אלכסנדר הייג
אלכסנדר הייג (באנגלית: Alexander Meigs Haig, Jr.; 2 בדצמבר 1924 – 20 בפברואר 2010) היה גנרל ומדינאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר המדינה ה-59 תחת נשיא ארצות הברית רונלד רייגן.
 | |
| אלכסנדר הייג כמפקד העליון של כוחות נאט"ו | |
| לידה |
2 בדצמבר 1924 פנסילבניה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
20 בפברואר 2010 (בגיל 85) בולטימור, ארצות הברית  |
| מקום קבורה |
בית הקברות הלאומי ארלינגטון |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
|
| צאצאים |
Brian Haig |
| מספר צאצאים |
3 |
| השתייכות |
 צבא ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1947–1979 (כ־32 שנים) |
| דרגה |
 גנרל |
| תפקידים בשירות | |
| המפקד עליון של כוחות נאט"ו | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת קוריאה מלחמת וייטנאם | |
| עיטורים | |
 צלב השירות המצוין מדליית השירות המצוין של מחלקת ההגנה (2) מדליית השירות המצוין כוכב הכסף (2) לגיון ההצטיינות (3) צלב התעופה המצוינת (3) כוכב הארד (3) מדליית האוויר (27) לב הארגמן | |
| תפקידים אזרחיים | |
|
ראש מטה הבית הלבן סגן מזכיר ההגנה של ארצות הברית מזכיר המדינה של ארצות הברית | |
  | |
 | |||||||
| אלכסנדר הייג | |||||||
| מדינה |
ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
| | |||||||
בצעירותו
עריכההייג נולד בפילדלפיה, פנסילבניה, החל ללמוד באוניברסיטת נוטרדאם ועבר לאחר שנה לאקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית (וסט פוינט), שם סיים את לימודיו ב-1947. הוא השתתף במלחמת קוריאה בין 1950 ל-1951 ועוטר בשתי מדליות כוכב הכסף ובמדליית כוכב הארד .
ב-1960 סיים ללמוד במכללת המלחמה של צבא ארצות הברית וב-1961 קיבל תואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. התזה שלו עסקה בתפקידו של הקצין הצבאי בקביעת המדיניות הלאומית. לאחר מכן היה סגן ראש הסגל המבצעי בפנטגון בין 1962 ל-1964 ועוזרו של מזכיר הצבא סטיבן איילס ב-1964.
תפקידו הבא היה פוליטי - עוזרו הצבאי של מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, ועל כן לקח חופשה מהצבא כדי לקבל את המינוי. ב-1965 לבש שוב את מדים וב-1966 קיבל עליו את הפיקוד על גדוד בדיוויזיית הרגלים הראשונה בוייטנאם. באחד הקרבות הביס הגדוד בפיקודו חטיבת וייטקונג[1]. על אומץ ליבו בשדה הקרב, לאחר שמסוקו הופל, קיבל את צלב השירות המצוין, העיטור השני בדרגתו של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. בנוסף עוטר הייג בצלב התעופה המצוין ובמדליית לב הארגמן, הוא קודם לדרגת קולונל ומונה למפקד חטיבה בדיוויזיית החי"ר הראשונה. ב-1967 שב לארצות הברית ופיקד על רגימנט צוערים בווסט פוינט.
בממשל ניקסון
עריכהב-1969 פגש הייג את הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי הנכנס תחת ממשלו החדש של ריצ'רד ניקסון. קיסינג'ר מינה אותו ליועץ צבאי של המועצה לביטחון לאומי ותחת חסותו של קיסינג'ר, שהיה איש סודו ומקורבו של ניקסון, הוכנס גם הייג למעגל היועצים של הנשיא עצמו. ב-1970 מונה לסגנו של היועץ לביטחון לאומי וסמכויותיו הדיפלומטיות הורחבו באורח ניכר. ב-1972 היה הייג שליחו של ניקסון לנשיא דרום וייטנאם נגוין ון תיו. תפקידו היה לשכנע את תיו לקבל את תנאי הפסקת האש שסיכם קיסינג'ר עם נציגי צפון וייטנאם. מטרה זו הושגה לבסוף, לאחר לחץ ניכר מוושינגטון, דרך הייג, על תיו.
ב-1973 התמנה הייג לסגן ראש המטה בצבא אך לאחר מספר חודשים נקרא על ידי ניקסון לשמש ראש הסגל של הבית הלבן במקום בוב הולדמן, שנאלץ להתפטר בשל מעורבותו בפרשת ווטרגייט. ניקסון בחר בו גם בזכות יחסיו הטובים עם קיסינג'ר, שהתמנה זמן קצר לאחר מכן למזכיר המדינה. בתקופת כהונתו הקצרה כראש הסגל ניהל הייג את המשבר ההולך ומחמיר, עד להתפטרותו של ניקסון ב-9 באוגוסט 1974. הייג היה בין אלו ששכנעו את ניקסון שאין לו ברירה אלא להתפטר.
שמו של הייג הוזכר פעמים רבות כמי שאולי היה "גרון עמוק", אף שבוב וודוורד והייג עצמו הכחישו זאת. רק עם חשיפתו של גרון עמוק האמיתי, מארק פלט, ב-2005, טוהר שמו של הייג מהחשד.
המפקד העליון של נאט"ו באירופה
עריכהלאחר שעזב את תפקידו בבית הלבן חזר הייג לצבא, קודם לדרגת גנרל (ארבעה כוכבים) והתמנה למפקד פיקוד אירופה של ארצות הברית מפקד העליון של כוחות נאט"ו באירופה, תפקיד אותו מילא בין 1974 ל-1979. בשנתו האחרונה בתפקיד ניצל מניסיון התנקשות בחייו על ידי פעילי באדר מיינהוף.
ב-1979 פרש מהצבא ועבר לסקטור הפרטי: הוא היה מנכ"ל חברת הענק יונייטד טכנולוג'יז עד 1981. במקביל שימר את קשריו הפוליטיים במפלגה הרפובליקנית.
מזכיר המדינה 1981-1982
עריכההנשיא הרפובליקני הנבחר רונלד רייגן מינה את הייג למזכיר המדינה בינואר 1981. הוא שימש בתפקיד כשנה וחצי, והתפטר ביולי 1982. הרקע להתפטרותו היה נעוץ בחילוקי דעות בינו לבין רייגן ומזכיר ההגנה קספר ויינברגר בנושאי מדיניות חוץ. בעוד שוויינברגר היה "יונה" פוליטית, הייג נחשב ל"נץ" והשניים הרבו לחלוק האחד על השני. רייגן ביקש מהייג להתפטר לאחר שסירב לשאת ולתת עם ברית המועצות על הגבלת החימוש הגרעיני של המעצמות. גם לעובדה שלא היה חביב על רעיית הנשיא ננסי רייגן היה אולי חלק בדחיקתו החוצה.
ניסיון ההתנקשות בחיי רייגן
עריכהיותר מכל תרמה לירידת קרנו הפוליטית של הייג התבטאות לא מוצלחת אחת בעת משבר. ביום ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן, ה-30 במרץ 1981, אמר הייג לעיתונאים בבית הלבן: "אני השולט כאן" ("I'm in control here"). ההתבטאות הוצאה מההקשר שבו נאמרה, הובלטה בכוונה על ידי העיתונות, ונתפשה בציבור כניסיון של הייג לקחת את השלטון בכח ובניגוד להוראת החוקה. בפועל היה סגן הנשיא ג'ורג' בוש בדרכו לבית הלבן, ובמצב זה לא סביר היה שאחד משני האישים הקודמים למזכיר המדינה בירושת הנשיא, יושב ראש בית הנבחרים והנשיא הזמני של הסנאט, יתפטר מתפקידו וייקח עליו את סמכויותיו של רייגן הבלתי כשיר זמנית. במצב שנוצר צדק הייג בהערכתו כי הסמכות החוקתית היא שלו. אולם מבקריו טענו כי הדרך שבה אמר את הדברים, כשהוא מתנשם ומתנשף לאחר ריצה במעלה המדרגות, הייתה חשובה יותר מתוכנם. הוא נראה כגנרל עילג המתעלם מהחוקה ותופס בכח את רסן השלטון. די היה במראית העין הזו כדי לחסל למעשה את עתידו הפוליטי של הייג.
מלחמת פוקלנד
עריכהמזכיר המדינה הייג ניסה בלא הצלחה לתווך בין ארגנטינה לבריטניה עם פרוץ מלחמת פוקלנד, לפני הגעת הכוחות הבריטיים לאזור. ביקוריו בלונדון ובבואנוס איירס לא נשאו פרי והוא שב לוושינגטון ב-19 באפריל 1982.
יחסו לישראל ולמזרח התיכון
עריכההייג נחשב לאחד ממזכירי המדינה הנוחים ביותר והאוהדים ביותר את ישראל. התבטאות מפורסמת שלו הגדירה את ישראל כ"נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר בעולם, שאי אפשר להטביעה, שאין על סיפונה ולו חייל אמריקאי אחד, והממוקמת באזור חיוני לביטחון הלאומי האמריקאי". מחלקת המדינה האמריקאית הייתה מאז ומעולם בצד היותר שמאלי-ליברלי במסגרת הדיון האמריקאי הפנימי על יחסה לישראל, וזאת על רקע רצונה לשמר את הקשרים עם מדינות ערב. למרות זאת, שני מזכירי המדינה של רייגן, הייג וג'ורג' שולץ נחשבו למקורבים יותר לעמדות של הפנטגון.
מיד עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, התקשר הייג, שהיה אז ראש צוות הבית הלבן, על דעת עצמו לסוכני ביון ישראלים ודיווח להם על "נשק סודי" חדיש נגד טנקים המצוי ברשות צבא ארצות-הברית. היה זה טיל "טאו" המסוגל לחסל טנק ממרחק של שלושה ק"מ בהצלחה של 97%. קבוצה של 40 קצינים ישראליים בלבוש אזרחי נשלחה בעקבות דיווחו זה לפורט-בנינג שבווירג'יניה, שם למדו את הפעלת הטיל. כל זאת עשה הייג מבלי ליידע את קיסינג'ר ואת ניקסון. הגנרל הייג הצליח לאחר מאמצים רבים לאסוף 4,000 טילי "טאו" ממחסני ארצות-הברית, אשר נשלחו לישראל.
קריירה מאוחרת
עריכהב-1984 יצא לאור הספר "Caveat: Realism, Reagan, and Foreign Policy", שכתב הייג על ממשל רייגן. הספר זכה להצלחה שעודדה אותו לחזור ולנסות את מזלו בפוליטיקה הנשיאותית. אולם משלא הצליח לזכות במועמדות לנשיאות המפלגה הרפובליקנית ב-1988 פרש מן החיים הפוליטיים ופנה לעסקים. הוא היה לחבר במועצת המנהלים של מספר חברות אמריקאיות גדולות. בין היתר היה יועצה של חברת המחשבים קומודור.
בשנת 1985, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.[2]
ב-1992 ראה אור ספר זכרונותיו "Inner Circles: How America Changed The World". מ-2005 הוא מנחה תוכנית טלוויזיה עסקית אשר למעשה אינה אלא תוכנית פרסומית הממומנת על ידי החברות הנידונות בה. בנוסף הוא אחד מראשי ועד אמריקאי הפועל למען שלום בצ'צ'ניה.
על שירותו הצבאי עוטר הייג באותות ועיטורים רבים בהם: צלב השירות המצוין, מדליית השירות המצוין של מחלקת ההגנה, מדליית השירות המצוין, כוכב הכסף, אות לגיון ההצטיינות, צלב התעופה המצוינת, כוכב הארד, לב הארגמן, ומדליית האוויר.
הייג נפטר ב-20 בפברואר 2010 בגיל 86.
על שמו ולזכרו נקרא רחוב בשכונת רמות ב' בירושלים.
בנו בריאן הייג הוא סופר מתח מצליח.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אלכסנדר הייג, ביוגרפיה
- אלכסנדר הייג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אלכסנדר הייג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלכסנדר הייג, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ מקס הייסטינגס, "וייטנאם", הוצאת מודן, 2021, עמ' 271, "בסוף חודש מרס, כשקולונל אלכסנדר הייג (לימים שר החוץ של ארצות הברית) הביס חטיבה של הווייטקונג".
- ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה