חס ושלום
חָס וְשָׁלוֹם
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | חס ושלום |
| הגייה* | khas veshalom |
| חלק דיבר | תואר־הפועל |
| מין | |
| שורש | |
| דרך תצורה | צירוף |
| נטיות | |
- לשון חז"ל ביטוי המביע הסתייגות ודחיה או פחד מתיאור או ממצב שהוזכרו.
- "- ובכן אין לעשות כלום, אברמזון?
- חס ושלום, זלמנ'קה, חס ושלום!" ("מסביב לנקודה", יוסף חיים ברנר) - ”אמר ר' אלעזר בי ר' אבינה [...] ע"י שנתעצל משה במילה ביקש המלאך להורגו הה"ד [...] א"ר יוסי חס ושלום לא נתעצל משה במילה“ (בבלי, מסכת נדרים – דף יב, עמוד ב)
- ”מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר לו שמא חס ושלום אין להם תקנה“ (בבלי, מסכת מנחות – דף נג, עמוד ב)
- "- ובכן אין לעשות כלום, אברמזון?
גיזרון
עריכה[דרושים מקורות לכמה מן הטענות בפסקה זו]
- את המילה חס מסביר רש"י כך: "חס מאת הקב"ה יהי עלינו מעשות זאת, והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון הזה". כלומר, חס נגזר משורש חו"ס, שמובנו הגנה ורחמים, והכוונה היא מעין מה שאומרים היום "ה' ישמור" כשנשמעת האשמה חמורה או כשמוזכרת פורענות כלשהי.
- ד"ר חנוך יהודה קאהוט, בעל 'הערוך השלם' טוען כי ה"חס" הארמי אינו קשור לרחמים, כמו ”חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא“ (בבלי, מסכת חולין – דף קיא, עמוד ב) אלא קרוב למילה ח'ס בערבית, שמשמעותה משהו בזוי שהכול מתרחקים ממנו (וממנה מקור המילה 'איחס' השגורה בפי הילדים. ייתכן שגם החסה, הלא היא המרור, קשורה לאותו מקור). כשם שהמילה חלילה מבטאת הרחקה ודחייה חריפה של האפשרות הנזכרת (רש"י מפרש: "חלילה – חולין הוא לנו, לשון גנאי"), כך משמעות חס.
- אטימולוגיה נוספת - *'סחי' (בצורה המשובשת- 'איחס') + 'חֲלִלֲא' حَلَّلَ בהוראת רקבון, פירוק. לפיכך חס וחלילה בהוראת 'טינופת ורקבון'.
כעת דומה שניתן להבין את הביטוי 'חס ושלום': השלום הצטרף כ'המתקה' וכתיקון של הטעם המר שהשאירה המילה חס. כששומע פלוני שמועה רעה או האשמה כלשהי שהוא מבקש לדחות מעליו, הריהו אומר "חס", כמרחיק את הדבר, ואחר אומר "ושלום", כמשקל נגד חיובי לעניין השלילי שהוזכר. קוהוט עצמו מפרש אחרת, ולדבריו 'ושלום' פירושו "בשלמות, לגמרי". כלומר, "לגמרי יהיה רחוק ממני הדבר שהזכרת".