איסט וילג'
האיסט וילג' (באנגלית: East Village) היא שכונת מגורים במנהטן תחתית בעיר ניו יורק. השכונה ממוקמת מזרחית לשכונת גרניץ' וילג', דרומית לפארק גראמרסי, וצפונית ללואר איסט סייד. בשטח השכונה נכללות התת-שכונות אלפבת סיטי והבאורי.
 | |
| השדרה הראשונה בשכונה | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
 ניו יורק |
| עיר |
 ניו יורק |
| רובע | מנהטן |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בשכונה | 63,347 (2016) |
| קואורדינטות | 40°43′39″N 73°59′9″W / 40.72750°N 73.98583°W |
בעבר נחשבה השכונה לחלק מהלואר איסט סייד, אולם החל משנות ה-60 של המאה ה-20 קיבלה השכונה מאפיינים עצמאיים, והפכה למרכז תרבות בוהמייני. השכונה משכה היפים רבים ואמנים, וידועה כיום בחיי הלילה שבה. כיום זו נחשבת לאחת השכונות הפופולריות ביותר בעיר ניו יורק, דבר הבולט בין השאר בבניינים היוקרתיים הנבנים בה לאחרונה[1], בעליית מחירי הנדל"ן[2] ומגמות פיתוח מואצות[3].
היסטוריה
עריכהראשיתה של השכונה
עריכהבשטח עליו ממוקמת כיום השכונה הייתה ממוקמת חוותו של מושל העיר ההולנדי ווטר ון טווילר[4]. בשנת 1651 נרכשה החווה על ידי פטרוס טויווסאנט (Petrus Stuyvesant) ומשפחתו התגררה בחווה במשך דורות רבים עד שבראשית המאה ה-19 מכרו חלקים מהחווה.
בראשית המאה ה-19 התגוררו נבנו בשטחים שנמכרו בתים פרטיים, ובבתים אלה הושכרו חדרים רבים למהגרים גרמנים שהיגרו אל העיר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19. מספר המהגרים הרב הביא לכך שהאזור כונה "גרמניה הקטנה" (Klein Deutschland). כינוי זה היה בשימוש עד ראשית המאה ה-20. במקביל התיישבו באזור גם מהגרים רבים מאוקראינה.
עד שנות ה-60 של המאה ה-20 היה אזור האיסט וילג' חלק מהלוור איסט סייד, ושימש בעיקר למגורי מהגרים אשר היו פועלים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. החל משנות ה-60 התיישבו בשכונה היפים, מוזיקאים ואמנים רבים, והחל השימוש בכינוי "הכפר המזרחי" (איסט וילג').
מוזיקה ומועדוני לילה
עריכהבשנת 1966 קידם אנדי וורהול סדרת אירועים שנקראו בשם "Exploding Plastic Inevitable" ("הפלסטיק המתפוצץ הבלתי נמנע"), בהם הושמעה מוזיקה של להקת מחתרת הקטיפה באולם ריקודים בסמוך לרחוב סנט מרקס (St Marks Place). ב-27 ביוני 1967 נפתח מועדון הלילה "הקרקס החשמלי" שפעל עד שנת 1971. במועדון הופיעו, בין היתר סליי אנד דה פמילי סטון והגרייטפול דד.
ב-8 במרץ 1968 נפתח אולם ההופעות "פילמור איסט" (Fillmore East) על ידי ביל גרהם בתיאטרון יידיש שהיה ממוקם בשדירה השנייה. מועדון זה זכה לכינויו "הכנסייה של הרוק אנד רול" (The Church of Rock and Roll) והופיעו בו פינק פלויד, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, המי וקרים. גם מועדון זה פעל עד שנת 1971.
מועדון נוסף שפעל בשכונה בשנות ה-70 של המאה ה-20 היה ה-"CBGB" אשר נחשב למקום הולדת מוזיקת הפאנק רוק. בנוסף למועדון זה, מועדוני פאנק רבים צמחו בשכונה והיוו יחד סביבה אלטרנטיבית לסצנת מוזיקת שוליים. בין המועדונים: A7, NoWave[5] ו- New York Hardcore - אשר השפעתם התרבותית הייתה חוצת גבולות.
