זמורה
זְמוֹרָה
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | זמורה |
| הגייה* | zmora |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | נקבה |
| שורש | ז־מ־ר ב |
| דרך תצורה | משקל קְטוֹלָה |
| נטיות | ר׳ זְמוֹרוֹת[1]; זְמוֹרַת־, ר׳ זְמוֹרוֹת־ |
- לשון המקרא בד, ענף ובמיוחד ענף של גפן; שריג של גפן שגדל ונעשה קשה כעץ.
- ”וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד.“ (במדבר יג, פסוק כג)
- ”זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאין בה בשבת.“ (משנה, מסכת שבת – פרק יז, משנה ו)
- "ברוח הסתיו חורקת / על העץ זמורה יבשה. / לעולם לא יחזור השקט, / יד המוות נגעה בחורשה." (סתו, מאת לאה גולדברג)
- לשון חז"ל סמל השררה של פקיד מלכות או מגיסטרט רומי; ובהשאלה: שררה, סמכות, תפקיד בעל סמכות.
- ”משל למלך שהיו לו עבדים הרבה ורצה לעשות אחד מהן בן חורין וליתן לו זמורה. חזר ועשה אותו סנקליטיקוס.“ (במדבר רבה, פרשה יח, סימן ט)
- ”וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אֵין לְךָ כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל, שֶׁלֹֹּא בָא לְטְבֶרְיָה אֶגְמוֹן, וְקָמְטוֹן, וּבַעַל זְמוֹרָה.“ (בבלי, מסכת שבת – דף קמה, עמוד ב)
- לשון המקרא (משמעות משוערת) עפ"י רש"י – נפיחה, נאֹד; עפ"י מלבי"ם – חרב; עפ"י מדרש תנחומא ופסיקתא רבתי: עורלה, זכרות. אולי: צרור מן הצומח.
גיזרון
עריכה- מן ז־מ־ר, זָמַר, במשמעות קָצַץ, גָּזַם.
- זמורה של גפן, בלטינית vitis, הייתה סמל השררה של קנטוריון בצבא ובצי הרומאי.
- במפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית מופיעה תיבת זְמוֹרָה, שורש ז־מ־ר, במשמעות קצירה, כריתה. שאר המשמעויות מבית מדרשם של חז"ל אינן מופיעות.
פרשנים מפרשים
עריכה- רש"י על יחזקאל ח יז: "והנם שולחים את הזמורה אל אפם" - והנה שולחים אל חוטמם את ריח רע של זמורה זו שהם מזמרים ברוח היוצא מפי טבעת כלומר בושתם זה אל פניהם ישוב ומנחם פי' והנם שולחים את הזמורה אל אפם ענין דופי וקלון הוא לפירושו השוה ריח מקטרתם וכעס קרבנם וניחוחים למלאכת דופי נקבים ואחוריהם אל היכל ה' יורה על הענין.
- מצודת ציון על יחזקאל ח יז: "הזמורה" - מלשון זמר.
- מלבי"ם על יחזקאל ח יז: "ואל אפם" וכעסם הם "שולחים את הזמורה", היינו החרב הזומרת וכורתת כל ענפי היער, ובסי' הבא יפרש הדבר איך זמרו וכרתו איש את אחיו.
- מדרש תנחומא על כי תצא סימן י: "מה היו בית עמלק עושין? חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרין: בזה בחרת, הוי לך מה שבחרת. לפי שלא היו ישראל יודעין מה טיבה של זמורה, עד שבא עמלק ולמדה להם, שנאמר: והנם שולחים את הזמורה אל אפם (יחז' ח יז). וממי למדה? מעשו זקנו, שנאמר: ויאמר הכי קרא שמו יעקב (בראש' כז לו), חיכך בגרונו והוציא את הזמורה." (באתר "דעת")
- פסיקתא רבתי ז: [דבר אחר] "גאות אדם תשפילנו זה עמלק שנתגאה על הקב"ה בחירופיו ובגידופיו ובזמורה שהיה נוטל זמורתם (ס"א זכרותם) של ישראל וזרק כלפי מעלה ומחרף ואמר בזו בחרת ושפל רוח יתמוך כבוד זה."
- בספר 'תולדות האמונה הישראלית' (1960) מאת: יחזקאל קויפמן נכתב כי "מנהג הוא לכוהני פרס להחזיק בידם השמאלית צרור ענפים שנקראו: 'בַּרֶכְמָה' בשעת קריאת התפילה", ויתכן ופסוק זה משקף הד לעוינות בבלית כלפי יריביהם הפרסים. יש לקחת בחשבון כי השנים 593-573 לפנה"ס הן שנות התנבאותו של יחזקאל בעיר תיל אבובי הנמצאת בשטחי הריבונות הבבלית. נראה שיחזקאל הנביא וסיעתו אינם חוסכים שבט לשונם בתארם מנהגים פרסיים אלה, ראו בפסוק לעיל.
צירופים
עריכהנגזרות
עריכהתרגום
עריכה- אנגלית: branch, shoot, vine-twig (1) rod, vine staff (2)
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- אילון גלעד, איך נקראה הנפיחה בתקופת המקרא?, באתר "הארץ", 10/12/2014