ארנסטו סאבטו

ארנסטו סאבטו (ספרדית: Ernesto Sabato; 24 ביוני 1911 – 30 באפריל 2011) היה סופר ארגנטינאי, פיזיקאי, צייר, הוגה דעות חתן פרס סרוונטס 1984.

ארנסטו סאבטו
Ernesto Roque Sabato

לידה	24 ביוני 1911 רוחאס, ארגנטינה
פטירה	30 באפריל 2011 (בגיל 99) Santos Lugares, ארגנטינה
שם לידה	Ernesto Roque Sábato
מדינה	ארגנטינה
מקום מגורים	Santos Lugares
מקום לימודים	האוניברסיטה הלאומית של לה פלאטה, אוניברסיטת הרווארד, Rafael Hernández National College
שפות היצירה	ספרדית
סוגה	שירה, מסה
יצירות בולטות	המנהרה, על קברים וגיבורים, אבדון
תקופת הפעילות	1945 – מרץ 2004 (כ־59 שנים)
צאצאים	מריו סאבטו, חורחה פדריקו סאבטו
פרסים והוקרה	מדליית זהב של החוג לאמנויות היפות (2002) Gran Premio de Honor de la SADE (1974) פרס מיגל דה סרוואנטס (1984) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מורסיה (1989) הפרס הבינלאומי ע"ש מננדס אי פלאיו (1997) אביר בלגיון הכבוד בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

חייו

ארנסטו סאבטו, בן למהגרים איטלקים, נולד בעיירה רוחאס שבמחוז בואנוס איירס. הוא היה בנם העשירי של פרנצ'סקו וג'ובאנה מריה פרארי, סאבטו. וארנסטו נקרא על שמו של אחיו שנפטר. (סבטו עצמו העיד שמקור שם משפחתו הוא שבתאי ולכן ייתכן מאוד שיש לו שורשים יהודיים,) הוא למד בקולחיו נסיונאל דה לה פלאטה, שם הכיר את פדרו הנריקס אורניה, שהיה, לטענתו, ההשראה לקריירה הספרותית שלו מאוחר יותר. שם גם הפך לפעיל קומוניסטי נלהב במסגרת "הרפורמה האוניברסיטאית". ב-1933 הפך המזכיר הכללי של "הפדרציה הקומוניסטית הצעירה". סאבטו, אשר היה פעיל קומוניסט נלהב במשך שנים אחדות, עד אשר ניער את חוצנו מן הסטליניזם בכנס בריסל בשנת 1935 והתרחק סופית מהמפלגה, למד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת לה פלאטה שבארגנטינה. משקיבל תואר דוקטור בפיזיקה גרעינית, נסע בשנת 1938 לפריז כדי לעבוד במעבדת ז'יל-קירי כחוקר אטום. מגעיו עם הסוריאליזם דחפו אותו כבר בתחילת אותה תקופה להזניח באופן חלקי את סדר החשיבה המדעית וצלילותה ולהעדיף על פניהם את ההתמסרות לתיאור תעצומות הנפש ואפלוליותה באמצעות היצירה הספרותית.

בשנת 1940 חזר סאבטו לארגנטינה אחרי שהות קצרה בארצות הברית והתחיל לעסוק במחקר ובהוראה, אולם התקרבותו לכתב-העת "דרום" ועליית הפרוניזם הפופוליסטי לשלטון בארצו הביאו אותו בשנת 1945 לנטוש אחת ולתמיד את פעילותו המדעית ובמקומה להקדיש את רוב עתותיו להגות ולכתיבה. באותה שנה פרסם סאבטו את ספר ביכוריו, "אחד והיקום", קובץ מאמרים שיוצרו מתח בו ביקורת נוקבת על המסורת האידאולוגית שהמאה העשרים ירשה מקודמתה. שני ספרי ההגות שפרסם סאבטו בשנים שלאחר מכן, "גברים וגלגלי שיניים" (1951) ו"הטרודוקסיה" (1951), מקצינים אף יותר את חוד אמירתו של כותבם נגד המדע העקר, אשר לפי תפישת הסופר אינו מסוגל להבטיח שום ידיעה שאינה ארעית, ולכן הוא ממילא מרוחק מעולמו של האדם הסובל ומת. אופי הטרילוגיה הפילוסופית קודר ופסימי ביותר, והוא מביע נחרצה את אמונת יוצרה, כי מקורו של הדחף למחקר המדעי הוא במונח קדמה, העלול להמיט על האנושות תוצאות הרות אסון.

אותו סוג של ייאוש עכור, שנלווים אליו זעם, דכדוך, דיכאון, חוסר-אונים ואלימות, מאפיין גם את רוח "המנהרה" (1948; עם עובד, פרוזה אחרת, 2003), רומן שקדם ל"על קברים וגיבורים" (1961; עם עובד, ספרייה לעם, 1987) ו"אבדון" (1974; הקיבוץ המאוחד / כתר, 1986). הספר אבדון הוא סוג של אוטוביוגרפיה המשולבת עם בדיה. שני תאריכים חשובים בעיניי סאבטו מניעים את הרומן: האחד 1938 בפאריס כאשר האמן דומינגס עוקר את עינו של הצייר האוסטרי בראונר ושנת 1973 בואנוס איירס, כאשר המשטר הצבאי מטיל אימה על אזרחי ארגנטינה. בנוסף כל גיבורי ספריו הקודמים נפגשים בספר זה עם סאבטו עצמו, המופיע ברומן בשמו המלא.

יותר מבספרי ההגות הרבים שכתב קנה לו סאבטו את תהילתו בשלוש היצירות הספרותיות האלה, וכך גם הנציח את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הארגנטינאים בזמנו. בשנת 1979 הוענק לו בצרפת אות לגיון הכבוד, ובשנת 1984 זכה בספרד בפרס מיגל דה סרוונטס היוקרתי. בסוף 1983 מונה סבאטו ליושב ראש הוועדה הלאומית על היעלמותם של אנשים, שמונתה כדי לחשוף את פשעי המשטר הצבאי בארגנטינה ולנסות להתחקות על עקבותיהם של האזרחים והאזרחיות שנחטפו ונעלמו במהלך המלחמה המלוכלכת. עבודת הוועדה פורסמה ב-1984 בדו"ח הממלכתי "לעולם לא עוד" (Nunca Más). בשנת 1989 זכה בפרס ירושלים המוענק לסופר המעלה ביצירותיו את הרעיון של חופש הפרט בחברה.

סאבטו נחשב לידיד ישראל, וב-1960 יצא כנגד גורמים אנטישמיים אשר האשימו את ישראל כפוגעת בריבונות ארגנטינה וזאת בעקבות לכידת אדולף אייכמן. סאבטו פרסם מאמר בשם "ריבונות הקצבים" ובו טען כי לא הישראלים הפרו את הריבונות הארגנטינאית אלא אדולף אייכמן עצמו, ואם הדבר היה תלוי בו הוא לא רק היה מסגיר את אייכמן לישראל אלא הורג אותו במו ידיו.

נישא ב-1936 למטילדה קומינסקי ריצ'טר.

בשנותיו האחרונות איבד בהדרגה את כושר הראייה שלו ודווקא אז החליט להתמסר לציור.

סאבטו נפטר עקב סיבוכים של מחלת הברונכיטיס והוא כמעט בן 100.

דמותו של ארנסטו סבטו מתוארת בספרו של מוחמד מבוגאר סאר "זיכרונם הכמוס ביותר של בני האדם"

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארנסטו סאבטו בוויקישיתוף

• ארנסטו סאבטו, ברשת החברתית Goodreads
• רמי סערי, פרידה משני קלאסיקונים, באתר הארץ, 6 במאי 2011
• צבי וולובסקי, סאבטו, ישראל והיהודים, באתר הארץ, 20 במאי 2011
• לעולם לא עוד (Nunca más) – דו"ח הוועדה הלאומית של ארגנטינה לחקירת העלמם של בני אדם, ‏1989
• ארנסטו סאבטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ארנסטו סבטו (1911-2011), דף שער בספרייה הלאומית