-
מועדון ה- CBGB's -
פרנק זאפה מנגן במועדון ה"פילמור איסט" -
הזמנה לאחד האירועים בסדרת "Exploding Plastic Inevitable" -
מועדון ה"פירמיד" הידוע באיסט וילג'
בשל סצנת המוזיקה והמועדונים של השכונה, שימשה השכונה השראה למחזהו של ג'ונתן לארסון "רנט", המתארת את הווי החיים בשכונה בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 לאור התפשטות מחלת האיידס.
מבנה השכונה
עריכהשכונת האיסט וילג' מחולקת למספר תתי שכונות:
אלפבת סיטי
עריכה
שכונת אלפבת סיטי מהווה כשני שלישים משכונת האיסט וילג' ובה עורק הבילויים ואתרי העניין של האזור. בעבר הייתה השכונה ידועה לשמצה בפשיעה הרבה שבה, אשר מתוארת רבות בתרבות הפופולרית. אחד הספרים הפופולריים המתארים את חיי הפשע והעוני בשכונה הוא HARLEY LOCO של הסופרת ממוצא סורי ראיה אליאס[6]. כיום מדובר באזור פופולרי ומבוקש אשר שינה את פניו והופך למרכז של תרבות, בילויים, מגורי יוקרה ותיירות[7]. מקור שמה של השכונה - בהימצאות השדרות A, B, C וD בשכונה - אשר להן שמות של אותיות האלפבית האנגלי (בניגוד ליתר שדרות האי מנהטן - להן שמות מספריים). השכונה גובלת ברחוב האוסטון בדרום, וברחוב 23 בצפון.
לואיסיידה
עריכהמקור שמו של אזור זה בהגייה הלטינית לשם אזור הלוור איסט סייד (הצד המזרחי התחתון) של מנהטן. מקור שמה של השכונה בשיר משנת 1974 מאת האקטיביסט החברתי ביטמן ריוואס. השכונה כוללת את אזור שדרה C - אזור בו מתגוררת בעיקר אוכלוסייה היספנית מאז שלהי שנות ה-60 של המאה ה-20.
הבאורי
עריכהאזור הבאורי (The Bowery) נודע בעבר כאזור בו התגוררו חסרי בית רבים, וכאזור של פשיעה וסחר וסמים. בסוף המאה ה-20 שוקם האזור, והפך לאזור מגורים של אמנים רבים.
אתרי עניין בשכונה
עריכהעם תהליכי הג'נטרפיקציה של השכונה, החלו להירכש עוד ועוד מבנים על ידי אוניברסיטת ניו יורק, אשר באופן מסורתי התרכזה בווסט וילג'. האוניברסיטה נחשבת לאחד המוסדות האקדמיים הבולטים ביותר בארצות הברית ובעולם. בין בוגריה וסגל המרצים שלה נמנים 33 חתני פרס נובל. רוב המבנים הנרכשים על ידי האוניברסיטה הם מעונות סטודנטים, מה שיצר קונפליקטים בין תושבי השכונה לבין הסטודנטים הצעירים החדשים הממלאים אותה[8].
רחוב סנט מרקס
עריכהרחוב סנט מרקס הוא רחוב מרכזי וחשוב בתרבות השכונה. הרחוב וסביבותיו הפכו בשנים האחרונות משכונה מוזנחת ומוכת עוני לאזור יאפי עם מרכזי בילוי וקולניריה רבים. הרחוב ידוע כמעונם של אקטיביסטים חברתיים רבים, כגון שולמית פיירסטון, אמנים כגון לני ברוס ומסעדות רבות.
פארקים ושטחים ירוקים בשכונה
עריכהפארק כיכר טומפקינס בשכונת האיסט וילג' ממוקם פארק כיכר טומפקינס. שטחו של פארק זה הוא כ-42,000 מ"ר, צורתו רבועה והוא ממוקם בין רחוב 10 מזרח (East 10th Street) מצפון, שדרה B ממזרח, רחוב 7 מזרח (East 7th Street) מדרום, ושדרה A ממערב. הפארק נודע במהומות שאירעו בו בלילה שבין 6 באוגוסט ו-7 באוגוסט 1988, המהומות שנקראו "מהומות המשטרה של פארק כיכר טומפקינס" (The Tompkins Square Park Police Riot). בשל הפשיעה הרבה שגברה בפארק, ונוכחות חסרי בית וסוחרי סמים בו, החליטה מועצת השכונה (מועצת הקהילה השלישית של מנהטן - (Manhattan Community Board 3)) על עוצר בשעה 1 בלילה בשטח הפארק. ניסיון המשטרה להשליט את העוצר הביא למהומות רחבות היקף בשכונה. החל מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20, תהליכי ג'נטרפיקציה והתחדשות עירונית באזור הביאו לתמורות רבות בפארק, שהוא ריאה ירוקה גדולה יחסית באי מנהטן והוא נהפך לאזור בטוח ונעים למבקרים. הפאק שופץ והתווספו אליו מגרשי ספורט, פינות כלבים, שולחנות פינג-פונג ושחמט ותאורה חדשה. בפארק נערכים כיום פסטיבלים ייחודיים המעידים על אופי השכונה: יצירתית, אמנותית ורחוקה מהמיינסטרים. בין הפסטיבלים: הקרנות סרטים צרפתיים בחודשי הקיץ[9] ופסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית[10].
-
מתחם הכלבים בפארק -
פארק תומפקינס בחודשי החורף
פארק נהר איסט שטחו של פארק נהר איסט, הנמצא במזרח השכונה, לאורך דרך פרנקלין ד. רוזוולט כ-230,000 מ"ר.
הפארק ממוקם בין רחוב מונטגומרי בדרום לרחוב 12 מזרח (East 12th Street) בצפון. הפארק תוכנן בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי רוברט מוס, במטרה שישמש פארק מרכזי לאזור הלואר איסט סייד.
מוזיאון בית הסוחר
עריכהבנין שנבנה בשנים 2–1831 והוא היחיד ששרד במנהטן מהמאה ה-19 על כל קישוטיו המקוריים. המוזיאון מאפשר הצצה מעניינת לחיי משפחת סוחרים ניו יורקית טיפוסית בין השנים 1835–1865. הבניין שימש כבית מגורים כמאה שנים והוא כולל 3 קומות ושמונה חדרים. הריהוט המקורי, הבגדים, המזכרות והציוד האישי של בני המשפחה נשארו כשהיו.
אוכלוסין
עריכהנכון לשנת 2000, 35% מאוכלוסיית השכונה הייתה ממוצא אסייתי, 28% לבנים, 27% היספנים (לבנים או שחורים) ו-7% אפרו-אמריקאים.
תרבות
עריכהבשכונה ממוקמים המוזיאון האוקראיני, המוזיאון החדש לאמנות עכשווית והמוזיאון למורשת יהודית.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ A Sleek Office Building Rises Over Gritty Astor Place, כתבה על תהליכי התפתחות של השכונה מתוך הניו יורק טיימס.
- ^ Making Rent, כתבה על עליית מחירי הנדל"ן בשכונה מתוך הניו יורק מגזין.
- ^ Where the Flophouse Once Ruled, a Call to Go Slow, כתבה על מגמות הפיתוח המואצות בשכונה מתוך הניו יורק טיימס.
- ^ מפת מנהטן ומיקומה של חוותו של ווטר ון טווילר באתר theboweryboys
- ^ כתבה מאתר הוילג' וויס על מועדון ה- A7, Gleefully Violent Hardcore Nostalgia Reigns at the A7 Reunion.
- ^ Where the HARLEY LOCO by Rayya Elias, סרטון המתאר את ספרה של אליאס על העוני והפשיעה באזור במאה הקודמת.
- ^ The Final Frontier, for Now, כתבה מהניו יורק טיימס המתארת את הפיכת השכונה מאזור לא רצוי ומרכז לסחר בסמים לאתר מבוקש של חיי עיר תוססים.
- ^ Not Subject to Review, כתבה על המתיחות בין תושבי השכונה לסטודנטים החדשים המתגוררים במעונות השונים של אוניברסיטת ניו יורק.
- ^ Films on the Green, מידע על פסטיבל הקרנת סרטים צרפתיים בפארק תומפקינס בחודשי הקיץ.
- ^ New Village Music Festival.