה לח זה השרץ מעת שמת שני ימים, ויהיה מטמא שני ימים למפרע לבד, ואמנם הכתם אפילו לח מטמא למפרע ואפילו לאחר ימים, לפי שאנחנו נאמר אם היה יבש, הנה יש לו ימים רבים שהוא בזה הבגד ונגעו בעור שהיה מטפיח ולח.
וכבר התבאר בטהרות שמבוי כרשות היחיד וספקו טמא, ולכן היו הטהרות שנעשו במבוי זה טמאים למפרע מפני זה השרץ.
ואין הלכה כרבי שמעון:
מטמא למפרע - כל טהרות שנמצאו במבוי. דמבוי רשות היחיד הוא לענין טומאה, וספיקו טמא:
או עד שעת כיבוד - מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן ג, ואם היה שם שרץ היה רואה אותו:
וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע - כל טהרות שעשתה האשה מיום כבוס. אבל אותן של קודם כיבוס, לא, מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהם בשעת כיבוסיהן ד:
היבש מטמא למפרע - עד שעת כיבוד. דאיכא למימר לאחר כיבוד מיד נפל:
אבל הלח אינו מטמא למפרע - אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין יכול להיות עכשיו לח. אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה, לא, דהא לח הוא, ואי מההיא שעתה נפל, הוה מתעביד יבש. ודוקא בשרץ הוא דפליג ר' שמעון בין לח ליבש. אבל בכתם, אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כיבוס, דאימר יבש היה ומיא הוא דנפל עליה. אבל בשרץ ליכא למימר הכי, דאי איתא דמים נפול עליה, אמרטוטי אמרטוט ה. ואין הלכה כר' שמעון:
(ג) (על הברטנורא) אבל אין חזקתן מתכבד. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) ואין חזקתן מתכבס. ולאחר הכיבוס בודקות, והיינו כשהכתם בזוית. דהא חזינן דעל ידי כיבוס טוב הולך הכתם בלא סממנים. תוס'. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) פירש בערוך, ענין לחלוחית. ונראה לי, שענינו מרוצץ ומרוסס. ונקרא בלשון חכמים ג"כ סמרטוט:
(ו) (על המשנה) לחזור. סירכא דלישנא דלעיל נקט. אבל הכא לא שייך ענין חזרה, שהרי לא נתיבש. ועתוי"ט:
השרץ שנמצא במבוי: רפ"ק דמכילתין ופי' רש"י ז"ל שם עד שיאמר עליו אדם באותו היום בדקתי ושוב אינו מטמא מאותו היום ולמפרע אבל עד אותו יום הוא מטמא או עד שעת הכבוד אבל טהרות דקודם כבוד טהורים דחזקה ישראל בודקים מבואותיהן בשעת כבודיהן ואי הוה בההיא שעתא הוה משתכח אבל טהרות דלאחר כבוד טמאות מספק שמא לאחר כבוד מיד נפל ע"כ: או עד שעת הכבוד מ"מ וכן בשעת כבוד וכן הגיה הרי"א ז"ל:
או עד שעת הכיבוס ומטמא בין לח וכו': כך צ"ל: ומצאתי וכן בשעת הכבוס וכן הגיה הרי"א ז"ל: ופירש"י ז"ל ומטמאין בין לח בין יבש הכתם או השרץ בין שנמצאו לחים בין שנמצאו יבשים ע"כ: ה"ג ר"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול להיות לח:
יכין
השרץ שנמצא במבוי: וספק נגע בו. דהו"ל ס"ט ברה"י:
או עד שעת כבוד: שאז בסתמא בדקוהו. ולא היה עדיין וכ"ה גם בשעת כבוס:
מטמא למפרע: כל טהרות שנגעה האשה:
ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע: דמדהואיבשאפשר דמיד אחר כיבוד נפל:
והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח: ולא משעה שא"א שיהיה לח עדיין. ודוקא שרץ, דאי"ל דנפל מזמן מרובה. והשתא נפלו עליו מים ונתלחלח. דא"כ אמרטוטי אמרוט. אבל כתם אפי' נמצא לח. מטמא למפרע. דדלמא מזמן מרובה הוא והשתא נתלחלח:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש