אלוור אלטו

הוגו אלוור הנריק אלטו (או אלבר, בפינית: Alvar Aalto או בשמו המלא: Hugo Alvar Henrik Aalto; ‏3 בפברואר 1898 – 11 במאי 1976) היה בכיר האדריכלים הפינים במאה ה-20, ואחד מגדולי האדריכלים המודרניסטיים בתקופתו, לצד לה קורבוזייה, ולטר גרופיוס, לודוויג מיס ון דר רוהה ופרנק לויד רייט. במקביל לקריירה פורייה כאדריכל, ידוע אלטו גם כמעצב בולט בתחום הריהוט ומוצרי הטקסטיל והזכוכית, וכאמן - צייר ופסל. רהיטיו עדיין פופולרים וחלקם אף נמכרים בשינויים קלים בקטלוג איקאה מזה שנים רבות. אלטו היה חבר באקדמיה של פינלנד (Suomen Aketemia) ויושב ראש שלה בשנים 1968–1973. אלטו כיהן כפרופסור לאדריכלות ב-MIT בארצות הברית.

אלוור אלטו
Alvar Aalto

צילום מ-1960
לידה	3 בפברואר 1898 קואורטאנה, הדוכסות הגדולה של פינלנד, האימפריה הרוסית
פטירה	11 במאי 1976 (בגיל 78) הלסינקי שבפינלנד
שם לידה	הוגו אלוור הנריק אלטו
מקום קבורה	בית הקברות הייטניימי
לאום	פיני
מקום לימודים	אוניברסיטת הלסינקי לטכנולוגיה (1921) Jyväskylän Lyseon lukio
תקופת הפעילות	1920–1970 (כ־50 שנה)
תחום יצירה	אדריכלות עיצוב פנים תכנון ערים
זרם באמנות	מודרניזם פונקציונליזם
הושפע על ידי	הסגנון הבינלאומי הטבע של פינלנד האדריכלות הים-תיכונית הקלאסית ושל הרנסאנס
השפיע על	ריימה פייטילה, יוהה לייוויסקה, יוהני פאלאסמא, מרקו קומונן
יצירות ידועות	Vyborg Library, Paimio Chair, אגרטל אלטו, Model 60 stacking stool, Aalto Center, Turun Sanomat building, Church of the Three Crosses, Aalto Theatre, Säynätsalo Town Hall, Finlandia Hall, Helsinki University of Technology Main Building, Baker House, Paimio Sanatorium, Aalto Centre, Rovaniemi
פרסים והוקרה	פרס סונינג (1962) מדליית הזהב של המכון המלכותי הבריטי לאדריכלות (1957) מדליית הזהב של מכון האדריכלים האמריקאי AIA‏ (1963) מדליית אלוור אלטו (1967) עיטור המסדר להצטיינות במדעים ובאמנויות (1969)
בן או בת זוג	אינו אלטו (1924–13 בינואר 1949) Elissa Aalto (1952–11 במאי 1976)
חתימה
www.alvaraalto.fi

חתימתו

היכל פינלנדיה

תמונה נוספת של היכל פינלנדיה

ביוגרפיה

ראשית חייו

אלטו נולד בקוּאוֹרטנה שבדוכסות הגדולה של פינלנד, ב-1898, אז חלק אוטונומי של האימפריה הרוסית, הבכור מארבעה. אביו, יוהאן הנריק אלטו, בן של יערן, היה מודד, בן למשפחה דוברת פינית. משמעות שם המשפחה אלטו בפינית הוא "גל". אמו של אלטו, סלי (סלמה) מטילדה לבית האקסטדט, הייתה מנהלת דואר דוברת שוודית. כשמלאו לאלוור חמש שנים, עברה המשפחה לגור באלאירווי ואחר כך לייבסקילה במרכז פינלנד. אלטו גדל באווירה ליברלית דו-לשונית ובשעות הפנאי למד ציור (אצל אמן מקומי בשם יונאס הייסקה) ונגינה בפסנתר. הוא למד בתיכון ביובסקילה, שהיה התיכון הראשון בשפה הפינית, וסיים את מבחני הבגרות בשנת 1916. בקיץ עבד כדי להשתלם במשרד האדריכל טויבו סאלרבו שביקש להניא אותו מללמוד אדריכלות והמליץ שיעסוק בעיתונאות. אף על פי כן נרשם אלטו ללימודי אדריכלות באוניברסיטת הלסינקי לטכנולוגיה. זו הייתה תקופה בה הלימוד ממוסד ואקדמי של המקצוע היה בחיתוליו. מוריו באוניברסיטה היו ארמאס לינדגרן, אוסקו ניסטרם וקרולוס לינדברג.

לימודיו הופסקו על ידי מלחמת האזרחים הפינית. הוא התגייס כחייל לצבא הלבן והשתתף בקרבות בלנקיפוהיה ובטמפרה. את עבודת האדריכלות הראשונה ביצע עוד כסטודנט כשבנה את בית הוריו החדש "מאמולה" באלאירווי. השלים בהמשך את לימודיו וסיים את התואר בשנת 1921. אחרי מסע לריגה, בקיץ 1922, התגייס לשירות הצבאי הסדיר של פינלנד העצמאית הצעירה, סיים אחר כך בית ספר לקציני מילואים בהאמינה וביוני 1923 קיבל את דרגת לוטננט משנה.

המשך פעילותו

אחרי שלא הצליח להגשים את תוכניתו לעבוד כאדריכל בהלסינקי, בשנת 1923 חנך אלטו את משרדו הראשון במרתף של בית מלון בייבסקילה. בשנה העוקבת, בשנת 1925 נשא לאישה את איינו מרסיו, אדריכלית ומעצבת פינית. יחד איתה הקים את חברת ארטק לעיצוב רהיטים ומוצר, ויחד הם יצרו חלק מהרהיטים הידועים ביותר בתקופתם, חלקם נמכרים עד ימינו אנו. למשך 4 שנים הוציא אלטו לאור תחת שם העט "רמוס" עיתון יומי מקומי בשם Sisä-Suomi ("פינלנד המרכזית"). את ירח הדבש בילה הזוג הצעיר באיטליה. באוגוסט 1926 נולדה להם ילדה בשם חני. גרו בהתחלה בבית משפחתי, שתוכנן על ידי ויוי לן. כעבור זמן קצר בנו לפי תוכניתה של אינו, בית קיץ בשם "וילה פלורה" באלאיירבי. ב-1926 ביקר אלטו בדנמרק ובשוודיה, שבהן התרשם מאוד מנוחות הבתים של הבורגנות הזעירה. בסטוקהולם הכיר את סוון מרקליוס ואת גונאר אספלונד, איתו נקשר בידידות ארוכת שנים. ב-1927 העביר אלטו את משרדו לטורקו. ב-1928 נולד בנו המילקר. באותה שנה יחד עם אינו ערך ביקורים בשוודיה, בדנמרק, בצרפת ובהולנד. התוודעו בהזדמנות זו לקורבוזיה, ליוהאנס דייקר, לזיגפריד גידיון, לפרנאן לז'ה וללסלו מוהולי-נג'י. לרגל הקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית (CIAM) הכירו גם את ולטר גרופיוס ואת קרל מוזר. הם קישרו קשר ידידות עם אגדה ואריק בריגמן, איתם היו להם פרויקטים משותפים.

השנים 1927–1929 היו מכריעות בקריירה של אלטו. הוא קיבל אז הזמנות לתכנונם של שלושה בניינים חשובים שזיכו אותו במעמד האדריכל המוביל של פינלנד והעלו את קרנו בעולם. שני הראשונים היה בית מערכת העיתון "טורון סאנומט" בטורקו וספריית העיר ויפורי. ב-1929 זכה אלטו במכרז לבניית בית הבראה בפאימיו. בפרויקט זה השתמש אלטו בשיטת הבנייה ה"אורגנית" שאותה המשיך לפתח בהמשך. באותו זמן עיצב את כיסאות "פאימיו" הידועים.

ב-1933 עבר לעבוד בהלסינקי. ב-15 באוקטובר אותה שנה הקים הזוג אלטו יחד עם מאירה גוליכסן ונילס גוסטב האהל את החברה לייצור רהיטים "ארטק". ב-1933 ושוב ב-1935 נדחתה מועמדותו למשרת פרופסור באוניברסיטת הלסינקי לטכנולוגיה. החל משנת 1940 לימד אלטו כפרופסור לאדריכלות ב-MIT בקיימברידג' שבארצות הברית. היה מעורב בכמאתיים פרויקטים, מהם כמחצית הגיעו לידי מימוש. ב-1959 זכה אלטו לפרס ראשון על בניין בית האופרה בעיר אסן בגרמניה המערבית. בסופו של דבר בניין זה נבנה רק 12 שנה אחרי מותו על ידי האדריכלים הרלד דיילמן ואלמנתו אליסה. רעייתו הראשונה איינו נפטרה מסרטן בשנת 1949. בשנת 1952 נישא אלוור אלטו לאלסה קייסה מקיניימי (פינית: Elsa Kaisa Mäkiniemi), ארכיטקטית שעבדה במשרדו, ששינתה את שמה לאליסה אלטו (Elissa Aalto), ויחד תכננו והקימו במרכז פינלנד בחוף המערבי של האי מוראטסאלו בית קיץ שנקרא "בית ניסויי". לסירתם שם בשנת 1955 אלטו קרא "nemo propheta in patria" כלומר - "אין נביא בעירו".

אלטו ורעייתו השנייה, אליסה, בשנת 1950

אלוור אלטו נפטר בשנת 1976 בהלסינקי והובא לקבורה בבית הקברות הייטאניימי בעיר. ב-1978, המוזיאון לארכיטקטורה פינית בהלסינקי ארגן תערוכה גדולה של יצירותיו של אלטו.

אמנותו

הסטודיו של אלטו בהלסינקי בשנים 1954–1956

אלטו נודע ברחבי תבל בשל גישתו ההומניסטית ונחשב אחד מאבות האדריכלות והעיצוב הנורדיים של המאה העשרים. הוא מוכר ברחבי סקנדינביה, ובעיקר במולדתו פינלנד, כ"אבי המודרניזם". היה חבר בקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית, שיוסד בשווייץ בשנת 1928 על ידי לה קורבוזיה.

אנקדוטה פינית מספרת כי האגרטל בעיצובו, המוכר ברחבי העולם ואשר קרוי על שמו "אגרטל אלטו", נפוץ בבתים פיניים כמעט כמו הסאונה הפינית. אגרטל זה, לצד כלי זכוכית אחרים שעוצבו בידי אלטו ורעייתו, נמכרים עד עצם היום הזה. יש מחלקים את שלבי יצירתו לכמה תקופות. אחרי תקופה נאו-קלאסית בהשפעת הקלאסיציזם הצפוני בצעירותו (מועדון הפועלים ביובסקילה, 1923, בניין הגנה האזרחית על יד סיינאיוקי, 1924–1929), באה התקופה הפונקציונליסטית או תקופת "הלבן" שאחד מציביוניה היה שליטת הצבע הלבן כסמל לטוהר ולאווירת מדיטציה. היא באה לידי ביטוי בעבודות כמו: הספרייה בעיר ויפורי בשנים 1927–1935, בית העיתון "טורון סאנומט" (1929–1930), הסנטוריום פאימיו לחולי שחפת (1929–1933) ועוד יצירות שנבנו עד שנות ה-1950. ב"תקופה האדומה", "הלבנים האדומות", "תקופת סזאן" שלו (שבה פירוק נפחים מזכיר את קומפוזיציות קוביסטיות של הצייר הצרפתי) או התקופה הבשלה שנמשכה כעשור, אחרי מלחמת העולם השנייה, בנה אלטו, למשל, את בית העירייה בסיינטסאלו (1951–1952), הנחשב ליצירת מופת שלו שבה השיג הרמוניה בין חומריו - לבנים, עץ ונחושת - לסביבה הטבעית, ואת בניין הביטוח הלאומי של פינלנד (1952-KELA) (1956). ההזמנה הראשונה שקיבל אלטו מחוץ לפינלנד הייתה בניית בית בייקר - מעונות סטודנטים ב-MIT בקיימברידג'. בנה באותה תקופה גם את בית פדרציית הברזל בהלסינקי (1951–1955), את האוניברסיטה הפדגוגית ביובסקילה (1950–1957), את המטה ובית התרבות של המפלגה הקומוניסטית הפינית (1955–1958) ואת הווילה של לואי קארה בבאזוש שבצרפת. בשנים 1960–1970 באה לידי ביטוי תקופה "איטלקית" או תקופת הקרמיקה והשיש, הנחשבת יותר מנייריזטית. בתקופה זו עשה שימוש בעיקר בשיש לבן ובלבני קרמיקה כחולות ובצורות החביבות עליו מזה כבר - צורות מקוטעות, עקומות גליות, זוויות לא ישרות, בייחוד בבניית כנסיות ואודיטוריומים. בין עבודותיו החשובות: היכל פינלנדיה בהלסינקי משנת 1971, קמפוס אוניברסיטת הלסינקי לטכנולוגיה, ובניינים רבים נוספים.

בדומה למספר אדריכלים ויוצרים אחרים בני תקופתו, שמהם הבולט הוא לה קורבוזיה השווייצרי, גם על אלטו השאירה חותם רב התרבות הים-תיכונית.

פרסים ואותות הוקרה

• חבר באקדמיה של פינלנד
• 1962 - פרס סונינג - של אוניברסיטת קופנהגן
• 1957 - מדליית הזהב של המכון המלכותי לאדריכלים בריטים (RIBA)
• 1963 - מדליית הזהב של המכון האמריקאי לאדריכלות (AIA)
• 1967 - מדליית אלוור אלטו
• 1969 - עיטור המסדר להצטיינות במדעים ובאמנויות
• יושב ראש האקדמיה של פינלנד

הנצחה

דיוקן אלוור אלטו על בול של הדואר של פינלנד שהונפק לזכרו בשנת 1976

• פרס מדליית אלוור אלטו, אחד מפרסי האדריכלות החשובים בעולם, נושא את שמו.
• אוניברסיטת הלסינקי לטכנולוגיה שבה למד, נקראה על שמו - אוניברסיטת אלטו.
• 1976 - בשנת מותו הנפיק הדואר של פינלנד בול לזכרו.
• במונקיניימי קמה קרן אלוור אלטו. ביתו של האמן במונקיניימי שופץ ונהפך למוזיאון.
• 1979 - לאונרדו מוסו ואחרים הקים בפינו טורינזה באיטליה את המכון אלוור אלטו.
• 2016 - נבנה המוזיאון אלוור אלטו של מרכז פינלנד ביובסקילה.

גלריה

• 
  וילה מאיראה בנורמארקו
• 
  בניין עיריית סאינאצלו
• 
  האודיטוריום בבניין המרכזי של אוניברסיטת הלסינקי לטכנולוגיה
• 
  כנסיית צלב השדות (לקאודן ריסטי) עם מגדל הפעמונים, חלק מהמרכז אלטו בסייניוקי
• 
  בית האופרה על שם אלטו בעיר אסן בגרמניה
• 
  היכל "פינלדנדה" בהלסינקי
• 
  בית התרבות על שם אלוור אלטו בעיר וולפסבורג בגרמניה
• 
  הספרייה העירונית בעיר ויבורג, כיום ברוסיה
• 
  הסטודיו של אלטו בהלסינקי מבפנים בשנת 1956

ראו גם

• וילה מאיראה
• אגרטל אלטו

לקריאה נוספת

• Frederick Gutheim Alvar Aalto, George Braziller, New York 1960
• Leonardo Mosso - Alvar Aalto Yyvwäskylä 1965
• Constantin Prut - Dicționar de arta modernă, Editura Albatros, București 1982
• Göran Schildt Alvar Aalto - The Early Years 1984 - The Decisive Years 1986 -The Mature Years 1991
• Ranulph Glanville art. Alvar Aalto in Justin Wintle (ed) The Concise New Makers of Modern Culture, Routledge, London and New York 2009 p. 2

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אלוור אלטו (בפינית ובאנגלית)
• אלוור אלטו, באתר Discogs (באנגלית)
• אלוור אלטו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אלוור אלטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מאה שנה לאלוור אלטו באתר Architecture of Israel 1998
• האגרטל "סאבוי" של אלטו - באתר של יאן מיכל
• Peter Reed Introduction to Alvar Aalto, MoMa, New York 2016
• קובץ מאמרים UpCommons 2001 Barcelona
• Singler Discourses on Dogma - Aalto and the Church march2021 Sacred Space