משנה שבת טז ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק טז · משנה ה | >>
רבי שמעון בן ננס אומר, פורסין עור של גדי ט על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרךי.
ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה.
רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר:
- פּוֹרְסִין עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ.
- וְעוֹשִׂין מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים,
- בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים,
- בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶשׂ חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם,
- לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר,
- וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה:
רבי שמעון בן ננס אומר:
- פורסין - עור של גדי,
- על גבי -
- שידה,
- תיבה,
- ומגדל,
- שאחז בהן האור -
- מפני - שהוא מחרך.
- ועושין מחיצה - בכל הכלים,
- בין מלאים - בין ריקנים,
- בשביל - שלא תעבור הדליקה.
- רבי יוסי - אוסר,
- בכלי חרס חדשים - מלאים מים,
- שאינן יכולין - לקבל את האור,
- והן מתבקעין - ומכבין את הדליקה.
- בכלי חרס חדשים - מלאים מים,
שידה - צורתה ידועה אצלינו, והיא תיבה קטנה.
וגם כן תיבה - ידועה.
ומגדל - אוצר של עץ ידוע אצלנו, ונקרא בערבי "מנשאר".
ואמרו מפני שהוא מחרך - יודיעך תועלת פרישת עור של גדי, כי הוא יתחרך ולא יתלהב וימנע האש מהגיע אל העץ.
ורבי [יוסי] סבר גרם כבוי אסור, אפילו בשעת נפילת האש.
ואין הלכה כרבי יוסי:
שידה - עשויה כמין ארון:
תיבה - קטנה של שולחנים:
ומגדל - ארמאריא"ו בלע"ז, ובערבי מנשא"ר, ושלשתן של עץ:
מפני שהוא מחרר - ואין האור נאחזת בו ומציל על כלי עץ שלא ישרף:
בין מלאים - מים:
שאין יכולין לקבל את האור - מפני שחדשים הם, וסבר ר"י גרם כבוי אסור אפילו במקום הפסד ממון. ואין הלכה כר"י:
פורסין עור של גדי. לפירש"י שכתבתי בפרק ד' דדוקא עורות של בהמה גסה מטלטלין דחזי למזגא עלייהו מפרשים התוס' לעיל דהכא מיירי כשייחדו לישיבה ולר"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה [א) בד' פראג: לעיל ביבשים והכא בלחין ובא מתוקן בד' קראקא כמו שהוא לפנינו] לעיל והכא ביבשים וביו"ט אף בלחין:
[* שידה. פי' הרע"ב העשוי כמין ארון עמ"ש במ"ב פי"ח דכלים]:
מפני שהוא מחרך. מודיע תועלת פרישת העור וכו'. הרמב"ם:
(ט) (על המשנה) גדי. לפירש"י הנזכר בפ"ד מפרש התוספ' דהכא מיירי כשיחדו לישיבה ולר"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה לעיל והכא ביבשים וביר'ט אף בלחין:
(י) (על המשנה) מפני כו'. מודיע תועלת פרישת העור. הר"מ:
ר' שמעון בן ננס אומר פורסין וכו': דס"ל דגרמת כבוי שרי ואפי' בחדשים המתבקעים ודלא כר' יוסי וקיימא לן כר"ש בן ננס. וכתוב בסמ"ק בסי' רפ"א ונראה דיש לחלק בין עור לח לעור יבש דלח אסור לטלטל ע"כ. אבל רש"י ז"ל פי' עור של גדי לח ע"כ. ועיין על פירושו במ"ש בשמו פ' במה טומנין סי' ב':
מפני שהוא מחרך: פי רש"י ז"ל וז"ל מפני שהוא מחרך כווץ ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה ע"כ ופשוט הוא. ולאו דוקא עור של גדי דהה"נ כל דבר המגין. ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל מחָרֵךְ:
ר' יוסי אומר בכלי חרס וכו': בירושלמי אמרי' דלאו דוקא כשעשה של כלים דאפי' עשה מחיצה של מים היא המחלוקת. ובגמ' פרכינן למימרא דרבנן סברי גרם כבוי מותר ור' יוסי סבר גרס כבוי אסור והא אפכא שמעי' להו דתניא וכו' ומשנינן דההיא ברייתא כולה ר' יוסי היא וחסורי מחסרא וכו' ושוב מקשינן ורמי דר"י אדר"י ורבנן אדרבנן דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו ה"ז לא ירחוץ ולא יסוך על בשרו ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה ש"מ כורך עליה גמי ויורד וטובל ר"י אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף פי' רש"י ז"ל כורך עליו גמי קס"ד השתא כדי שלא ימחוק השם במים אלמא לרבנן גרם מחק אסור ולר' יוסי שרי ע"כ ומסיק בגמ' אלא היינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום ור' יוסי נמי סבר אסור לעמוד בפני השם ערום אלא דמנח ידיה עילויה ואי בדאיכא גמי אפי' ר' יוסי מודה דלא סגי ליה לאנוחי ידיה מיהו הכא עסקינן לאהדורי אגמי רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן:
יכין
רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה: (קאסטען):
תיבה: (לאדע):
ומגדל: (שראנק):
שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך: כדי שלא יהא בוער והולך:
ועושין מחיצה בכל הכלים: להפסיק בפני הדליקה:
בין מלאים: מים:
רבי יוסי אוסר בכלי חרש חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה: מיהו אנן קיי"ל דגרם כבוי במקום פסידא שרי (שם סכ"ב). וה"ה טלית שאחז בו האור. פושטו ומתכסה בו כדרכו. ואם נתכבה נתכבה. ובלבד שלא ידלג ויקפץ בו אנה ואנה. דהו"ל כמכבה בידים. וכ"כ ספר שנדלק. פותחו כדרכו וקורא בו. ומותר ג"כ לשפוך מים על הטלית והספר. כדי שיכבה האש כשיגיע לשם (שם סכ"ג):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת