בויזנברי
בויזנברי (באנגלית: Boysenberry) הוא הכלאה בין הפטל האדום האירופי (Rubus idaeus), הפטל השחור האירופאי (Rubus fruticosus), האוסנה אמריקאי (Rubus aboriginum), וללוגאנברי (אנ') (Rubus × loganobaccus).[1]
 | |
| מאכלים | |
|---|---|
| על שם |
Rudolph Boysen  |
  | |
זהו פרי של 0.8 גרם האחד, פרי מקובץ (פרי המתפתח ממיזוג של מספר שחלות שהופרדו בפרח אחד), עם גרגירים גדולים וצבע אדום עמוק.[2][3]
היסטוריה
עריכהמקורותיו המדויקים של הבויזנברי אינם ברורים, אך הרישומים המובהקים ביותר מתארים את הצמח כפי שהוא מוכר כיום עד למגדל רודולף בויסן (אנ'), שהשיג את "הורי" הבויזנברי מהחווה של אדם בשם ג'ון לובן.[4]
בסוף שנות ה-20, ג'ורג' מ. דארו ממחלקת החקלאות של ארצות הברית (USDA) החל להתחקות אחר דיווחים על פרי יער גדול, סגול-אדמדם שגודל בחווה של בויסן באנהיים, קליפורניה.[3] דארו נעזר בוולטר נוט, חקלאי אחר, שהיה ידוע כמומחה פירות יער. נוט מעולם לא שמע על הגרגיר החדש, אבל הוא הסכים לעזור לדארו בחיפושיו.
לדארו ולנוט נודע כי בויסן נטש את ניסויי הגידול שלו מספר שנים קודם לכן ומכר את החווה שלו. בלי להיבהל מחדשות אלה, דרו ונוט יצאו לחווה הישנה של בויסן, שבה מצאו כמה שתילים שבריריים ששרדו בשדה חנוק מעשבים שוטים. הם שתלו את הצמחים בחווה של נוט בבואנה פארק, קליפורניה, שם הוא טיפח אותם בחזרה לבריאות נושאת פירות. וולטר נוט היה הראשון שטיפח באופן מסחרי את פירות היער בדרום קליפורניה.[3]
הוא החל למכור את פירות היער בדוכן החווה שלו ב-1932 ועד מהרה הבחין שאנשים חוזרים כל הזמן לקנות את פירות היער הגדולים והטעימים. כשנשאל איך קוראים להם, אמר נוט, "בויזנברי", על שם המקור שלהם.[5]
עד 1940, 242,000 דונם בקליפורניה הוקדשו לבויזנברי. המספר ירד במהלך מלחמת העולם השנייה, אך הגיע לשיא שוב בשנות ה-50, עד לנקודה שבה גידולי הבויזמברי עלו על אלה של הפטל והאוכמניות שהיו הנפוצים יותר (קודם).
החל משנות ה-2000 המוקדמות, גרגרי בויזנברי טריים גודלו בדרך כלל רק על ידי חקלאים קטנים יותר בקליפורניה ונמכרו מדוכני חווה ומשווקים מקומיים.[2] רוב הבויזנברי הגדלים באופן מסחרי, בעיקר מאורגון, מעובדים למוצרים אחרים כגון ריבה, פאי, מיץ, סירופ וגלידה.[2] נכון לשנת 2016, ניו זילנד הפכה ליצרנית וליצואנית הגדולה בעולם של בויזנברי.[6]
מאפיינים
עריכההבויזנברי גדלים על צמחים נמוכים ומטפסים ומתאפיינים במרקם הרך, הקליפות הדקות וטעמם המתוק. פירות בוגרים מגירים מיץ בקלות רבה ויכולים להתחיל להירקב תוך מספר ימים מהקטיף.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Vaughan, John Griffith; C. A. Geissler (2009). The New Oxford Book of Food Plants. Oxford University Press. p. 88. ISBN 978-0-19-954946-7. ארכיון מ-2014-04-16.
- ^ 1 2 3 Karp, David (2010-05-27). "Boysenberry, a California treasure". Los Angeles Times. ארכיון מ-2013-07-14. נבדק ב-2020-01-01.
- ^ 1 2 3 "Oregon boysenberries". Oregon Raspberry and Blackberry Commission. 2008. אורכב מ-המקור ב-2011-10-21. נבדק ב-2008-09-13.
- ^ Hancock, Jim F (2008). Temperate Fruit Crop Breeding: Germplasm to Genomics (pages 91-92). Springer Science & Business Media. ISBN 978-1402069079. ארכיון מ-2017-12-01.
- ^ "Knott's Berry Farm's History". אורכב מ-המקור ב-2009-07-20. נבדק ב-2008-02-22.
- ^ "Welcome to Berryfruit New Zealand". Berryfruit New Zealand. 2017. ארכיון מ-1 באוגוסט 2016. נבדק ב-16 ביוני 2016.
{{cite web}}: (עזרה)